היהדות זה אני, פעם בשבוע

יש ילדה אחת שאני מלמד בבית הכנסת שבאה ממשפחה שאינה פעילה יותר מדי בקהילה ושככל הידוע לי לא ממש מקפידה על שמירת מצוות. היא באה פעם בשבוע לבית הכנסת  למה שנקרא בלעז היברו סקול ומדי פעם נופל לי האסימון שלפחות בשבילה ולפחות בשנה הנוכחית אני הוא המייצג העיקרי של היהדות. נכון, יש עוד כמה מורים שהיא תפגוש ואם היא תבוא לאירועים שונים בבית הכנסת היא גם תחווה עוד כמה דברים יהודיים חוץ מהשיעור שלי אבל כמו שהמורה לריתמיקה בכיתה ג’ גזרה עלי בעיות קצב וריקוד להמשך חיי וכמו שהמורה להיסטוריה בכיתה י’ גרם לי לסקרנות עצומה בתחום כך גם לי יש, במובן מוגבל, המון השפעה על מה הילדים שאני מלמד יחשבו על הנושא. אני יודע ללמד עברית ולרוב אני אפילו עושה את זה טוב ובגלל זה גם שכרו את שירותיי אבל לגבי יהדות… מי אני שאלמד מישהו מה זאת יהדות? בייחוד לאור העובדה שטרם הספקתי להגיע למסקנות סופיות לגבי מה זאת יהדות בשבילי ואולי גם לעולם לא אגיע אל אלה ואולי הדרך למסקנות האלה יותר יהודית מאשר המסקנות עצמן.

כנראה שאין לי ממש תשובה ברורה לשאלה מה זאת יהדות ואולי בגלל זה אני מתקשה ללמד את ה”מקצוע” הזה. אני יכול לתת הגדרה תיאורטית או אפילו מעשית אבל היחס שלי אל הדבר הזה הוא דבר שמשתנה כל הזמן ואולי טוב לי וטוב ליהדות להיות בשינוי מתמיד כלפי הדבר הזה, שבעיני לפחות הוא לא ממש מוגדר. ואיך אפשר בכלל להגדיר משהו שכולל בתוכו את הרב עובדיה ואת בוב דילן ביחד? את אברהם יהושוע השל ואת מאיר כהנא-בננה ביחד, שמכיל מקומות כל כך שונים כמו איזבלה פרידמן וקבר ברוך גולדשטיין ששניהם מתהדרים בתואר “מקום יהודי”? לא ברור לי איך ואם יש למישהי תשובה אשמח לשמוע אותה כי חלק מהילדים מאוד סקרנים לתשובה כזו.

אולי בגלל זה קצת קשה לי ללמד את המשהו הזה. יכול מאוד להיות שאני שקוע יותר מדי בהרהורים ופחות מדי במעשים אבל דווקא במקרה הזה המסורת מתאימה לי ככפפה ליד (לפחות אם אני זכר). מדי פעם, לרוב במהלך שיעור, כשאני מבין שהמסקנה שהסקתי לגבי ההשפעה שלי על הילדים האלה היא לעתים נכונה אני נתקף שיתוק קל וממלל תפילה קטנה בלב שהשיעור יגמר מהר. כמובן שאני לא מלמד אותם את התפילה הזו אבל כשצריך מדי פעם ללמד תפילות אני בדרך כלל לא מדבר על המשמעות התיאולוגית שעומדת מאחוריהן אלא פשוט מלמד עברית (וזה בדרך כלל עובד) או מנסה לעורר דיון או פעילות בנושא, אפילו אצל ילדים קטנים אני חושב שזו דרך לימוד יותר טובה משפיכת מידע חסר הקשר לחיי הילדים כמו מה אני חושב על קיומו או אי קיומו של אלוהים. שוב, גם כאן המסורת דווקא מאוד מעודדת אותי לגבי הלכות השיעור שלי.

כנראה שהפחד הגדול שלי הוא שילד ישאל אותי האם אלוהים קיים ואז אצטרך להשיב לו בכנות – שאין לי מושג. ולא רק שאין לי מושג אלא שאני גם בכלל לא בטוח שיש לשאלה הזו קשר כל כך קריטי לשאלה מה זאת יהדות, בניגוד לדתות אחרות אפשר ואולי גם נוח יותר להיות יהודי ולא להאמין בקיומו של אל מסויים. אישית אני מוצא את עצמי נע בין אתאיזם גמור לאמונה תמימה ואף חסידית משהו כבר לא מעט שנים, פעם ככה ופעם ככה ולרוב איפושהו באמצע. לא ברור לי למה אי אפשר להיות גם אתאיסט וגם מאמין וחייבים להחליט בשאלה הזו לכאן או לכאן ואפילו להתעקש על תשובה אחת לשאלה לאורך חיים שלמים בעוד שזה לגמרי בסדר לשנות את דעתנו בכמעט כל נושא אחר. כפי שניסיתי להביע את עצמי כאן בצורה אמנותית – באושוויץ אלוהים היה קיים ולא קיים בו זמנית ובכל מקרה השאלה בדבר קיומו היא קצת ילדותית, ולא במובן השלילי של הילדותיות.

