An Israeli, uncomfortable at shul

In Israel, there is no public transportation on Shabbat. That’s one of the ways Israel decided to act as a Jewish state. If you choose not to observe Shabbat and you don’t have a car, Judaism might be something very uncomfortable for you one day of the week, something that stops you from living your life the way you want to (or makes you spend a lot of money on taxis). You may say – it’s not a big deal, and maybe it is just a little thing not worth mentioning. still, any secular person without a car in Israel experience Shabbat as something that takes away a very basic right/need of transportation and that inevitably discriminate the poor secular folks by doing so.

Another issue regarding the definition of Israel as a Jewish state is that Jews in Israel have to marry and divorce through an ultra orthodox rabbinical institute that is literally following biblical and Halakha laws in ways that would seem (and are) absurd, discriminating and chauvinistic. You may say – that is Judaism, I got married with a Rabbi too. Well, think again.. It’s a very problematic issue for many Israelis, including hundreds of thousands of them that their Judaism is “in doubt”, like many who immigrated from former USSR and might have a non-Jewish grandparent or for those who wish to marry a non Jewish spouse, for example. In Israel, to be a Jew is not only a spiritual journey you take or a tradition one choose to continue but a legal definition that is usually defined by the Orthodox interpretation of Jewish law. For many Israelis who suffer from or disturbed by those examples – that’s Judaism. It’s a sad, annoying, upsetting mixture of old and new laws that keeps them from living the way they want to, the way they deserve to.

We, as Jews, have a long history of finding solutions, especially for problems that a foreign ruler brings on us. Therefore most of these problems have “solutions” – All around Israel there are many legal or semi legal shuttle taxis that can bring you from some places to some places (not to or from all places, often expansive and not always safe) on Shabbat. You can travel abroad and enjoy civil marriage in a foreign country and it will be a valid marriage that Israel recognize by all means (but you pay for the flying tickets). If you need to divorce, however, you have to do it in Israel and you might find many, many difficulties with judges who follow or inspired by biblical law. For example, during a divorce settlement a rabbinical court (Beit Din) ruled to fine a mother who didn’t want to circumcise her one year old son and was in disagreement about that with her former husband. No big deal, only 500 Shekels (about $140) fine per day until she’ll change her mind or object their decision at the supreme court. Apparently religious court has the right to do such thing in Israel and that’s just one example that made news recently. The judges explained the decision with many good points about the importance of the Mitzvah of Brit Milah to the child’s spirit. That’s Judaism.

If you wish to purchase bread or other leavened products (chametz) during Passover you could do it freely, but only in Arab stores. A Jew who choose to  sell bread during that time might be fined (eating is still legal thank G-d). Most business owners choose not to sell bread during Passover anyway, for their own observance or for the fear of losing costumers. If you wish to be buried in a Jewish cemetery you might have all sorts of issues as well regarding the Jewish law and other issues, like the ability to be legally defined as a citizen with no religion, the process of converting or the absurd fact that the word “Kosher” is trademarked by religious institutes and it’s basically illegal to define foods and restaurants as Kosher without their approval are very problematic as well and to an American ear might also sound very disturbing.


All of these issues have solutions but none of them have a perfect solution, that’s what happen when you need to define what is Judaism and you have many different kinds of Jews plus a dysfunctional political system. And I only mentioned issues regarding the relationships between Jews and Jews, the relationship between Judaism and other nations in Israel and in the occupied territories is a different issue(s) that would take much more than few paragraphs to explain, assuming that there is somewhere an explanation that more than few people would agree upon.

So next time you meet an Israeli at a synagogue and he or she seems a bit uncomfortable, that might be the reason. That’s why even after working and being engaged in a very meaningful way for more than two years at our synagogue, BHA at Beacon NY, I often feel uncomfortable about it even though I have only great things to say about the shul, the rabbi and the community. I find it impossible to tell an Israeli friend that I’m working at a synagogue without sounding a little apologetic, as if I’m doing something wrong. If you grow up seeing something, let’s call it Judaism, as a source of lots of troubles and very little joy, it’s not that easy to let go of that image. Without trying to sound too dramatic, especially since I never really experienced a violent religious oppression, I admire the religious freedom and freedom from religion in the US. Though not at all perfect, I find this system much better than the Israeli one. Though I didn’t marry in Israel and I was lucky to have a car soon after getting a driver’s license, those kind of issues still upsets me when I think of them. I do think that every religion that tries to force itself on others would become a little ugly, often for its most devoted believers too. Maybe these examples, besides being such complex issues, are not that pretty after all.

איזהו גיבור?

