אז מה נהיית אמריקאי האא?

מי לא שמע את המשפט הזה אחרי ששהה כאן לאיזה צורך שלא יהיה יותר מחודש?
ולמי לא היתה איזושהי תגובה רגשית כלפי המשפט הזה, עצבות, שמחה, הקלה, התנגדות, אשמה או משהו אחר?
ולמה בעצם? אולי הבסיס הוא איזושהי תחושת מחוייבות לקולקטיב הארצישראלי, שברגע ששואלים לגבי המחויבות הזו כמה שאלות אז יש פחד מסויים מכל הכיוונים. חברה שגרה בקנדה שאלה אותי אם יש לי רגשות אשמה (יותר נכון היה לשאול האם אני מרגיש צורך או רצון להיות בארץ או עצב להיות כאן כי אשמה זה לא בדיוק רגש והיא לא בדיוק פרודוקטיבית בשום צורה) שאני עוזב את הארץ והתשובה היא כן, קשה לעזוב. יש מין תחושת מחוייבות כזו למשהו לא מוגדר, שמבחינה שכלית ורגשית אני יכול לפרק אותו לגורמים ולצאת כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר ויש גם קשיי התאקלמות במקום חדש ויש עוד הרבה גורמים במשוואה. וגם אם נפרק את המשוואה עוד קצת ונוציא ממנה את ה”פוליטיקה” (הכל פוליטי) שחשובה לכל אחת על פי דעותיה בסופו של דבר מה באמת עומד מאחורי העצב והקושי הזה?

יש לי מחשבה בנושא שעולה לי הרבה פעמים כשאני נזכר בילדות שלי – שזה לא יחזור על עצמו. לא בגלל שפעם היה ערוץ אחד והיום יש יוטיוב אלא פשוט בגלל שזה לא יחזור על עצמו. זה מאוד משעשע אותי שמעיין נהנית לראות את קיפי בן קיפוד אבל היא כאן זה היא כאן ואני בשנות השמונים שם זה אני בשנות השמונים שם ואני מראה לה קטעים מרחוב סומסום ביוטיוב לא בגלל בחירה ראציונאלית כלשהי אלא פשוט בגלל שכנראה יש איזה צורך תת מודע לתת לילדים שלנו משהו דומה למה שאנחנו קיבלנו (אם המשהו הזה היה סביר ומעלה כמובן) וכמובן שמעבר לים זה בלתי אפשרי לתת את המשהו הזה. פגשתי חבר שילדיו גדלים בפרבר אמריקאי בסוג של בועה ישראלית של שנות השבעים, התרגשתי מהפתיחות של החברה האמריקאית לאפשר דברים כאלה וכנראה שאכן רוב הדי.וי.דיים שלהם כנראה יותר טובים ממה שעושים היום. אני מנסה למצוא איזשהו “אבל” אבל הוא לא בא, אולי איזה משחק מלים על להתאבל אבל גם זה לא עובד. אולי אין אבל. אבל גם בארץ זה בלתי אפשרי ואולי אף יותר בלתי רצוי.
מישהו ציין בפניי פעם בצורה של “מ.ש.ל.” במתמטיקה (מה שרצינו להוכיח) את העובדה שאני מדבר וכותב בעברית ומקשיב למוזיקה מהארץ כעובדת היותי ישראלי ומקושר לתרבות ולהווי הישראלי ברמ”ח איבריי. אז מה אומרת העובדה שאני מאזין ומתרגש גם ממוזיקה ואמנות באנגלית לא פחות? כמו גם ההשוואות והנסיונות להוכיח (בדרך כלל מאנשים שלא ממש גרו בארה”ב) כמה שבארץ יותר טוב, כאילו זה שבחרנו לגור כאן אומר שיש לנו צורך להתווכח על איפה יותר טוב ולמה וכאילו שזה שהירושימה ווייטנאם או צ’צ’ניה יותר גרועים מהכיבוש אז זה אומר משהו על הבחירות שלנו באיזושהי צורה. כאילו שהמקום בו בחרת לחיות צריך להצדיק את עצמו או בציטוט – “למי הרגו שש מליון האא? אז שלא יגידו לנו כלום”.

