גלעד, אני וארה’לה וגם קצת על מוזמביק

גלעד שליט יכל היה להיות אני. אפילו די בקלות. הייתי אחד החיילים הכי מרושלים בתולדות צה”ל וזה לא הפריע לצבא לשלוח אותי להגן על איזו גבעה בשטחו של עם אחר, תוך התעלמות מהעובדה שאני מסרב לירות בנשק ולא משתתף במטווחים. אמנם רועי הצאן וחזירי הבר שסבבו את המוצב לא נראו מאיימים כל כך אבל עדיין, בשעות הקטנות של הלילה העמדות במוצב היו נתונות תחת נחירות או תחת אוזניות ואם מישהו היה רוצה לחטוף מישהו אני מניח שזה לא היה קשה כל כך, ככה זה הרבה פעמים במוצבים שקטים שמילואימניקים או חיילים לקראת שחרור מאיישים. אני הייתי אחד מני הרבה סרבנים אפורים – לא אזרתי אומץ לסרב רשמית ולבלות זמן רב בכלא אבל צה”ל היה גמיש יחסית לגבי הגבולות שלי והרשה לי לא לבצע מעצרים, סיורים ומחסומים. שמירות, כאמור, עשיתי מבלי לעשות מטווחים. אחרי שגלעד שליט נפל בשבי לי נפל האסימון –  בגלל חוסר הרצון לשבת בכלא סיכנתי את חיי, את חבריי ואת המתנחלים. התביישתי בתובנה הזו ואני עדיין מתבייש בה, היא לא שונה מנהיגה בשכרות או מרולטה רוסית. אני באמת לא חושב שאני מסוגל להרוג מישהו ולמחשבה הזו אין ממש מקום בצה”ל ולכן כנראה שהייתי צריך לחפש מקום אחר להיות בו, חוץ מהעובדה שבאמת הייתי חייל גרוע ושרוב הזמן סבלתי מחוסר התאמה למערכת. אני לא מכיר את גלעד שליט ואני לא מרגיש אליו קירבה אישית, אני מרגיש כלפיו בעיקר צער על החוויה שעבר ורצון שיהיה לו קל להשתקם. השחרור שלו, על אף החיטוט התקשורתי המגעיל, הוא מרגש ומחמם את הלב של כל מי שחושב עליו. יחד עם זאת חשוב לזכור שהחוויה שלו לא שונה באופן מהותי מהחוויה של אינספור אנשים בעולם, רבים מהם חפים מפשע שנכלאים לתקופות ארוכות ללא כל זכויות או מוחזקים בכח מסיבות שונות, החל ממהגרי עבודה שהדרכון והגורל שלהם נתון בידי המעביד, מעצרים מנהליים שקורים הרבה יותר מדי ועד לסחר בנשים שנפוץ מאוד גם בארץ, לרוב ללא משפט וללא גישה לעו”ד ולביקורי משפחה או במלים אחרות – שבויים. יש לא מעט יחסי ציבור בדרך של אי הצדק לתודעה הציבורית, יחד עם השמחה בשחרורו של שליט אני חש גם המון עצב על כל אותן עוולות שקורות בארץ ובעולם אך נשכחות כליל פשוט מכיוון שאין להן יחצ”ן טוב. לא הרבה מדברים על כך אבל אחת הסיבות ששליט יצא לחופשי הוא הקמפיין המאסיבי שנוהל בשנים האחרונות שבין היתר הפך אותו למעין פלקט שכל אחד הדביק לו איזה משמעות שבחר, החל מעליונות מוסרית לעומת החמאס וכלה בצדק חברתי, הוא הפך לסמל לאומי לטוב ולרע שבדבר

ארה’לה מהסרט בלוז לחופש הגדול זכור באמירתו בדרך ללשכת הגיוס – “לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב, מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים, בני אדם, כמוני, כמוכם”. את האמירה הזו לקחתי איתי לא רק לשירות הצבאי אלא גם לחווית ההגירה ובכלל לחיים. לפני מספר שנים החליט זוג צעיר לצאת למסע למען השלום עם סוס, עגלה, תינוקת וכלבה כל הדרך מצרפת עד לירושלים (כתבות יפות על המסע המרגש כאן וכאן, תמונות באתר שלהם כאן וסיפור המסע לילדים כאן). זה משפט יפה מתוך ראיון איתם

