Resistance Diary

A new book by Ori Alon

Download as PDF –

Support via PayPal at

Enjoy reading!!


Forgiver’s License

The Center for Supportive Bureaucracy recently launched the Forgiver’s License project. You may apply by filling form 601(c) – the Compassion Exam below. If you’re found eligible to forgive others (Class B license) or others and yourself (Class A license) our regional EPF (Empowerment Processing Facility) will issue you a Forgiver’s License and an e-license according to your compassion status. 
The website contains many forms and ebooks as Scribd documents. For reading them on your mobile device, please download the Scribd app, or download them as a PDF files on your desktop and send them to your mobile device. 
APPLICATIONS FOR FORGIVER’S LICENSE: Please download form 601(c) here and either print & fill & send to ECN (attn: Processing), 60 Anderson St., Beacon NY 12508 or fill it up using Adobe Reader or online for free using and send it to with a photo of you. Please note: According to ECN (Empowering Clerks Network) new regulations applicants may use a photo of themselves with children or pets or of themselves as children. In addition to that, applicants may choose to use “Forever Young” status instead of DOB. 


מזמור לאוריה החיתי

לחן וביצוע : ירין אבני

מזמור לאוריה החיתי

 אני רוצה לשיר את שירו

של אוריה החיתי

לא זה המת אי שם

אלא זה החי וקיים

יש וביציאה לקרב

מסתתר מעשה אהבה



ואחד הנשלח לקרב

כשה תמים אל החזית


.נלחם בו

אני רוצה לזכור אותו


את המבט שהיה על פניו

?האם ידע




I was gathered with my kindergarten class and hundreds or thousands of other kids in some stadium. Each child got a cheap plastic cloth with a Jewish star between two blue stripes on a white background, attached to a plastic straw. That  was our national flag. I liked the smell of it and wasn’t sure what it symbolized. The texture of the flag made it possible to see through it, a little bit. I was putting it over my face, inhaling it deeply, so I could see whatever happened on the stage through it. It smelled like a dollar store. Kipi was on the stage, my favorite character from the Israeli Sesame Street show. But since we had flags, it must have been Independence day or Memorial day, days in which tanks and army jeeps usually gathered in some plaza for kids to breathe in the mixture of metal, sand, oil, rust and adventure these cars represented. Kipi was my hero, but he wasn’t a soldier, he didn’t belong to a national event in a small town in the north. He was a walking porcupine, as beloved as Elmo. I’m probably confusing two separate memories, so I might never know what happened in the show I saw with blur blue and white plastic effects.


The morning after they signed the Oslo accord, I walked to school confused. I didn’t realize the value of peace. I remember being upset that my country would become smaller. Parts of the country I’d never been to would now come under the control of the Palestinian Liberation Organization new government. I looked at the big map that was on the wall of our classroom and wondered why Arabs would take over these parts of the country. I didn’t know the names of these places, just that Arabs would soon take them. I felt betrayed. I felt ownership over these lands. Being in 5th grade, often bullied, I knew better than Arabs how to govern, better than Jews too. Only years later I learned to define “Arabs” and “Palestinians”, “Right” and “Left”. I wasn’t the only one who was upset at the peace process that started at the White House on the afternoon of Sept. 13th, 1993. On the evening of Nov. 4th, 1995, someone shot Prime Minister Rabin, who initiated the process, three times in his back.