בסופו של דבר אחד הדברים המרכזיים בשבילנו בבחירה להיות כאן הוא החופש להיות ומבחינה סוביקטיבית לגמרי התחושה היא שיש מהמוצר הזה יותר כאן, בחלק הצפון מזרחי של ארה”ב בשבילנו בזמן הזה ואם יהיה חשש לשואה שנייה אז נארוז את הפקאעלך שלנו כמה שיותר מהר ונלך למקום אחר. אשתי שמחזיקה בשלוש אזרחויות מרגישה חסרת לאום וחסרת רגש לאומי והתחושה הזו מרתקת אותי (היא לא ישראלית, כן, יהודייה, בתשובה לשאלה שעולה לך בדיוק עכשיו ועלתה גם לרופא השיניים הכהניסט מלונג איילנד שהיה נשוי לישראלית ועכשיו הוא עם שיקסע וישר עלה עליי שאני שמאלני אבל עשה טיפול טוב) ואני מסתקרן האם אפשר לפתח תחושה כזו, אחרי הכל לאומים הביאו לא מעט מלחמות והרס לאנושות (כן גם הרבה דברים טובים אני יודע).
דרכון, מוצר כ”כ בסיסי, הרבה יותר בסיסי מקוטג’, יכול לקבוע את חייהם ומותם של מליוני בני אדם בשרירותיות מרגיזה וקשה לי למצוא בחתיכת הנייר הזו משהו נעלה כלשהו. אני רוצה לשאול שאלה עניינית שהיא גם לא עניינית באותו זמן – האם כל הגבולות (או חוסר הגבולות) האלה מיטיבים עם האנושות בסופו של יום?

אז למה אני כן מתגעגע בארץ? כנראה שבעיקר לזכרונות ולחוויות ההתעצבות שלי כעצמי בתור ילד ובתור בוגר. אין לי רצון כיום לטייל או לחיות בשבילי וערי ישראל, משהו במרחק, בכאן הזה ובזמן הזה הבהיר לי את זה, לא כקביעה עובדתית נצחית לכלל אלא כמשהו אישי עכשווי ופשוט של אני רוצה לחיות את חיי כאן כרגע, אין לי רצון להיכנס יותר מדי לקלחת הרגשית והפוליטית בארץ למרות שאני עושה את זה מדי פעם בנוחיות של האינטרנט אבל הרבה תקריות לא נעימות ושלט אדום גדול בקריית יובל שקרא “שמאלנים בוגדים” הוציאו לי את החשק והגדילו לי את הכאב בנושא. אם אני בוגד במשהו אז זה משהו שאף פעם לא התחייבתי אליו (בהשבעה בצבא רק עשיתי עם השפתיים ולא עם כל הלב) והוא אף פעם לא התחייב אלי אישית אלא רק אל כלל מסויים, כארבעים אחוז מיהודי העולם, ומנסה לייצג את כולם.

למרות שאני מנסה לחיות את חיי על פי הצרכים והרצונות שלי ושל משפחתי השאלות האלה, שאין דרך להסתכל עליהם אלא גם ובעיקר כשאלות פוליטיות, עולות כל הזמן ומוציאות אותי מהכאן ועכשיו. הרצון לבחור את הבחירות הנכונות בשבילנו ובשביל ילדינו מעורר המון שאלות וקשיים. בשביל משפחות שהחליטו לעשות שינוי מהותי כמו הגירה באורח חייהם השאלות האלה מוחשיות הרבה יותר ובעיניי גם מאוד מעניינות.

ואסיים בהמלצה – הספר “קרובים רחוקים” של אודי זומר בנושא הורים ישראלים באמריקה (שמתם לב שכשאומרים אמריקה מתכוונים למדינה אחת בצפון היבשת?) אשר מכיל מגוון רחב של ראיונות מרתקים בנושא עם משפחות של ישראלים בארה”ב, יחד עם הרבה שאלות וגם לא מעט מסקנות.

מחשבות על קדושה וגלות לקראת ט’ באב, קפה בארה”ב ושלום עליכם

 

