תעודות הערכה לתלמידים מצטיינים

שוק מחנה יהודה, לילה. ביחד עם גלריה “שודדי י-ם” הייתי מהמארגנים של אירוע תרבות אלטרנטיבי שנקרא רובע אמנים בשוק. הזמנו בצורה פיראטית עשרות אמנים להציג, לנגן ולהנות בסמטאות החשוכות של השוק אותן הארנו קלות (בינתיים זה כבר נהפך לאופנה) ונוצרה חגיגה ספונטנית ומאוד כייפית יחד עם הרבה אנשים שעברו ליד במקרה והצטרפו אלינו.

בערך בשתיים בלילה הגיעו לשם גם שני אנשים שלא הכרתי עם ארגז מלא ניירות. הם מצאו בפח האשפה ערימה ענקית של תעודות סוף שנה של בית ספר יסודי והם הזמינו אנשים ל”משרד” (בסטה) שלהם בכדי לכתוב להם תעודת הערכה שנכתבה במקום. אני זוכר שהם שאלו אותי אם יש איזו שנת לימוד אותה אני רוצה “לתקן” וכנראה שכמו רבים אחרים גם לי יש שנה כזו, או בעצם כמה שנים כאלה אבל החלטתי להתמקד באחת – בכיתה א’.

למי שמתעקש לדעת – יום בהיר אחד קצת אחרי שלמדתי לכתוב החלטתי לכתוב את התסריט של גבעת חלפון בפנקס צהוב קטן, או לפחות את מה שזכרתי ממנו. את סצינת הסקס שם תיארתי כ”ואז ראו אותם מזדיינים”, מה שהוביל אותי לשיחה עם המנהלת ממנה התחמקתי כשהחלטתי להתחבא בשירותים במקומה. אחרי כמה ימים של התנהגות לא שגרתית חשבו שמשהו לא בסדר איתי ושלחו אותי לפסיכולוגית שהחליטה שאני פשוט משועמם אז הקפיצו אותי לכיתה ב’, לא זכור לי שמישהו דיבר איתי על המקרה הזה בתור ילד אך בתור מבוגר הוא הפך למעין מיתוס משעשע. מאז המקרה הזה לא כתבתי משהו אישי או יצירתי עד אשר מת אבי שנים רבות אחר כך.

2013-05-19 21.37.46

2013-05-19 22.07.52

(לחצ/י להגדלה)

אני לא יודע כמה פעמים הודיתי להם, בעודי שיכור ועיף וגם אחר כך לא הפסקתי להודות להם בלב כל פעם מחדש על החוויה המיוחדת הזו. יחד איתי הם יצרו, מבלי להכיר אותי, את החוויה האמנותית שהיא אולי המשמעותית ביותר שחוויתי בחיי. הם התנהגו כמורים תומכים שנותנים לי תעודת הערכה ומרעיפים עלי מחמאות אינספור, איזה ילד קסם אני ושבכל המקצועות אני פשוט נהדר. הרגשתי איך אני חוזר באמת לילד שהייתי בזמנו, לא בהכרח ילד “בעייתי” וגם אם לשוני היתה גסה ברור היה שאין לי מושג מה זה בכלל אומר ללכת להזדיין (והיום, האם אני יודע מה זה אומר באמת?). אני לא יודע מה עשיתי רע למחנכת שהחליטה לשלוח אותי למנהלת. אולי המילה הפחידה אותה, אולי היא חשבה שאני יודע למה אני מתכוון ואולי היתה לכך סיבה אחרת. אולי לא ידעתי מה זה אומר ללכת להזדיין אבל כנראה שלשם המורה היתה יכולה לשלוח אותי אם המזל, הפסיכולוגית ואמא שלי לא היו עוזרים לי קצת. אולי היא הייתה יכולה לתת לי את התחושה שמשהו לא בסדר איתי (בתור אדם בוגר אני מרגיש באמת מדי פעם שמשהו לא בסדר איתי, אולי היא צדקה) בגלל שציטטתי משהו שלא הבנתי. אולי התחושה הזו היתה הולכת איתי ואולי היא באמת קצת נשארה איתי מאז. בכל מקרה, אם מישהו אי פעם ידרוש ממני אותה, אני את התעודה שלי מכיתה א’ שומר קרוב ללב. כפי שאפשר להיווכח מהתמונה, ויש גם חתימה, הייתי ילד מיוחד שיש להניח לו להתפתח כראות עיניו, רק שיגדל ויעשה טוב לעולם.

שני האנשים היקרים הללו הפיצו אהבת חינם, אולי בצורת אמנות ואולי הם בכלל לא חשבו שמדובר באמנות אלא בגמילות חסדים, באנושיות, בטוב לב. אולי גם הם היו שיכורים וזה פשוט היה נראה להם מצחיק.

שנה טובה

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s