איזהו גיבור?

בסרטו החדש של יואב שמיר “10%, מה הופך אדם לגיבור” (להשכרה או קנייה כאן) הוא יוצא למסע הרפתקאות ברחבי העולם בכדי לענות על השאלה שרבים שאלו לפניו – מה הופך אדם לגיבור והאם ניתן לשכפל את מודל הגבורות בכדי להביא לעולם עוד ועוד גיבורים שיהפכו אותו למקום טוב יותר. שמיר יוצא למסע בעקבות השאלה בדומה לסרטו הקודם “השמצה”, שם יצא למסע בכדי לברר מה זאת אנטישמיות ואיפה היא נמצאת כיום. המסע מביא את סיפורם של דמויות רבות מתרבויות שונות, כיאה לשאלה אוניברסלית כל כך. שמיר מדלג באלגנטיות בין קופים באפריקה, חסידי אומות העולם, מנהיגי כנופיות שהפכו לפעילים חברתיים, בחור שהציל נוסע שנפל אל פסי הרכבת, טייס קרבי שהפך לפעיל נגד הכיבוש ועוד. כולם גיבורים בעיני שמיר וכעת נותר רק לברר מה משותף ביניהם ואיך ניתן לחקות את פעילותם בעזרתם של שני חוקרים בעלי שם עולמי. תשובה לשאלה הזו תוביל אותנו לעולם טוב יותר, או לפחות זו התחושה שמקבלים מצפייה בקדימון המעולה.

שמיר עובד קשה ונוסע ללא מעט מדינות שונות בכדי להיפגש עם הרבה מאוד אנשים אולם כמה שעות לאחר הצפייה בסרט ניסיתי להיזכר בשמות הגיבורים והצלחתי להיזכר רק באחד. אולי מדובר בזכרון שלי אבל יש תחושה שלא מצליחים להתחבר באמת לאף גיבור – כל סיפור של גיבור הוא יחסית שטחי ולא נכנס ליותר מדי פרטים לגבי חיי הגיבור מלבד המעשה עצמו. אולי כך הדבר מתוך הרצון להראות את חייהם של כמה שיותר גיבורים או מהחלטת עריכה ליצור סרט בעקבות מסעו של שמיר ולא בעקבות הגיבורים עצמם. מדובר באנשים מרתקים שאכן ראויים להיקרא גיבורים אבל לפחות מהסרט לא ברור בדיוק מה הגבורה המדויקת שלהם, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת מלבד המעשה עצמו אותו הם ביצעו. מוצגים המון פרטים ביוגרפיים ומחקרים שונים אבל רוב הגיבורים לא מעוררים יותר מדי רגשות. אין מדובר באיכות הסיפור אלא שפשוט אין מספיק זמן מסך עם כל אחד בשביל להיקשר אליו רגשית בתור צופה.

שם הסרט נלקח מניסוי מפורסם של סטנלי מילגרם משנות השישים בו נתבקשו אנשים להעניש בזרם חשמלי את מי שחשבו למשתתפים בניסוי שלא ענו נכונה על שאלות שנשאלו. בניגוד לכל ההנחות מרבית המשתתפים הסכימו להתנהג בצורה סאדיסטית כלפי אנשים שלא הכירו ואילו רק 10% סירבו ואלה הם הגיבורים אחריהם מתחקה הסרט. הניסוי הפתיע את הקהילה המדעית ועורר הדים רבים והוא חשוב גם כיום.

נדמה ששמיר יצא לחפש גיבורים ומצא את עצמו כגיבור הסרט – מבין כל הגיבורים שמופיעים בסרט שמיר הוא היחיד שמצליח לעורר רגשות מורכבים והוא הדמות היחידה שעוברת איזשהו שינוי משמעותי אותו מצליח הסרט לתעד. ואיזה שינוי? שמיר בעצם מגלה שאין תשובה לשאלה שהוא שאל, אולי השאלה כללית מדי ואולי הנסיון להשיב הוא אבוד מראש. לא ברור מה הופך אדם לגיבור ולפחות על פי חוקרת מיד ושם המתמחה בענייני חסידי אומות העולם עצם השאלה היא קצת לא במקום. גם חוקרים אחרים לא מצאו משהו יותר מדי מעניין בנושא למעט העובדה שמעשים טובים עושים נעים במוח למי שמבצע אותם וכמו סוגים אחרים של הנאה גם הם יכולים להיות ממכרים. אז נשאלת השאלה – איך עושים מזה סרט?