אני זוכר את העוצמה של להיות בירושלים בט’ באב, אולי זה המקום היחיד בו הייתי מסוגל לחוות אבל על חורבן הבית. כל העיר נהפכת ליום אחד לקצת יותר שקטה, יש עצב באוויר וברחבת הכותל אלפי אנשים מתפללים בכמעט דממה. אולי בגלל שהחורבן התחולל שם ואפשר קצת לדמיין אותו הצלחתי להרגיש את ט’ באב רק בירושלים בניגוד למקומות אחרים בארץ ובעולם בהם היום הזה תמיד עובר לידי. ככה חוויתי את ט’ באב כמה פעמים עד ששנה אחת נזדמנתי אל מחוץ לעיר ביום הזה אותו ביליתי עם זוג חברים שהיו בדרכם לבדיקת אולטרה-סאונד לבנם הלל שאז עוד לא נולד, הרופא לא ממש הבין מה תפקידי בחבורה אבל חיכיתי להם בהסכמתם מאחורי הוילון ושמעתי את דפיקות הלב של הלל ואת הדוקטור מבשר “זה בן”. היה מאוד מאוד מרגש. מאז התחלתי גם לחשוב קצת אחרת על ט’ באב, הניגוד הזה בין החיים החדשים לאבל על המוות והחורבן שנשאר במרחק שעה נסיעה ממני וכמו נשכח העלו בי המון מחשבות. קודם כל, לא הבנתי על מה בדיוק מתאבלים. היה בית מקדש והוא חרב ובעיניי טוב מאוד שחרב – לא הייתי בוחר להיות יהודי עם עיקר הפולחן היה הקרבת קורבנות, עלייה לרגל וממסד כהני, אני חושב שהגלות והחורבן של ביהמ”ק הפיזי עשו גם המון טוב ליהדות, ליהודים ולעולם לאורך ההסטוריה (יהודים בגלות עוזרים ליהדות ולעולם להפוך למקום מעניין יותרכייפיעמוקמורכבנוקב בכנותו ומצחיק יותר). היהדות הפכה מדת של קדושת המקדש והמקום לדת של קדושת הרעיון, המחשבה, הזכרון, הכמיהה, הלימוד, האתגר, הקהילה ועוד. לא שלא היו בה מאלה לפני כן אבל הם התעצמו והתפתחו לאחר החורבן ותוך כדי הסיטואציה הגלותית המורכבת והשונה מקהילה לקהילה.

יחד עם חורבן המקדש נהרגו מאות אלפי יהודים ע”י הרומאים ובמלחמת אחים, עליהם אני רוצה להתאבל. הם נהרגו לפי הבנתי (אני לא הסטוריון ואם למישהי/ו יש השגות על מסקנותיי אשמח לשמוע) בגלל החלטות מסוכנות של השלטון היהודי בזמנו, בראש ובראשונה מרד חסר סיכוי כנגד האימפריה הרומית. אני חושב ששלטון שמסכן בצורה כזו את חיי אזרחיו מן הראוי שייפול ואולי אפילו אפשר לשמוח מעט על נפילתו. ב70 לספירה עם חורבן ביהמ”ק החלה תקופה שנהוג לכנותה כ”אלפיים שנות גלות” אולם גם הרבה אחרי החורבן ואחרי המרד השנוי במחלוקת של בר כוכבא (שלא היה גיבור כזה גדול אלא אם כן המושג גבורה תקף רק לגבי גבורה צבאית) נשארה נוכחות יהודית לא קטנה בארץ, נסתיים תהליך הקאנוניזציה של התנ”ך, נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי, הסנהדרין ישב ביבנה ואח”כ בגליל ותנועת הקבלהפרחה בצפת הרבה אחרי דיכוי המרידות, אמנם ללא ריבונות ושלטון יהודי אך עם פעילות רוחנית תוססת. בניגוד למה שנהוג לחשובהיהודים לא גורשו מא”י, רובם היגרו ממנה לאט לאט ומסיבות שונות אל התפוצות, חוץ משלטון צלבני קצר וכמובן האיסורים הבריטיים הדרקוניים בספר הלבן ומלחמתם במעפילים כמעט ולא היו חוקים לאורך תקופת הגלות אשר גירשו יהודים או מנעו מיהודים להגר או “לעלות” לארץ (עליה היא ביטוי שמניח שמקום מסויים מתעלה על מקום אחר)

לגבי קדושה – אני לא חושב שירושלים או א”י קדושות בשום צורה. ישראל והשטחים (=אנשים) הכבושים, היום ובעבר הן מקומות מדהימים ומרגשים, טעונים, מלאי היסטוריה ואנשים מרתקים, יש בהן סיטואציות שיכולות לקרות רק שם לטוב ולרע וחווית החיים שלי אישית קשורה אליהם קשר רגשי עמוק וכנראה שאין עוד מקום כזה בשום מקום (אפשר לומר את זה על כל מקום, לא?). באופן אישי לא חושב שקדושה נמצאת במיקום גיאוגרפי כלשהו. בדר”כ אנשים נוטים לייחס קדושה למקומות על סמך אירועים היסטוריים-רוחניים מכוננים שקרו בהם אבל אני לא מבין למה לקדש מקום מסוים ולא לקדש את עצם המאורע? הקדושה בעיניי נמצאת ברעיון שמאחורי המאורע, בין אדם לחברו או לדברים אחרים שכל אחד מקדש אבל קשה לי למצוא קדושה בשטח גיאוגרפי, בקבר או במבנה. אני מייחס קדושה לאירועים בהם יש קשר, חיבור, הבנה, שינוי, אהבה, כנות, שמחה ועוד בין בני אדם לחבריהם ולעצמם. אם יש מקום פיזי שמכיל ומעודד הרבה אירועים כאלה (כמה מקומות שעולים לי בראש הם איזבלה פרידמןמכון חפ”ןהמדרש אלול ובית היתומים של קורצ’אק) זה טוב ויפה ומעודד עוד ועוד רגעים קדושים אבל אני לא אתן לו הגדרה של “מקום קדוש” לנצח ולו רק בגלל החשש הקל שהוא לא ישאר כזה. שוב, הקדושה בעיניי היא בין אנשים, אני לא חושב שקדושה נמצאת במקום. אני מאוד אוהב את הרעיון של ספרים קדושים ומנהגים שונים הנוגעים לקדושת המילה הכתובה כמו גניזה וכתיבה תמה אולם אף אחד מהספרים שהשפיעו על חיי הוא לא קדוש בעיניי, אם כבר יותר קל לי לחשוב מנגינות וריקודים כקדושים.

