במקום גניזה Instead of Gniza

 
(English after Hebrew)
 

 אינני שומר מצוות

אך יש במצוות הגניזה

משהו נוגע ללב, מרגש

ביחוד לחובבי ספרים, כמוני

פעם

מול התחנה המרכזית החדשה

בירושלים

היה מבנה נטוש, מאוד נטוש היה המבנה

היו מגיעים אליו כלמיני

 בעבר היה המקום

בית מדרש

אולי בגלל זה היו מוטלים בו

אלפי ספרי קודש

על הרצפה, משכב לחסרי בית

יורם אמיר, ידידי הצלם, הכיר לי את המקום

הייתי בא, תולש ספרי קהלת מן התנ”כים

ומבצע בהם מעשים אמנותיים

במקום גניזה

wpid-P_20131112_233012_1.jpg

 

 

I’m not

an observant Jew

but the Gniza mitzvah

in which we are commanded

to bury holy text

when we’re done using it

is very exciting to me

Once

in an abandoned building

in front of the central bus station

in West Jerusalem

thousands of books

Bibles, Talmud, Mishna

laid on the floor

as beds to homeless people

The building used to be

a Beit-Midrash once

My friend Yoram showed it to me

and I would come

 tear the book of Ecclesiastes

out of old Bible books

and make all sorts of art with them

instead of Gniza

Ecclesiastes text glued on an 18th century Jewish Musar (morals) book Mesilat Yesharim (path of the righteous) by Rabbi Moshe Chaim Lutzato –

1Meaningless! Meaningless!
    says the Teacher.
2 Utterly meaningless!
    Everything is meaningless.
3 What do people gain from all their labors
    at which they toil under the sun?
4 Generations come and generations go,
    but the earth remains forever.

מאיפה אתה בארץ?

מאיפה אתה בארץ? שאלה שתמיד איכשהו נשאלת במפגש עם ישראלי בתפוצות, לרוב בחמש הדקות הראשונות של הפגישה. לא שאם התשובה תהיה עלי ד’, מעגן מיכאל, דימונה או סביון ישנה הדבר חלילה משהו מהפרספקטיבה של השואל על הנשאל אבל בכל זאת, שואלים

האמת היא שאני לא כל כך יודע מאיפה אני בארץ ולא נתקלתי במדריך רשמי המסביר איך לענות על השאלה הזו

אם לענות על פי המקום בו ביליתי את התקופה הארוכה ביותר אני מנצרת עלית, שם חייתי עד גיל עשר, שם הרכנתי את ראשי מפני הסקאדים של סדאם אשר החלו לרדת דווקא ביום הולדתי אשר בוטל ואני שרוי בצער המהול בשמחת ביטול ימי בית הספר

לאחר מכן כפר סבא, שם הכרתי את דילן, סיגריה ראשונה, אהבות נעורים, שאלות קיומיות של תיכוניסט ונסיעות בקו אגד 567 לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות דיסקים מזויפים של פינק פלויד והביטלס

הייתי גם במקומות שלאו דווקא נמצאים בהגדרה המקובלת של “בארץ” (זו שאלה פוליטית לא פשוטה מה בארץ ומה לא). בחורים נידחים ביותר במהלך השירות הצבאי שבאחד מהם, כמה קראוונים על גבול מצרים, נכבה הגנרטור פעם והסתכלנו על הכוכבים בלילה מדברי צונן והשקט שיכר אותנו. במוצב אחר, על התעלות שחוצות את ים המלח לשניים, מצאנו חתולה גוססת וקראנו לה צאפי או פייפי, על שם המוצבים הירדנים שנמצאו מהצד השני של המקום הנמוך בעולם. החתולה מתה ושלחו את כולם לבאר שבע למרפאה הראשית לבדוק שלאף אחד אין כלבת

שנתיים גרתי בנתיבות וחמש בירושלים. בנתיבות יש את החמסה הגדולה בעולם, שהיא גם מגרש החנייה לקבר הבבא סאלי. אנחנו היינו בני גרעין שהחברה להגנת הטבע שלחה ללמד ערכי טבע ונוף לאוכלוסיה המקומית שממנה יותר למדתי משלימדתי. ובירושלים הרגשתי בבית, הכי בבית שאי פעם הרגשתי בארץ, שם ראיתי לראשונה שלט אדום ענק המתנוסס מחלון שיכון וקורא “שמאלנים בוגדים”, שם יצרתי והכרתי, ומשם גם עזבתי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בדרך לפגוש את מיקי

בדרך לפגוש את מיקי

מנסה לצאת מתחנת הרכבת התחתית של כיכר ההסתדרות (יוניון סקוור) אל עבר מיקי שמחכה לי בכדי לצפות בהופעה. אני עולה במדרגות מהרכבת אל עבר היציאה ובדרך נמצאים –
א. קבוצה של כעשרים אנשים השרים בקול ובדבקות ניגוני הארי קרישנה 
ב. אחד עם כיפה, מורה לביולוגיה שתלה שלטים שיש משהו שמוצא את הפתרון למשהו, משהו עם התנ”ך המשהו שהוא מנסה לפתור לו את המשהו. או יותר נכון התנכ”ב, הוא התכוון לברית החדשה.
ג. זמרת אופרה ששרה זמירות מתקופה אחרת. 
  עם שניים מבין שלושת אלה אני נקלע לפגישה.

בדרך להופעה אני עוצר בפלאפל. אני חושש שהבעלים ישראלי אבל לכל העובדים יש מבטא הודי כבד וזה הפלאפל הראשון שאני אוכל בארה”ב שמגוון האפשרויות העומדות בפני הסועד מרגיש דומה לזה שבארץ (אכלתי כבר פלאפלים טעימים כאן אבל לרוב אין אפשרות לבחור סלטים). העובדים בעלי המבטא ההודי לא מבינים את המבטא שלי ואני לא מבין אותם. דומה לארץ אמרתי? אפשר לבחור בין חמישה סוגים של חומוס, הפלאפל אפוי ולא מטוגן (זה הרבה יותר טעים ממה שזה נשמע ומרגיש הרבה יותר נעים בבטן) ובין התוספות השגרתיות יש גם פסטו, אבוקדו, ביצה קשה, זיתים, אגוזים, זרעי חמניות, קינואה, גבינה בולגרית ועוד. בקיצור – בלגן בפיתה מחיטה מלאה. אבל זה מה שפלאפל אמור להיות, זה מה שניו יורק אמורה להיות, זה מה שאני, זה מה שכל אחד ואחת עמוק בפנים. וזה נורא טעים.

image

About a dentist

Him, a fascist. Me, a lefty. A hot summer day, a small town in America. He knew I’m an Israeli right away, I wore sandals, he assumed I was from a kibbutz. It was about two years since my last dental care. My last dentist was a Palestinian guy, who I used through the public health care service in Israel. A nice guy, really. My guilt feelings about the Israeli occupation of Palestinians, that brought me to learn basic Arabic, didn’t impress him much.

No pain no gain, the fascist one told me as he prepared his tools. He was a member of the Kahana party, who believed it’s a good idea to deport the natives to other countries. I guess it’s all a matter of perspective.

Probably the most popular graffiti in Israel is “Kahana was right”, often accompanied with a Jewish star. I once printed a bumper sticker, “Kahana was wrong”. I floss regularly.

image