קורט של מסקנות וגם – געגועים זה בעיקר לאוכל ולא תמיד לזה של הארץ

ישראליות? מה זה בכלל? ומה זה אמריקאיות? אני חושב על זה לעתים קרובות, חושב על טיפוסים  שאין ביניהם ולו קמצוץ של קשר אך בגלל שהם נולדו באותם גבולות שנקבעו, בדרך כלל באלימות, הם חיים תחת אותה הגדרה לאומית. ‬
אני חושב על התגובה הראשונית שלי לחברה האמריקאית, מעין אינסטינקט מעניין כזה. קודם כל להתלונן שהקפה גרוע, האוכל זוועה, אין הבעת רגשות, אצלנו זה ככה ואצלהם זה ככה. אז נכון, הפרבר האמריקאי ותרבות השופינג הם לא מנת חלקי ואכן לעתים הקפה לא משהו אבל גם לא מעט תרבויות וישובים בארץ – קהילתיים, התנחלותיים, גלותיים ואחרים הם לא משהו בעיניי. תל אביב בהחלט היתה לא משהו בשבילי בשלבים מסויימים בחיי ונס קפה חול זה נו, תעשו לי טובה. אני תמיד שם לב לדקויות של התגובות של ישראלים על החברה האמריקאית ויש בזה משהו קצת, בוא נאמר בעדינות, דפוק. כבר בביקור הראשון שלי כאן שמתי לב לזלזול העמוק שיש לישראלים (בני כל הדתות) לתרבות הזו. כל מי שבאתי איתו לביקור (סדנת תיאטרון יהודית-ערבית, אספר על זה בהזדמנות אחרת) יצא עם מזוודה ורבע נוספת של מתנות תוצרת סין, רב ריבים מפגרים עם השכנים שלו על דברים שהוא או היא בת’כלס מסכימים עליהם אבל הרגלים עתיקים קשה לשנות ומה שאיחד את כולם זה לרכל ולהתלונן על כמה שהאמריקאים מזוייפים ולא אומרים את האמת בדוגרי בפנים כמונו אבל שנייה אחרי שהתחילה עופרת יצוקה (מהאוויר, בעיקר על אזרחים, זרחן) היה מאוד נוח לחצי קבוצה לשכוח מהקבוצה ולהגיד את האמת בכאילו בוול של הפייסבוק. אם ככה אז כבר עדיף וול מארט. ‬

רציתי לברוח מהמציאות הזאת. יותר חשוב מה בן אדם עושה מאשר איפה הוא גר; אני בטוח שבסקנדינביה יש כלמיני חארות ובגרמניה הנאצית היו גם חסידי אומות עולם או אם לומר את זה בצורה אחרת אז בכל חברה, ובייחוד בחברת הגירה גדולה אפשר למצוא מגוון עצום של אנשים מכל כיוון אפשרי, מכל תרבות אפשרית ומכל אופי אפשרי ואני אוהב את זה. אני אוהב את החופש כאן להיות מה שאני רוצה בלי להיכבל בהגדרות האלה של הארץ, מבלי שיסיקו עלי מסקנות על פי איפה גדלתי ומה עשיתי בצבא (זה שכתבתי שירים זה יותר חשוב מאיזה יחידה הייתי למרות שזו מסקנה די הגיונית להסיק מכתיבת השירים שהייתי בן גרעין בנח”ל אבל אז ישר ישאלו אותי מאיזה תנועה ולאיזה קיבוץ אבל לא זה ולא זה. זה היה בכלל החברה להגנת הטבע בנתיבות אבל למה להיכנס לזה למה? כי באנגלית אי אפשר אז זה למה) ‬
כשאני חושב על כל זה אני חושב על דילן שסירב להיכנס אל תוך שום כלל ודבק באינדיבידואל ומתישהו ב65 חיבר את הגיטרה למגבר ובכך שם קץ לדמות שלו כנביא של דור שניסו להדביק לו תנועות השמאל והתנועה לזכויות האזרח אבל זה הדליק לבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים, החופש הזה להיות ולהתגלגל מבלי מחויבויות קיבוציות, (ואני לא אצטט משיריו בתרגום קלוקל כי זה יישמע מאעפן כמו כל הכתבות על ההופעה שלו שזכיתי לפספס ולראות כאן שתיים מעולות במקומה), חופש שאולי לא ממש קראו לו בשם לפני כן למרות שזה שלשפינוזה ולסוקרטס כנראה לא היה אכפת יותר מדי מתגובת החברה כלפיהם זו גם קריאה בשם לאותו דבר בצורה אחרת. (רואים בסרט המעולה של סקורסזה איך כלמיני רכרוכי לב צועקים לו בוז ואחד אידיוט גם קורא לו יהודה איש קריות).‬

אז איפה היינו? הורים בברוקלין? אנחנו כבר בכלל לא גרים בברוקלין, נסענו לקיץ לעיירה קטנה על הנהר והחלטנו אחרי שבוע להישאר, הילדה חוגגת כאן, השנייה תכף תצטרף אליה וגם אנחנו טוב לנו, רגוע, אפשר להיפגש  עם אנשים מבלי לתזמן את זה יותר מדי, כמעט ואין ישראלים, יש קפה מעולה (בקרוב פוסט בנושא), פיט סיגר מופיע על גבעה בפארק ושר שירי שמאל פולקיים על היוניון, אני חושב על הקואופ המדהים בברוקלין ברחוב ההסתדרות בין השישית לשביעית ומתגעגע קצת לטריידרס ג’ו, לגארי המקסים על אטלנטיק שמוכר כנאפה תבלינים וחרובים מעולים מלבנון(שאלתי, הוא יכול לשלוח מטעמים ביו.פי.אס לכאן), לאברהם לידו שגדל באחד הכפרים היחידים שמדברים ארמית (מסוריה, פוחד לבקר בארץ למרות שהוא יכול עם דרכון אמריקאי כדי שלא יפגעו במשפחה שלו איכשהו, הוא לא מאמין שיהיה שינוי פוליטי בסוריה. יש לו במבה ומנעמים בחנות)  ולמסעדה התימנית שם ליד שהיינו אוכלים שם כל הזמן, כמו בכרם כזה.
כשבאנו ללילה בעיר לא מזמן בשביל הראיון שלי לגרין קארד (הלך מצויין, המראיינת ביקשה מלא מסמכים ומעיין הביאה לה אותם אחד אחד; היה מאוד חמוד, אני יכול לעבוד באופן חוקי סוף סוף.‬ פתאום העיר הרגישה לשנינו קצת הרבה יותר מדי, כמו שמעיין אומרת קצסת קצסת נדנד אבא, עוד קצסת בננה, עוד האארבה נדנד בלי דיגידיגי מאמו, היה בכל האנשים האלה שאני לא מכיר שהולכים מסביבי משהו קצת לא נינוח בשבילי, בניגוד לגוף קטן בתוך גופה של אשתי שרק המחשבה עליו מסבה לי עונג.‬