נעימת חליל הרועים המופיעה בשיר היא ההגדרה הטובה ביותר שאני מכיר למה זאת יהדות

אם הייתי צריך לציין את המעשה הכי יהודי שעשיתי בשנים האחרונות הייתי מספר על ההחלטה שלנו לא למול את בנינו. רגע רגע… מה אמרת?? כן, למרות שבשנים האחרונות השתתפתי בלא מעט חגים, אירועים, סופי שבוע ואירועים יהודיים שונים אין לי ספק שהבחירה לא למול ואף להתנגד למנהג בפומבי היתה אולי המעשה היהודי ביותר שעשיתי בחיי. למה? כי אמנם בהתחלה זה נבע בעיקר מתוך אינסטינקט וחוסר מציאת סיבות טובות כן למול אבל ככל שלמדתי יותר את הנושא הבנתי שאני לא רוצה להמשיך את המנהג דווקא כי אני חושב שליהדות וליהודים מגיע מנהג בריא ושוויוני יותר בכדי לחגוג הגעת נשמות חדשות לעולם. דווקא כי אני חושב שהיהדות היא דבר שמשתנה כל הזמן, דווקא כי זו מסורת שהפלפול, המחלוקת והדיון הם סלע קיומה ולא רק האמונה העיוורת, או אולי מסורת בה האמונה העיוורת היחידה היא בלהטיל ספק בדברים מובנים מאליהם. דווקא בשל כל אלה ובשל הגוונים הרבים מספור שמכילים את ההגדרה “יהודי/ת” אני חושב שיש לפתוח את תיבת הפנדורה של המנהג העתיק הזה ולהחליט האם ואיך אנחנו רוצים להמשיך ולקיים אותו, כעם, כדת, כהורים, כגברים וכנשים.

דווקא כי אני לא מסוגל להגדיר את עצמי כחלק ממסורת שאינה שוויונית ואף שוביניסטית במוצהר אני חושב שיש לערוך רפורמה רצינית במנהג שמייחד, לפחות סמלית, את הבנים מהבנות – אלה לאלוהים ואלה למטבח. כי אחרת אין לי כל רצון להיות חלק ממסורת כזו ומכיוון שאני דווקא כן רוצה להיות חלק אני רוצה שכמה שפחות יהודים יבצעו את מה שאני רואה כטריפה רוחנית – אין שום סיבה שחיתוך אברי מין של תינוקות זכרים יישאר חלק מהמסורת בעוד שהקרבת קרבנות, שהיתה הרבה יותר נוכחת ביהדות, עברה מן העולם. אני מאוד אופטימי שהמסורת הזו יכולה וצריכה להשתנות – כיום נשים יכולות להיות רבניות וחזניות ורוב היהודים מאמינים שגאים רשאים להתחתן בעוד לפני חמישים שנה זו הייתה רק פנטזיה רחוקה. אז אולי זה עדיין נשמע מוזר אבל לי זה דווקא מאוד הגיוני – אני רוצה לשנות את מנהג ברית המילה מתוך המסורת היהודית וזה הדבר הכי יהודי שאני יכול לחשוב עליו. לא די בזאת אלא שעם ההחלטה לא למול את בנינו אני דווקא מרגיש עוד יותר שייך למסורת הזו מכיוון שהפכתי להיות הנודניק של המסורת הזו והמסורת הזו מלאה בנודניקים שבזכותם היא השכילה להשתנות ולהישאר מה שהיא, וגם מי שלא מסכים איתי יודע שלפעמים זה כבוד גדול להיות נודניק.

לרוב אני צם ביום כיפור אבל היו פעמים שלא, חוץ מפעם אחת תמיד ציינתי את סדר פסח, מדי פעם ניסיתי למעט בטכנולוגיה בשבת אבל אף אחת מהדוגמאות האלה לא עוררה בי סערת רגשות ואכפתיות כל כך גדולה כמו שעורר נושא המילה. מעולם לא חשתי מעורב כל כך בדיון (אם אפשר לקרוא לזה דיון.. שיח בו אוזני שני הצדדים ערלות זו הגדרה מדוייקת יותר) בנושא יהודי כפי שאני חש בנושא הברית. אולי זה קצת חצוף מצידי להאמין שיש בידיי אפשרות להשפיע על ההלכה שאני לא רואה עצמי כפוף לה אבל אני בפירוש מאמין שכפי שהחתונה היהודית הופכת ליותר שוויונית עם השנים, בהתאם לטעם הקהל, כך גם תיווצר אלטרנטיבה שאינה כוללת חיתוך אברי מין כטקס קבלה לעם היהודי. ואני רואה עצמי מחוייב, אולי אף כסוג של מצוּוה, לעזור בשינוי המנהג הזה דווקא כצעד יהודי, דווקא כי אני כן רואה עצמי יהודי וכי אכפת לי ואני רוצה לאהוב ולהשתייך למסורת הזו. וזה, כאמור, המעשה היהודי ביותר שביצעתי בחיי. איך מלמדים על מעשה כזה ואיך מסבירים לילדים בכיתה א’ מה כל כך יהודי במעשה הזה? לא יודע.. נחיה ונראה. 
 