ב”השמצה” שמיר מצליח להכניס את עצמו (ואת סבתא שלו שהיא גיבורה ומצחיקה גדולה בזכות עצמה) בצורה חיננית אל תוך עניינים שברומו של עולם ולהיות במאי שמשתתף בסרט של עצמו ולהוסיף בכך תיבול משובח לסרט שבעיני הוא אחד הסרטים התיעודיים היותר טובים שנעשו בארץ לאחרונה ולדעתי יש בו גם מימד מסוים של גבורה, אם אנחנו מגדירים גבורה כעמידה נגד הזרם והתעקשות לספר פרטים חשובים שאנשים לא אוהבים לשמוע. גם בסרטו מ2003, “מחסומים” בוודאי ובוודאי שיש הרבה מאוד גבורה ואומץ אמנותי. ב”מה הופך אדם לגיבור?”, לעומת זאת, נדמה שהגבורה מעט מתפספסת מרוב נסיונות להגדיר אותה. למרות שדמותו של שמיר מעוררת המון חיוכים ורצון לשתות איתו בירה לדעתי טוב היה לפצל את המסע האישי שלו ושל גיבורי הסרט לשני סרטים שונים כי נדמה שבסרט אחד פשוט אין מקום לכל כך הרבה סיפורים, בטח שלא אם מוסיפים למרק כמה מהשאלות המרתקות ביותר לגבי טיבו של המין האנושי ששמיר לא מהסס לשאול.

בסופו של הסרט נותרתי עם תחושת החמצה, אמנם הכרתי לא מעט גיבורים מעוררי השראה אבל לא מצאתי ולו תשובה טובה אחת לשאלות שהסרט התיימר לענות עליהם, שכאמור הם כמה מהשאלות הבסיסיות ביותר בנוגע למין האנושי. כמו ב”השמצה” גם כאן יש חינניות והומור אבל חסר חוט מקשר בין הסיפורים, אולי באמת אין חוט מקשר בין הסיפורים הללו ואולי גבורה אמנותית תהיה לומר זאת בפירוש – במקום זאת הסרט עובר מדמות לדמות ונוצרת ציפייה לתשובה מסויימת אך בסוף מקבלים מסר לא ברור, קצת ניו-אייג’י, קצת הזוי ובהחלט שלא עומד בסטנדרט הגבוה של הסוף המעולה של “מחסומים”, שם נרקם חיבור עדין בין מציאות, קומדיה וטרגדיה ששמעון פרס היה בודאי קורא לו מזרח תיכון חדש (למי שלא ראה – מומלץ בחום). כנראה שסרט אחד פשוט אינו מספיק למטרה הנעלה הזו וכדאי היה ליצור סדרה בת מספר פרקים או טרילוגית סרטים בנושא.

הדבר הכי טוב בסרט הוא שהוא מצליח לעורר אינספור שאלות ואני בטוח שכל אחת תחשוב על שאלות מרתקות אחרות בעקבות הצפייה. כי באמת, מה הופך אדם לגיבור? מי שמצפה לקבל תשובה על כך בשעה וחצי צפוי להתאכזב, אולי מכיוון שזו שאלה עליה ראוי לחשוב במהלך חיים שלמים. שמיר מנסה לבדוק האם הוא עצמו גיבור ולדעתי נופל בגדול בהנחה שגיבור הוא מי שיסכן את חייו בשביל אחרים, מה שהוא לפחות, כמו רוב האנושות, לא ימהרו לעשות. אמנם זוהי גבורה אבל האם זו הגבורה היחידה? האם אין סוגים אחרים של גבורה מלבד הנכונות לסכן את חיינו? האם לא היו חיילים גרמנים שסיכנו והקריבו את חייהם לטובת רעיונות שפלים? עד לא מזמן לידה היתה כרוכה בסכנת חיים רצינית, האם כל הנשים שילדו ילדים בעבר הן גיבורות? צ’רצ’יל, שרבים רואים בו גיבור מלחה”ע השנייה, לא הקריב שערה משערות ראשו במהלך מלחמת העולם השנייה. סביר מאוד להניח שאם היה בוחר להיכנע להיטלר היה מוצא עצמו במאסר או על עמוד התלייה, משמע לפחות מבחינה אישית גבורתו דווקא מנעה ממנו לשלם מחיר אישי כבד. המכבים, שרבים רואים במעשיהם גבורה עילאית, היו קנאים דתיים שלא היו מביישים את מאיר כהנא ושהביאו חורבן גדול לעם ישראל, גדול הרבה יותר מאשר חנוכת מקדש ועצמאות זמנית שהצליחו להשיג. האם הם היו גיבורים? האם יכולה להיות גם גבורה רגשית, בה הגיבור מתעלה על תחושות או אינסטינקטים שונים מבלי לבצע מעשה ספציפי כלשהו? האם מעשה גבורה יכול להתבצע גם על ידי איש שפל רוח? ועוד ועוד שאלות בנושא גבורה שחשוב מאוד לשאול אך יש להיזהר מאוד בתשובות שטחיות בנוגע אליהן.