עלה לי בעבר רעיון להדפיס סטיקרים עם הכיתוב “מקום קדוש”, “מקום קדוש?” ו”מקום_____” ולהפיץ אותם בארץ לאנשים שידביקו וימלאו אותם במרחב הציבורי או הפרטי שלהם בכדי לעורר מחשבה על האספקט המעניין הזה של קדושה בארץ, מה הופך מקום לקדוש ומי מכריז עליו ככזה. אולי שורש המלחמות בא”י לאורך ההיסטוריה הן על קדושת המקומות בה ואנשים לוקחים אותה כמובנת מאליה למרות שמדובר במושג מאוד עמוק ולאו דווקא נתפס. אברהם יהושוע השל כותב בספרו המופתי “שבת” שהיהדות קידשה מקום בזמן (היום השביעי) בניגוד לדוגמאות רבות אחרות של קידוש המקום, המבנה או הסדר החברתי.

ובנושא אחר לגמרי (במעבר חד) – כמה מסקנות לגבי קפה בארה”ב

ציינתי בעבר את הסלידה האוטומטית של ישראלים מטעם הקפה כאן בעוד בארץ הם שותים נסקפה או קפה בוץ, שתי דרכים להכנת קפה שאני מחבב ומכין לאשתי לסירוגין מדי בוקר בבוקרו אולם בלשון המעטה הנסקפה לא ממצה את הארומה הפוטנציאלית של הקפה (שחור זה סיפור אחר). בארץ ראיתי רק פעם אחת אישה יקרה (שלימדה אותי המון, בין היתר היא לימדה אותי שכל דבר יכול להיות מעניין והיא גם כותבת את אחד הבלוגים היפים בארץ) מכינה קפה פילטר ואני זוכר את התמיהה שלי ואת כמות השאלות שלי לגבי דרך החליטה הפשוטה והטעימה הזו שהיתה זרה לי עד אז ושגם קפה בינוני זוכה בה לעדנה לעת זיקנה. קפה זה קצת כמו שחמט, אחרי מס’ מהלכים יש אינסוף אפשרויות למשחק וככל שיש יותר דרכים להכין אותו ויותר קואופרטיבים של חקלאים ובתי קלייה קטנים ועצמאיים שקולים קפה בכמויות קטנות יחסית תוך כדי סחר הוגן, גידול אורגני וטריות מדהימה ככה עשיר ומעשיר יותר הטעם, צריך רק להתרחק מסטארבאקס זה הכל. אני מניח שאותם מסקנות תקפות גם לגבי בירה, אמנם הבירה האמריקאית הנפוצה, באדיוויסר, מרגישה כמו סודה עם קצת חומרי טעם וריח אבל יש פה אינספור מבשלות קטנות ונגישות לצרכן הברוקלינאי שלימדו אותי המון דברים שלא ידעתי שלא ידעתי על בירה (כנ”ל לגבי ארטיקרח). באופן כללי לגבי אוכל בארה”ב – הסופרמרקט השגרתי לעתים נופל ברמת מוצריו (בעיקר הירקות) מזה הישראלי אבל אם מחפשים – ועוד איך שמוצאים.

ולסיום – קדימון מקסים לסרט דוקומנטרי על שלום עליכם, אחד ממספרי הסיפורים הטובים והמצחיקים ביותר שאני יכול לחשוב עליהם, לא זוכר ספר שצחקתי בו כמו מוטיל בן פייסי החזן (בתרגום י.ד. ברקוביץ, הבנתי שהתרגומים החדשים פחות מוצלחים ופחות יידישאיים)