 

מעשה ברב, נחש וכומר

פעם אחת היו רב וכומר מרדפין אחר צאצאיהם בגן השעשועין עד אשר כלו כוחותם והיו מותשין. והיתה בת הרב אצה אלי נדנדה ומפצירה באביה – נדנדני רצוא ושוב, נדנדני נדנדני! והיה הרב מנדנדה, דוחף פעם מלפנים ופעם מאחור כרצון הבת עד אשר החלה כתף הרב דואבת והגיעה שעת דמדומים. והיתה בת הכומר מהלכת בין הקורות ומתישה את רוח אביה עד אשר היתה מגיעה אף היא אלי נדנדה והיתה גם היא מפצירה באביה נדנדני נדנדי, לא כך, מלפנים, מאחור, חדל, המשך. והיו צחוק ובכי נמזגין יחדיו בגן השעשועין והיו הרב והכומר מחליפין מבטים בינהם ולבם נפתח האחד לשני בעוד כוחותיהם תשו. והיה המבט גולש לשיחה והיו מגלין איש על רעהו פרטי פרטים על ביוגרפיה דומה ומערכת ערכים דומה ואמונה שונה, והיה הקשר מפרה ומלמד ונמשך להנאתם. והיתה הדת הנבדלת מקור עניין להם, והיו הרב והכומר נפגשין למה שקרוי בלשון רומי “פליי-דייט” בהן היו הבנות מצחקקות והמבוגרים מדסקסין. והרב היה מחדש חידושים רבים בדרכו לבניית קהילה ברת קיימא והיה הכומר מחדש אף הוא חידושין בקהילתו והיו שניהם אנשי חזון ומעשה, ליברליים אך יחד עם זאת לא פראיירים.

והיתה יד נעלמה בדבר, יד ה’ או ידו של הלורד ובמרתף הכנסייה נותר חלל ריק ומעופש. אמר הכומר לחברו – “הבה נהפכהו לגלריית אמנות בה יוכלו כולם ליצור ולהתדיין על עניינים שבין האדם לאל, האל לאדם ומה שביניהם” והיה החזון קורם עור וגידים ואמרו יחדיו “הבה נערוך יחדיו מפגשים בין שתי הקהילות שלנו והיו למדין זה עם זה וזה מזה” והיו עושים זאת, והיתה נוצרת לה תערוכת אמנות בהשראת ראשית ספר בראשית בהשתתפות קהילת יהודי עמק ההאדסון וקהילת זרם נוצרי אחד (Presbyterian) שבעיר ביקון אשר שוכנת על גדות הנהר (ביקון בלעז – מגדלור, ולא בייקון שמשמעו קתלי חזיר).

והיתה הגלריה, Faith in art gallery, שואבת לתוכה מבקרים מעטים בלבד בשל מיקומה הלא אטרקטיבי ושאינו קרוב לשום מקום בו אפשר ללגום אספרסו (המקימים של הכנסייה לפני 150 שנה, מה הם חשבו לעצמם בדיוק?). להלן עבודותי שלי בתערוכה, הסיפור שסיפרתי הוא בסך הכל נכון אבל עם הפרטים הייתי קצת גמיש. את שאר היצירות ניתן לראות כאן, חלקן הן עבודות מעולות בעיניי. מעולם לא דמיינתי לעצמי שאשתתף בתערוכה קבוצתית בכנסייה ולזכות כל הנוגעים בדבר ייאמר שמלבד טקסט אחד שרציתי להציג בתערוכה ואולי באמת עבר איזה גבול או שניים ניתן חופש אמנותי גמור להרבה אמנים שה’ או ישו לא בדיוק שוכנים בלבם, סחתיין לרב והידד לכומר . חוויית הלימוד המשותפת גם כן היתה מיוחדת ולא רק בגלל שגם הרב וגם הכומר הם באמת אנשים מיוחדים ומבריקים בתחומם אלא כי באמת היה לימוד ושיתוף (חלק מהשיעור היה פשוט שיחה מוכוונת בקבוצות קטנות). אני סקרן לדעת האם אפשרי שבית הכנסת הגדול בירושלים, מסגד אל אקצה וכנסיית הקבר יזמינו אמנים יהודים מוסלמים ונוצרים ליצור תערוכת אמנות משותפת בנושא המשותף לכולם, למשל יחס החברה שלהם לארץ הקודש, יחסי גברים-נשים, מסורת מול קידמה וכו’. אם חזון “וכתתו חרבותם לאתים” אפשרי גם אפשרי לביצוע אז זו דווקא לא פנטזיה גדולה כל כך.


גן ילדים  / God in Lego

Continue reading