חשוב לציין שבשביל צופים רבים שמיר הוא אכן גיבור אמנותי שהצליח ליצור את מה שהוא כנראה הסרט התיעודי הטוב ביותר שנעשה על הכיבוש הישראלי. (ניתן לראות את כל הסרט ביוטיוב אבל גיבורים אמיתיים תומכים באמנות שתומכת בהם לכן כדאי גם לשלם. אני לא תמיד גיבור בנושא הזה אבל אני משתדל). לכן, גם אם הסרט הנ”ל הבטיח קצת יותר מדי ממה שסרט אחד יכול לתת, שמיר הוא מהבמאים האהובים עלי שכיף לראות את ההתפתחות האמנותית שלו. למרות שהוא יחלוק עלי בנושא, בשבילי שמיר הוא ללא ספק גיבור למרות שאחרי צפייה בסרט כבר לא ברור לי מה המילה הזו בכלל אומרת.

Advertisements

היהדות זה אני, פעם בשבוע

יש ילדה אחת שאני מלמד בבית הכנסת שבאה ממשפחה שאינה פעילה יותר מדי בקהילה ושככל הידוע לי לא ממש מקפידה על שמירת מצוות. היא באה פעם בשבוע לבית הכנסת  למה שנקרא בלעז היברו סקול ומדי פעם נופל לי האסימון שלפחות בשבילה ולפחות בשנה הנוכחית אני הוא המייצג העיקרי של היהדות. נכון, יש עוד כמה מורים שהיא תפגוש ואם היא תבוא לאירועים שונים בבית הכנסת היא גם תחווה עוד כמה דברים יהודיים חוץ מהשיעור שלי אבל כמו שהמורה לריתמיקה בכיתה ג’ גזרה עלי בעיות קצב וריקוד להמשך חיי וכמו שהמורה להיסטוריה בכיתה י’ גרם לי לסקרנות עצומה בתחום כך גם לי יש, במובן מוגבל, המון השפעה על מה הילדים שאני מלמד יחשבו על הנושא. אני יודע ללמד עברית ולרוב אני אפילו עושה את זה טוב ובגלל זה גם שכרו את שירותיי אבל לגבי יהדות… מי אני שאלמד מישהו מה זאת יהדות? בייחוד לאור העובדה שטרם הספקתי להגיע למסקנות סופיות לגבי מה זאת יהדות בשבילי ואולי גם לעולם לא אגיע אל אלה ואולי הדרך למסקנות האלה יותר יהודית מאשר המסקנות עצמן.

כנראה שאין לי ממש תשובה ברורה לשאלה מה זאת יהדות ואולי בגלל זה אני מתקשה ללמד את ה”מקצוע” הזה. אני יכול לתת הגדרה תיאורטית או אפילו מעשית אבל היחס שלי אל הדבר הזה הוא דבר שמשתנה כל הזמן ואולי טוב לי וטוב ליהדות להיות בשינוי מתמיד כלפי הדבר הזה, שבעיני לפחות הוא לא ממש מוגדר. ואיך אפשר בכלל להגדיר משהו שכולל בתוכו את הרב עובדיה ואת בוב דילן ביחד? את אברהם יהושוע השל ואת מאיר כהנא-בננה ביחד, שמכיל מקומות כל כך שונים כמו איזבלה פרידמן וקבר ברוך גולדשטיין ששניהם מתהדרים בתואר “מקום יהודי”? לא ברור לי איך ואם יש למישהי תשובה אשמח לשמוע אותה כי חלק מהילדים מאוד סקרנים לתשובה כזו.