בסרטו החדש של יואב שמיר “10%, מה הופך אדם לגיבור” (להשכרה או קנייה כאן) הוא יוצא למסע הרפתקאות ברחבי העולם בכדי לענות על השאלה שרבים שאלו לפניו – מה הופך אדם לגיבור והאם ניתן לשכפל את מודל הגבורות בכדי להביא לעולם עוד ועוד גיבורים שיהפכו אותו למקום טוב יותר. שמיר יוצא למסע בעקבות השאלה בדומה לסרטו הקודם “השמצה”, שם יצא למסע בכדי לברר מה זאת אנטישמיות ואיפה היא נמצאת כיום. המסע מביא את סיפורם של דמויות רבות מתרבויות שונות, כיאה לשאלה אוניברסלית כל כך. שמיר מדלג באלגנטיות בין קופים באפריקה, חסידי אומות העולם, מנהיגי כנופיות שהפכו לפעילים חברתיים, בחור שהציל נוסע שנפל אל פסי הרכבת, טייס קרבי שהפך לפעיל נגד הכיבוש ועוד. כולם גיבורים בעיני שמיר וכעת נותר רק לברר מה משותף ביניהם ואיך ניתן לחקות את פעילותם בעזרתם של שני חוקרים בעלי שם עולמי. תשובה לשאלה הזו תוביל אותנו לעולם טוב יותר, או לפחות זו התחושה שמקבלים מצפייה בקדימון המעולה.

שמיר עובד קשה ונוסע ללא מעט מדינות שונות בכדי להיפגש עם הרבה מאוד אנשים אולם כמה שעות לאחר הצפייה בסרט ניסיתי להיזכר בשמות הגיבורים והצלחתי להיזכר רק באחד. אולי מדובר בזכרון שלי אבל יש תחושה שלא מצליחים להתחבר באמת לאף גיבור – כל סיפור של גיבור הוא יחסית שטחי ולא נכנס ליותר מדי פרטים לגבי חיי הגיבור מלבד המעשה עצמו. אולי כך הדבר מתוך הרצון להראות את חייהם של כמה שיותר גיבורים או מהחלטת עריכה ליצור סרט בעקבות מסעו של שמיר ולא בעקבות הגיבורים עצמם. מדובר באנשים מרתקים שאכן ראויים להיקרא גיבורים אבל לפחות מהסרט לא ברור בדיוק מה הגבורה המדויקת שלהם, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת מלבד המעשה עצמו אותו הם ביצעו. מוצגים המון פרטים ביוגרפיים ומחקרים שונים אבל רוב הגיבורים לא מעוררים יותר מדי רגשות. אין מדובר באיכות הסיפור אלא שפשוט אין מספיק זמן מסך עם כל אחד בשביל להיקשר אליו רגשית בתור צופה.

שם הסרט נלקח מניסוי מפורסם של סטנלי מילגרם משנות השישים בו נתבקשו אנשים להעניש בזרם חשמלי את מי שחשבו למשתתפים בניסוי שלא ענו נכונה על שאלות שנשאלו. בניגוד לכל ההנחות מרבית המשתתפים הסכימו להתנהג בצורה סאדיסטית כלפי אנשים שלא הכירו ואילו רק 10% סירבו ואלה הם הגיבורים אחריהם מתחקה הסרט. הניסוי הפתיע את הקהילה המדעית ועורר הדים רבים והוא חשוב גם כיום.

נדמה ששמיר יצא לחפש גיבורים ומצא את עצמו כגיבור הסרט – מבין כל הגיבורים שמופיעים בסרט שמיר הוא היחיד שמצליח לעורר רגשות מורכבים והוא הדמות היחידה שעוברת איזשהו שינוי משמעותי אותו מצליח הסרט לתעד. ואיזה שינוי? שמיר בעצם מגלה שאין תשובה לשאלה שהוא שאל, אולי השאלה כללית מדי ואולי הנסיון להשיב הוא אבוד מראש. לא ברור מה הופך אדם לגיבור ולפחות על פי חוקרת מיד ושם המתמחה בענייני חסידי אומות העולם עצם השאלה היא קצת לא במקום. גם חוקרים אחרים לא מצאו משהו יותר מדי מעניין בנושא למעט העובדה שמעשים טובים עושים נעים במוח למי שמבצע אותם וכמו סוגים אחרים של הנאה גם הם יכולים להיות ממכרים. אז נשאלת השאלה – איך עושים מזה סרט?

ב”השמצה” שמיר מצליח להכניס את עצמו (ואת סבתא שלו שהיא גיבורה ומצחיקה גדולה בזכות עצמה) בצורה חיננית אל תוך עניינים שברומו של עולם ולהיות במאי שמשתתף בסרט של עצמו ולהוסיף בכך תיבול משובח לסרט שבעיני הוא אחד הסרטים התיעודיים היותר טובים שנעשו בארץ לאחרונה ולדעתי יש בו גם מימד מסוים של גבורה, אם אנחנו מגדירים גבורה כעמידה נגד הזרם והתעקשות לספר פרטים חשובים שאנשים לא אוהבים לשמוע. גם בסרטו מ2003, “מחסומים” בוודאי ובוודאי שיש הרבה מאוד גבורה ואומץ אמנותי. ב”מה הופך אדם לגיבור?”, לעומת זאת, נדמה שהגבורה מעט מתפספסת מרוב נסיונות להגדיר אותה. למרות שדמותו של שמיר מעוררת המון חיוכים ורצון לשתות איתו בירה לדעתי טוב היה לפצל את המסע האישי שלו ושל גיבורי הסרט לשני סרטים שונים כי נדמה שבסרט אחד פשוט אין מקום לכל כך הרבה סיפורים, בטח שלא אם מוסיפים למרק כמה מהשאלות המרתקות ביותר לגבי טיבו של המין האנושי ששמיר לא מהסס לשאול.