זה היה מצחיק. לאורך כל המסע, בכל מדינה, כששמעו מה היעד הבא, הזהירו אותנו. הגרמנים אמרו שהאוסטרים אנטיפתים. כשהאוסטרים שמעו ‘הונגריה’, אמרו שמסוכן שם. בהונגריה השתוללו כששמעו רומניה. אמרו שירצחו אותנו. ברומניה אמרו שהבולגרים מושחתים. בבולגריה העירו הערות גזעניות על הטורקים. ביוון שמחו שהטורקים לא נתנו לנו להיכנס, ופה, בישראל, כששמעו על הכוונות לעבור דרך יישובים ערביים, כמובן הוסיפו שלא כדאי לנו

יש משהו כמעט קומי במשפט הזה כששוכחים לרגע שמליוני בני אדם סובלים בנסיבות שונות בגלל העובדה שמי שנמצא מעבר לגבול נראה או מצטייר ע”י אחרים כמאיים ומפחיד

יהודה עמיחי שיכלל את נבואתו של ישעיהו (“וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת”) להפיכת כלי נשק לכלים חקלאיים ודרש את הפיכתם לכלי נגינה (“לא להפסיק אחר כיתות החרבות לאתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת ולעשות מהם כלי נגינה”). אחד מהפרוייקטים המרגשים ביותר ששמעתי עליהם בחיי הוא תהליך איסוף הנשק במוזמביק, מדינה שעברה מלחמת אזרחים עקובה מדם. ארגון סיוע נייטרלי החל לאסוף נשקים ברחבי הארץ בתמורה לכלים חקלאיים, האגרוף חזר להיות כף יד פתוחה ואצבעות. כלי הנשק מושמדים וחלקם אף משמש כחומר גלם לאמנים שונים ומוצג ברחבי העולם (ניתן לראות כאן וכאן חלק מיצירות האמנות וכאן כתבה בנושא שציטטתי ממנה בהמשך וגם סרטון תיעודי), יש בעצם הרעיון ובקלות היחסית של הביצוע שלו משהו נבואי, אלוהי, אנושי ולא מציאותי

הרעיון מאוד פשוט:

תושבי מוזמביק הוזמנו למסור כלי נשק מכל סוג – בין שהיו ברשותם, ובין שנודע להם מקום מחבואם, ובתמורה לקבל ציוד שהם וקהילותיהם יוכלו להפיק ממנו תועלת. בהתאם לסוג וכמות הנשק שמסרו קיבלו התושבים אופניים, מכונות תפירה, חומרי בנייה וכלי עבודה חקלאיים פשוטים כמו מעדרים ומחרשות. במקרה אחד כפר שלם החליף 500 מכונות ירייה בטרקטור.

בפרויקט מועסקים חלק מהילדים-חיילים לשעבר, ויתרון גדול נוסף שלו הוא שאינו מזוהה עם רשויות השלטון. זה מאפשר למורדים לשעבר למסור את נשקם ללא חשש שמא ייחשפו וייענשו. כאן אין שואלים אותם לשמם או דורשים מהם דין וחשבון על מעשיהם בתקופת המלחמה – הנשק נלקח מהם, ובתמורה ניתנת להם הזדמנות לפתוח בחיים יצרניים, להתפרנס למחייתם. זו לא עוד קלישאה. בארץ שבה רבים נאבקים להשיג מעט כדי לאכול, מחרשה פשוטה אחת יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

מעל 600,000 כלי נשק כבר נאספו בדרך זו בעשר השנים האחרונות. הפרויקט כל כך מצליח באיסוף כלי נשק מחיילים לשעבר, שממשלות אפריקניות נוספות – כמו אנגולה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו – שוקלות ליישם תוכניות דומות. כדי להבטיח שלעולם לא ייעשה בהם עוד שימוש, כלי הנשק מפורקים, מותכים ומושמדים.

“עץ החיים”, עשוי מכלי נשק מפורקים, מוצג במוזמביק. ארה’לה צדיק

OCTOBER 18, 2011 @ 22:30:PM