אולי בגלל זה קצת קשה לי ללמד את המשהו הזה. יכול מאוד להיות שאני שקוע יותר מדי בהרהורים ופחות מדי במעשים אבל דווקא במקרה הזה המסורת מתאימה לי ככפפה ליד (לפחות אם אני זכר). מדי פעם, לרוב במהלך שיעור, כשאני מבין שהמסקנה שהסקתי לגבי ההשפעה שלי על הילדים האלה היא לעתים נכונה אני נתקף שיתוק קל וממלל תפילה קטנה בלב שהשיעור יגמר מהר. כמובן שאני לא מלמד אותם את התפילה הזו אבל כשצריך מדי פעם ללמד תפילות אני בדרך כלל לא מדבר על המשמעות התיאולוגית שעומדת מאחוריהן אלא פשוט מלמד עברית (וזה בדרך כלל עובד) או מנסה לעורר דיון או פעילות בנושא, אפילו אצל ילדים קטנים אני חושב שזו דרך לימוד יותר טובה משפיכת מידע חסר הקשר לחיי הילדים כמו מה אני חושב על קיומו או אי קיומו של אלוהים. שוב, גם כאן המסורת דווקא מאוד מעודדת אותי לגבי הלכות השיעור שלי.

כנראה שהפחד הגדול שלי הוא שילד ישאל אותי האם אלוהים קיים ואז אצטרך להשיב לו בכנות – שאין לי מושג. ולא רק שאין לי מושג אלא שאני גם בכלל לא בטוח שיש לשאלה הזו קשר כל כך קריטי לשאלה מה זאת יהדות, בניגוד לדתות אחרות אפשר ואולי גם נוח יותר להיות יהודי ולא להאמין בקיומו של אל מסויים. אישית אני מוצא את עצמי נע בין אתאיזם גמור לאמונה תמימה ואף חסידית משהו כבר לא מעט שנים, פעם ככה ופעם ככה ולרוב איפושהו באמצע. לא ברור לי למה אי אפשר להיות גם אתאיסט וגם מאמין וחייבים להחליט בשאלה הזו לכאן או לכאן ואפילו להתעקש על תשובה אחת לשאלה לאורך חיים שלמים בעוד שזה לגמרי בסדר לשנות את דעתנו בכמעט כל נושא אחר. כפי שניסיתי להביע את עצמי כאן בצורה אמנותית – באושוויץ אלוהים היה קיים ולא קיים בו זמנית ובכל מקרה השאלה בדבר קיומו היא קצת ילדותית, ולא במובן השלילי של הילדותיות.

נעימת חליל הרועים המופיעה בשיר היא ההגדרה הטובה ביותר שאני מכיר למה זאת יהדות

אם הייתי צריך לציין את המעשה הכי יהודי שעשיתי בשנים האחרונות הייתי מספר על ההחלטה שלנו לא למול את בנינו. רגע רגע… מה אמרת?? כן, למרות שבשנים האחרונות השתתפתי בלא מעט חגים, אירועים, סופי שבוע ואירועים יהודיים שונים אין לי ספק שהבחירה לא למול ואף להתנגד למנהג בפומבי היתה אולי המעשה היהודי ביותר שעשיתי בחיי. למה? כי אמנם בהתחלה זה נבע בעיקר מתוך אינסטינקט וחוסר מציאת סיבות טובות כן למול אבל ככל שלמדתי יותר את הנושא הבנתי שאני לא רוצה להמשיך את המנהג דווקא כי אני חושב שליהדות וליהודים מגיע מנהג בריא ושוויוני יותר בכדי לחגוג הגעת נשמות חדשות לעולם. דווקא כי אני חושב שהיהדות היא דבר שמשתנה כל הזמן, דווקא כי זו מסורת שהפלפול, המחלוקת והדיון הם סלע קיומה ולא רק האמונה העיוורת, או אולי מסורת בה האמונה העיוורת היחידה היא בלהטיל ספק בדברים מובנים מאליהם. דווקא בשל כל אלה ובשל הגוונים הרבים מספור שמכילים את ההגדרה “יהודי/ת” אני חושב שיש לפתוח את תיבת הפנדורה של המנהג העתיק הזה ולהחליט האם ואיך אנחנו רוצים להמשיך ולקיים אותו, כעם, כדת, כהורים, כגברים וכנשים.