בסופו של הסרט נותרתי עם תחושת החמצה, אמנם הכרתי לא מעט גיבורים מעוררי השראה אבל לא מצאתי ולו תשובה טובה אחת לשאלות שהסרט התיימר לענות עליהם, שכאמור הם כמה מהשאלות הבסיסיות ביותר בנוגע למין האנושי. כמו ב”השמצה” גם כאן יש חינניות והומור אבל חסר חוט מקשר בין הסיפורים, אולי באמת אין חוט מקשר בין הסיפורים הללו ואולי גבורה אמנותית תהיה לומר זאת בפירוש – במקום זאת הסרט עובר מדמות לדמות ונוצרת ציפייה לתשובה מסויימת אך בסוף מקבלים מסר לא ברור, קצת ניו-אייג’י, קצת הזוי ובהחלט שלא עומד בסטנדרט הגבוה של הסוף המעולה של “מחסומים”, שם נרקם חיבור עדין בין מציאות, קומדיה וטרגדיה ששמעון פרס היה בודאי קורא לו מזרח תיכון חדש (למי שלא ראה – מומלץ בחום). כנראה שסרט אחד פשוט אינו מספיק למטרה הנעלה הזו וכדאי היה ליצור סדרה בת מספר פרקים או טרילוגית סרטים בנושא.

הדבר הכי טוב בסרט הוא שהוא מצליח לעורר אינספור שאלות ואני בטוח שכל אחת תחשוב על שאלות מרתקות אחרות בעקבות הצפייה. כי באמת, מה הופך אדם לגיבור? מי שמצפה לקבל תשובה על כך בשעה וחצי צפוי להתאכזב, אולי מכיוון שזו שאלה עליה ראוי לחשוב במהלך חיים שלמים. שמיר מנסה לבדוק האם הוא עצמו גיבור ולדעתי נופל בגדול בהנחה שגיבור הוא מי שיסכן את חייו בשביל אחרים, מה שהוא לפחות, כמו רוב האנושות, לא ימהרו לעשות. אמנם זוהי גבורה אבל האם זו הגבורה היחידה? האם אין סוגים אחרים של גבורה מלבד הנכונות לסכן את חיינו? האם לא היו חיילים גרמנים שסיכנו והקריבו את חייהם לטובת רעיונות שפלים? עד לא מזמן לידה היתה כרוכה בסכנת חיים רצינית, האם כל הנשים שילדו ילדים בעבר הן גיבורות? צ’רצ’יל, שרבים רואים בו גיבור מלחה”ע השנייה, לא הקריב שערה משערות ראשו במהלך מלחמת העולם השנייה. סביר מאוד להניח שאם היה בוחר להיכנע להיטלר היה מוצא עצמו במאסר או על עמוד התלייה, משמע לפחות מבחינה אישית גבורתו דווקא מנעה ממנו לשלם מחיר אישי כבד. המכבים, שרבים רואים במעשיהם גבורה עילאית, היו קנאים דתיים שלא היו מביישים את מאיר כהנא ושהביאו חורבן גדול לעם ישראל, גדול הרבה יותר מאשר חנוכת מקדש ועצמאות זמנית שהצליחו להשיג. האם הם היו גיבורים? האם יכולה להיות גם גבורה רגשית, בה הגיבור מתעלה על תחושות או אינסטינקטים שונים מבלי לבצע מעשה ספציפי כלשהו? האם מעשה גבורה יכול להתבצע גם על ידי איש שפל רוח? ועוד ועוד שאלות בנושא גבורה שחשוב מאוד לשאול אך יש להיזהר מאוד בתשובות שטחיות בנוגע אליהן.

חשוב לציין שבשביל צופים רבים שמיר הוא אכן גיבור אמנותי שהצליח ליצור את מה שהוא כנראה הסרט התיעודי הטוב ביותר שנעשה על הכיבוש הישראלי. (ניתן לראות את כל הסרט ביוטיוב אבל גיבורים אמיתיים תומכים באמנות שתומכת בהם לכן כדאי גם לשלם. אני לא תמיד גיבור בנושא הזה אבל אני משתדל). לכן, גם אם הסרט הנ”ל הבטיח קצת יותר מדי ממה שסרט אחד יכול לתת, שמיר הוא מהבמאים האהובים עלי שכיף לראות את ההתפתחות האמנותית שלו. למרות שהוא יחלוק עלי בנושא, בשבילי שמיר הוא ללא ספק גיבור למרות שאחרי צפייה בסרט כבר לא ברור לי מה המילה הזו בכלל אומרת.