בין כאן לשם עומד טרנזיסטור ישן ופיל חום במרכז החדר

לעתים אני תוהה עד כמה האינטרנט מספק לי את הצרכים שלי מהארץ ואם אני צריך לזרוק מספר אז יותר מחמישים אחוז יהיה הימור צנוע. סקייפ, פייסבוק, יוטיוב, חדשות, מאמרים, בלוגים, הזמנת ספרים בדואר ועוד ועוד. מגע אנושי בהחלט חסר ואולי גם לא מעט דברים אחרים אבל בגדול אני מרגיש שהרשת עוזרת לי להינות ממה שאני אוהב בארץ ולהתעדכן בסיבות ללמה אני לא בהכרח רוצה לחזור. בסך הכל זו עסקה טובה שחוסכת המון כאב ראש. החסרון של העסקה הזו הוא שיותר קל לי לקרוא על מה שעובר על מרגלית צנעני במעצר למרות שזה ממש לא מעניין אותי מאשר על הבחירות הקרובות בעיירתינו הקטנטונת שיכולות להשפיע על החיים שלנו לא מעט. אפילו על ההוריקן איירין קראתי בעברית, בעיקר מתוך נוחות. נוצרת לי תחושת נתק מסויימת וקצת מוזרה של להיות כאן ושם בו זמנית. אני באמת לא יודע מה מביא אותי לקריאה כה רבה על המתרחש בארץ אבל מעבר לפוליטיקה אני עוקב גם אחר עבודות של חברים, פרוייקטים שחשובים לי, מחאת האוהלים ועוד ועוד. חוץ מאלה מעיין רואה לא מעט ילדים שהיא לא מכירה שרים ביוטיוב נדנד או עשר אצבעות לי יש. כשהייתי הרבה יותר גדול ממנה הייתה הופעה של הופה היי במתנ”ס בנצרת עלית ולא הבנתי איך הם יכולים להיות גם בטלווזיה וגם במתנ”ס באותו הזמן ובטח שלא יכלתי לראות את אותו קליפ רצוא ושוב עם דילוגים על קטעים שאני לא אוהב.

לפעמים אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הייתי מהגר לפני עשרים שנה או יותר, שיחות טלפון ומכתבים היו הדרך היחידה לתקשר עם הארץ חוץ מקשר חד-צדדי של קריאת עיתונים וצפייה בטלווזיה. אני נוטה להאמין שהייתי הרבה יותר מעורב במתרחש בארה”ב, האנגלית שלי הייתה הרבה יותר טובה והייתי קורא יותר ספרים. אולי גם הייתי מתגעגע יותר, אני כמעט ולא מרגיש צורך לטייל בישראל ואולי זה בגלל שאני מתבונן מדי פעם בתמונות וקטעי וידאו מהארץ ושהזכרונות לעתים יותר יפים מהמציאות. הכמיהה לשנה הבאה בירושלים הבנוייה יפה לאין שיעור מהרס הבניינים הישנים והמקסימים לטובת בנייה הולילנדית נטולת קדושה. מבחינה תיאורטית אני לא חושב שזה בריא לבני אנוש להיות קשורים למקום מסויים עד לרמה שהם מוכנים להרוג מישהו בגלל זה ובאופן אישי אני בתהליך מוצלח של גמילה מהקשר למקום (לא שכשהייתי קשור הייתי הורג מישהו בגלל זה), עוד לא סיימתי אותו אבל אני בדרך ואולי תמיד אהיה בה. לעומת זאת קשר לשפה הוא קשר מסוג אחר.

העברית שאני מדבר עם מעיין היא מעין עברית רק שלנו, עם עיוותי לשון וצחוק שהוא רק שלי ושלה. היא הבן אדם היחיד שאני מדבר איתו בעברית באופן יום יומי (אנה לא מדברת עברית וסשה אוהבת בעיקר שעושים לה ברר ברר עם השפתיים). אני מניח שאם הייתי מדבר איתה בעברית בארץ השפה היתה שונה, אולי זו תחושת הבועה של ללכת ברחוב ולדבר בינינו עם סיכוי מינימלי שמישהו יבין אותנו, מה שמייחד מאוד את השפה בשבילי, אולי זה גם משהו אחר שאני לא מודע אליו. אני מודע לזה שגם אם היא תדבר עברית בצורה שוטפת סביר להניח שהיא לא תדבר עם הילדים שלה בעברית והשפה תיעלם לה, כמו שאני לא מדבר עיראקית או יידיש או גרמנית. שפות נעלמות להן לאיטן ואולי קטעי היוטיוב שאני מראה למעיין מאוד דומים לטרנזיסטור הישן של סבא שלי בדירה הקטנה ברחוב יציאת אירופה בחיפה שניגן מנגינות וחדשות בערבית מבוקר עד ערב. מעיין כל כך התלהבה מהרכבת התחתית ובמשך ימים התשובה לכל שאלה הייתה צ’ו צ’ו ביפ ביפ. איך יצאו בני ישראל ממצרים?, שאלתי אותה. בסאבווי.

יצאנו מברוקלין אל עבר אוויר טוב יותר ובשבוע האחרון התווספו להם קרטונים אלי קרטונים ויש לנו עכשיו פיל חום במרכז הסלון. יש איזושהי עצבות מיוחדת בימים האחרונים לפני מעבר דירה, יחד עם כל הפיצ’פקאעס מתכנסים להם כל הזכרונות וכל החוויות שנחוו כאן אל פינה מאוד מסויימת בלב. פעם באתי אל דירת ילדותי ברחוב השושנים וכמעט דפקתי בדלת בכדי לבקש לראות לכמה דקות את החדר בו גדלתי. אולי זה הסטיקר שהיה מודבק על הדלת שגרם לי להסתפק בלהסתכל מלמטה על החלון ממנו הסתכלתי אל ההרים. מאותם הרים שנים רבות אחר כך הסתכלתי על העיר עם חברה מנצרת והיא ראתה את חלון ילדותי אחרת לגמרי מאיך שאני ראיתי אותו.

מעיין מוצאת את הגברת באדום שמופיעה ב0:36 בלתי נסבלת וכמעט בוכה עד שאני מעביר את הוידאו למוזיקה ולריקודים ב1:45. צודקת.

באנגלית יש את התוספת after all לעולם הקטן שחסרה בעברית ובערבית, כאילו שבאנגלית יש ציפייה מהעולם שיהיה גדול אולם אחרי בדיקה מדוקדקת מגלים שהוא קטן בעוד שבעברית וערבית מובן מאליו שהעולם קטן מאוד, עולם של צחוק ועולם דמעות.

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם
הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת
כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ

‘קהלת א

שתהיה שנה מלאה בהפתעות וגילויים מרתקים, המון אהבה, שינוי וצחוק ילדים מתגלגל

לזכר יקיר שמאי ז”ל. כשנפגשנו לא ידעתי שתהיה השראה מתמשכת להמשך חיי. תודה

SEPTEMBER 8, 2011 @ 07:17:AM

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s