דווקא כי אני לא מסוגל להגדיר את עצמי כחלק ממסורת שאינה שוויונית ואף שוביניסטית במוצהר אני חושב שיש לערוך רפורמה רצינית במנהג שמייחד, לפחות סמלית, את הבנים מהבנות – אלה לאלוהים ואלה למטבח. כי אחרת אין לי כל רצון להיות חלק ממסורת כזו ומכיוון שאני דווקא כן רוצה להיות חלק אני רוצה שכמה שפחות יהודים יבצעו את מה שאני רואה כטריפה רוחנית – אין שום סיבה שחיתוך אברי מין של תינוקות זכרים יישאר חלק מהמסורת בעוד שהקרבת קרבנות, שהיתה הרבה יותר נוכחת ביהדות, עברה מן העולם. אני מאוד אופטימי שהמסורת הזו יכולה וצריכה להשתנות – כיום נשים יכולות להיות רבניות וחזניות ורוב היהודים מאמינים שגאים רשאים להתחתן בעוד לפני חמישים שנה זו הייתה רק פנטזיה רחוקה. אז אולי זה עדיין נשמע מוזר אבל לי זה דווקא מאוד הגיוני – אני רוצה לשנות את מנהג ברית המילה מתוך המסורת היהודית וזה הדבר הכי יהודי שאני יכול לחשוב עליו. לא די בזאת אלא שעם ההחלטה לא למול את בנינו אני דווקא מרגיש עוד יותר שייך למסורת הזו מכיוון שהפכתי להיות הנודניק של המסורת הזו והמסורת הזו מלאה בנודניקים שבזכותם היא השכילה להשתנות ולהישאר מה שהיא, וגם מי שלא מסכים איתי יודע שלפעמים זה כבוד גדול להיות נודניק.

לרוב אני צם ביום כיפור אבל היו פעמים שלא, חוץ מפעם אחת תמיד ציינתי את סדר פסח, מדי פעם ניסיתי למעט בטכנולוגיה בשבת אבל אף אחת מהדוגמאות האלה לא עוררה בי סערת רגשות ואכפתיות כל כך גדולה כמו שעורר נושא המילה. מעולם לא חשתי מעורב כל כך בדיון (אם אפשר לקרוא לזה דיון.. שיח בו אוזני שני הצדדים ערלות זו הגדרה מדוייקת יותר) בנושא יהודי כפי שאני חש בנושא הברית. אולי זה קצת חצוף מצידי להאמין שיש בידיי אפשרות להשפיע על ההלכה שאני לא רואה עצמי כפוף לה אבל אני בפירוש מאמין שכפי שהחתונה היהודית הופכת ליותר שוויונית עם השנים, בהתאם לטעם הקהל, כך גם תיווצר אלטרנטיבה שאינה כוללת חיתוך אברי מין כטקס קבלה לעם היהודי. ואני רואה עצמי מחוייב, אולי אף כסוג של מצוּוה, לעזור בשינוי המנהג הזה דווקא כצעד יהודי, דווקא כי אני כן רואה עצמי יהודי וכי אכפת לי ואני רוצה לאהוב ולהשתייך למסורת הזו. וזה, כאמור, המעשה היהודי ביותר שביצעתי בחיי. איך מלמדים על מעשה כזה ואיך מסבירים לילדים בכיתה א’ מה כל כך יהודי במעשה הזה? לא יודע.. נחיה ונראה. 
 
 

תעודות הערכה לתלמידים מצטיינים

שוק מחנה יהודה, לילה. ביחד עם גלריה “שודדי י-ם” הייתי מהמארגנים של אירוע תרבות אלטרנטיבי שנקרא רובע אמנים בשוק. הזמנו בצורה פיראטית עשרות אמנים להציג, לנגן ולהנות בסמטאות החשוכות של השוק אותן הארנו קלות (בינתיים זה כבר נהפך לאופנה) ונוצרה חגיגה ספונטנית ומאוד כייפית יחד עם הרבה אנשים שעברו ליד במקרה והצטרפו אלינו.

בערך בשתיים בלילה הגיעו לשם גם שני אנשים שלא הכרתי עם ארגז מלא ניירות. הם מצאו בפח האשפה ערימה ענקית של תעודות סוף שנה של בית ספר יסודי והם הזמינו אנשים ל”משרד” (בסטה) שלהם בכדי לכתוב להם תעודת הערכה שנכתבה במקום. אני זוכר שהם שאלו אותי אם יש איזו שנת לימוד אותה אני רוצה “לתקן” וכנראה שכמו רבים אחרים גם לי יש שנה כזו, או בעצם כמה שנים כאלה אבל החלטתי להתמקד באחת – בכיתה א’.

למי שמתעקש לדעת – יום בהיר אחד קצת אחרי שלמדתי לכתוב החלטתי לכתוב את התסריט של גבעת חלפון בפנקס צהוב קטן, או לפחות את מה שזכרתי ממנו. את סצינת הסקס שם תיארתי כ”ואז ראו אותם מזדיינים”, מה שהוביל אותי לשיחה עם המנהלת ממנה התחמקתי כשהחלטתי להתחבא בשירותים במקומה. אחרי כמה ימים של התנהגות לא שגרתית חשבו שמשהו לא בסדר איתי ושלחו אותי לפסיכולוגית שהחליטה שאני פשוט משועמם אז הקפיצו אותי לכיתה ב’, לא זכור לי שמישהו דיבר איתי על המקרה הזה בתור ילד אך בתור מבוגר הוא הפך למעין מיתוס משעשע. מאז המקרה הזה לא כתבתי משהו אישי או יצירתי עד אשר מת אבי שנים רבות אחר כך.

2013-05-19 21.37.46

2013-05-19 22.07.52

(לחצ/י להגדלה)

אני לא יודע כמה פעמים הודיתי להם, בעודי שיכור ועיף וגם אחר כך לא הפסקתי להודות להם בלב כל פעם מחדש על החוויה המיוחדת הזו. יחד איתי הם יצרו, מבלי להכיר אותי, את החוויה האמנותית שהיא אולי המשמעותית ביותר שחוויתי בחיי. הם התנהגו כמורים תומכים שנותנים לי תעודת הערכה ומרעיפים עלי מחמאות אינספור, איזה ילד קסם אני ושבכל המקצועות אני פשוט נהדר. הרגשתי איך אני חוזר באמת לילד שהייתי בזמנו, לא בהכרח ילד “בעייתי” וגם אם לשוני היתה גסה ברור היה שאין לי מושג מה זה בכלל אומר ללכת להזדיין (והיום, האם אני יודע מה זה אומר באמת?). אני לא יודע מה עשיתי רע למחנכת שהחליטה לשלוח אותי למנהלת. אולי המילה הפחידה אותה, אולי היא חשבה שאני יודע למה אני מתכוון ואולי היתה לכך סיבה אחרת. אולי לא ידעתי מה זה אומר ללכת להזדיין אבל כנראה שלשם המורה היתה יכולה לשלוח אותי אם המזל, הפסיכולוגית ואמא שלי לא היו עוזרים לי קצת. אולי היא הייתה יכולה לתת לי את התחושה שמשהו לא בסדר איתי (בתור אדם בוגר אני מרגיש באמת מדי פעם שמשהו לא בסדר איתי, אולי היא צדקה) בגלל שציטטתי משהו שלא הבנתי. אולי התחושה הזו היתה הולכת איתי ואולי היא באמת קצת נשארה איתי מאז. בכל מקרה, אם מישהו אי פעם ידרוש ממני אותה, אני את התעודה שלי מכיתה א’ שומר קרוב ללב. כפי שאפשר להיווכח מהתמונה, ויש גם חתימה, הייתי ילד מיוחד שיש להניח לו להתפתח כראות עיניו, רק שיגדל ויעשה טוב לעולם.

שני האנשים היקרים הללו הפיצו אהבת חינם, אולי בצורת אמנות ואולי הם בכלל לא חשבו שמדובר באמנות אלא בגמילות חסדים, באנושיות, בטוב לב. אולי גם הם היו שיכורים וזה פשוט היה נראה להם מצחיק.

שנה טובה

גלעד, אני וארה’לה וגם קצת על מוזמביק

גלעד שליט יכל היה להיות אני. אפילו די בקלות. הייתי אחד החיילים הכי מרושלים בתולדות צה”ל וזה לא הפריע לצבא לשלוח אותי להגן על איזו גבעה בשטחו של עם אחר, תוך התעלמות מהעובדה שאני מסרב לירות בנשק ולא משתתף במטווחים. אמנם רועי הצאן וחזירי הבר שסבבו את המוצב לא נראו מאיימים כל כך אבל עדיין, בשעות הקטנות של הלילה העמדות במוצב היו נתונות תחת נחירות או תחת אוזניות ואם מישהו היה רוצה לחטוף מישהו אני מניח שזה לא היה קשה כל כך, ככה זה הרבה פעמים במוצבים שקטים שמילואימניקים או חיילים לקראת שחרור מאיישים. אני הייתי אחד מני הרבה סרבנים אפורים – לא אזרתי אומץ לסרב רשמית ולבלות זמן רב בכלא אבל צה”ל היה גמיש יחסית לגבי הגבולות שלי והרשה לי לא לבצע מעצרים, סיורים ומחסומים. שמירות, כאמור, עשיתי מבלי לעשות מטווחים. אחרי שגלעד שליט נפל בשבי לי נפל האסימון –  בגלל חוסר הרצון לשבת בכלא סיכנתי את חיי, את חבריי ואת המתנחלים. התביישתי בתובנה הזו ואני עדיין מתבייש בה, היא לא שונה מנהיגה בשכרות או מרולטה רוסית. אני באמת לא חושב שאני מסוגל להרוג מישהו ולמחשבה הזו אין ממש מקום בצה”ל ולכן כנראה שהייתי צריך לחפש מקום אחר להיות בו, חוץ מהעובדה שבאמת הייתי חייל גרוע ושרוב הזמן סבלתי מחוסר התאמה למערכת. אני לא מכיר את גלעד שליט ואני לא מרגיש אליו קירבה אישית, אני מרגיש כלפיו בעיקר צער על החוויה שעבר ורצון שיהיה לו קל להשתקם. השחרור שלו, על אף החיטוט התקשורתי המגעיל, הוא מרגש ומחמם את הלב של כל מי שחושב עליו. יחד עם זאת חשוב לזכור שהחוויה שלו לא שונה באופן מהותי מהחוויה של אינספור אנשים בעולם, רבים מהם חפים מפשע שנכלאים לתקופות ארוכות ללא כל זכויות או מוחזקים בכח מסיבות שונות, החל ממהגרי עבודה שהדרכון והגורל שלהם נתון בידי המעביד, מעצרים מנהליים שקורים הרבה יותר מדי ועד לסחר בנשים שנפוץ מאוד גם בארץ, לרוב ללא משפט וללא גישה לעו”ד ולביקורי משפחה או במלים אחרות – שבויים. יש לא מעט יחסי ציבור בדרך של אי הצדק לתודעה הציבורית, יחד עם השמחה בשחרורו של שליט אני חש גם המון עצב על כל אותן עוולות שקורות בארץ ובעולם אך נשכחות כליל פשוט מכיוון שאין להן יחצ”ן טוב. לא הרבה מדברים על כך אבל אחת הסיבות ששליט יצא לחופשי הוא הקמפיין המאסיבי שנוהל בשנים האחרונות שבין היתר הפך אותו למעין פלקט שכל אחד הדביק לו איזה משמעות שבחר, החל מעליונות מוסרית לעומת החמאס וכלה בצדק חברתי, הוא הפך לסמל לאומי לטוב ולרע שבדבר

ארה’לה מהסרט בלוז לחופש הגדול זכור באמירתו בדרך ללשכת הגיוס – “לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב, מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים, בני אדם, כמוני, כמוכם”. את האמירה הזו לקחתי איתי לא רק לשירות הצבאי אלא גם לחווית ההגירה ובכלל לחיים. לפני מספר שנים החליט זוג צעיר לצאת למסע למען השלום עם סוס, עגלה, תינוקת וכלבה כל הדרך מצרפת עד לירושלים (כתבות יפות על המסע המרגש כאן וכאן, תמונות באתר שלהם כאן וסיפור המסע לילדים כאן). זה משפט יפה מתוך ראיון איתם

זה היה מצחיק. לאורך כל המסע, בכל מדינה, כששמעו מה היעד הבא, הזהירו אותנו. הגרמנים אמרו שהאוסטרים אנטיפתים. כשהאוסטרים שמעו ‘הונגריה’, אמרו שמסוכן שם. בהונגריה השתוללו כששמעו רומניה. אמרו שירצחו אותנו. ברומניה אמרו שהבולגרים מושחתים. בבולגריה העירו הערות גזעניות על הטורקים. ביוון שמחו שהטורקים לא נתנו לנו להיכנס, ופה, בישראל, כששמעו על הכוונות לעבור דרך יישובים ערביים, כמובן הוסיפו שלא כדאי לנו

יש משהו כמעט קומי במשפט הזה כששוכחים לרגע שמליוני בני אדם סובלים בנסיבות שונות בגלל העובדה שמי שנמצא מעבר לגבול נראה או מצטייר ע”י אחרים כמאיים ומפחיד

יהודה עמיחי שיכלל את נבואתו של ישעיהו (“וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת”) להפיכת כלי נשק לכלים חקלאיים ודרש את הפיכתם לכלי נגינה (“לא להפסיק אחר כיתות החרבות לאתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת ולעשות מהם כלי נגינה”). אחד מהפרוייקטים המרגשים ביותר ששמעתי עליהם בחיי הוא תהליך איסוף הנשק במוזמביק, מדינה שעברה מלחמת אזרחים עקובה מדם. ארגון סיוע נייטרלי החל לאסוף נשקים ברחבי הארץ בתמורה לכלים חקלאיים, האגרוף חזר להיות כף יד פתוחה ואצבעות. כלי הנשק מושמדים וחלקם אף משמש כחומר גלם לאמנים שונים ומוצג ברחבי העולם (ניתן לראות כאן וכאן חלק מיצירות האמנות וכאן כתבה בנושא שציטטתי ממנה בהמשך וגם סרטון תיעודי), יש בעצם הרעיון ובקלות היחסית של הביצוע שלו משהו נבואי, אלוהי, אנושי ולא מציאותי

הרעיון מאוד פשוט:

תושבי מוזמביק הוזמנו למסור כלי נשק מכל סוג – בין שהיו ברשותם, ובין שנודע להם מקום מחבואם, ובתמורה לקבל ציוד שהם וקהילותיהם יוכלו להפיק ממנו תועלת. בהתאם לסוג וכמות הנשק שמסרו קיבלו התושבים אופניים, מכונות תפירה, חומרי בנייה וכלי עבודה חקלאיים פשוטים כמו מעדרים ומחרשות. במקרה אחד כפר שלם החליף 500 מכונות ירייה בטרקטור.

בפרויקט מועסקים חלק מהילדים-חיילים לשעבר, ויתרון גדול נוסף שלו הוא שאינו מזוהה עם רשויות השלטון. זה מאפשר למורדים לשעבר למסור את נשקם ללא חשש שמא ייחשפו וייענשו. כאן אין שואלים אותם לשמם או דורשים מהם דין וחשבון על מעשיהם בתקופת המלחמה – הנשק נלקח מהם, ובתמורה ניתנת להם הזדמנות לפתוח בחיים יצרניים, להתפרנס למחייתם. זו לא עוד קלישאה. בארץ שבה רבים נאבקים להשיג מעט כדי לאכול, מחרשה פשוטה אחת יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

מעל 600,000 כלי נשק כבר נאספו בדרך זו בעשר השנים האחרונות. הפרויקט כל כך מצליח באיסוף כלי נשק מחיילים לשעבר, שממשלות אפריקניות נוספות – כמו אנגולה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו – שוקלות ליישם תוכניות דומות. כדי להבטיח שלעולם לא ייעשה בהם עוד שימוש, כלי הנשק מפורקים, מותכים ומושמדים.

“עץ החיים”, עשוי מכלי נשק מפורקים, מוצג במוזמביק. ארה’לה צדיק

OCTOBER 18, 2011 @ 22:30:PM