I answered the phone while I was eating dinner. It was Arik. He was a close friend of mine during elementary school, but then, in the beginning of eighth grade, we weren’t close friends anymore. Now he’s an accountant with three kids, a neighbor of my mom. On Sept. 26th, 1996, he called and asked if I heard what happened in the surfaces that day (Israelis often refers to the West Bank literally as HaShtakhim,“the territories”, literally “the surfaces”, disregarding the fact that there are also people there, not just lands.) I didn’t know what happened but I said I did in order to sound knowledgeable, and he said that Lior’s father got killed. In elementary school we had been a triangle, Lior, Arik and I. During the three days of riots that started because of the new Israeli Prime Minister Netanyahu’s one-sided decision to open the wailing wall tunnel, Lior’s dad was on duty in Tul-Karem, about 15 minutes from where we lived, in Kfar-Saba. A sniper got him and another soldier who came to his rescue. I was there in the parking lot after the funeral behind Lior when he was screaming “why?” In the evening, the TV narrator reported coldly: “And what’s left, just a boy’s question, why”, and a long shot of Lior entering his house and wailing that one question. Nowadays, there’s a wall between Kfar-Saba and Tul-Karem, and Highway 6, Israel’s first toll road, theoretically connects them.


I didn’t want to supervise Palestinians so the officers told me to do some office work instead of manning checkpoints. The office was a trailer with an old couch, a broken chair and a table. The soldiers who did checkpoints told me over the distorted radio ID numbers of men they had arrested and I was supposed to call someone who would decide what to do with them. I might have misheard some numbers.

The first time I was supposed to shoot a gun I started crying intensely. I couldn’t control it. It was the most intensive cry I ever cried and I don’t think I ever saw someone crying like I did that day. I couldn’t stop for a very long time. I still remember the beating sound of guns shooting while I was outside, someone offering me water. It was the most meaningful event of my army service; I wasn’t meant to be a soldier. For about a week they didn’t know what to do with me. I remember talks about transferring me into another unit. Then I just started shooting, shooting and not crying anymore. For long periods of time during my service I told my officers I couldn’t shoot a gun and they had nothing to tell me besides sending me to do kitchen or office work. I was a coward, but a brave one.


I was doing some Bible class at a public school in Jerusalem. It was part of the studies for my certificate in education. Once a week I was supposed to teach third graders for about an hour and observe their teacher too. My instructor recommended I try and make the class fun. It wasn’t that hard. Their teacher was very rigid, similar to the way my third grade teacher had been. Compared to her, almost anyone could have taken the role of the cool guy. We made a pretend exodus march from Egypt, the classroom, across the Sinai desert, the hallway, and into the promised land, the classroom.

A few weeks after Independence day, Israel celebrates the reunion of East and West Jerusalem, even though forty something years after 1967, both parts of the city are still separated, like Harlem is separated from Wall Street. It’s called Jerusalem day, and around the Jewish parts of the city parades are being marched. I was observing the kids during the preparation for their ceremony in school. They made them march like soldiers in the basketball court, the sun was strong. Some held flags, all wore white and blue. I remember thinking to myself – “this is fucked up. Ten year olds shouldn’t march anywhere”.


There was never a time in my life in which I read more about the Israeli Palestine conflict as the first few years after I left Israel. Every day I checked the news and a few blogs. I learned about what was happening in and under the surfaces of the West Bank, what happened in 1948, how the Israeli occupation of Palestinians started in 1967 and how it’s still vibrant. “Israeli porn” my wife called it.

I learned not to divide it into the usual two sides. Now I divide it into the violent side, whoever chooses to act in violent ways in order to achieve his goal, and the non-violent side, whoever chooses to act humanely, regardless of his nationality, my side.

אשר יצר את הפלאפון בחכמה וברא בו

ברוכה את יה, אשר יצרת את הטלפון החכם בחכמה ובראת בו אפליקציות אפליקציות וחילקת אותו מכשירים מכשירים, כל אחד שונה רק במעט מרעהו וכולם משכילים, מכשיר מכשיר לפי דרכו.  ואת שעשית חלילה לא מפני צמצום חכמתו של האדם אלא מתוך העצמת סגולות המכונה, אלה וגם אלה זקוקים לחסד. על כי נפל האדם הראשון מגן העדן ואבד יכולתו לנווט או זכרונו אינו משג מספר טלפון אחד אפילו נתת בידו את הטלפון החכם אשר נתן באדם סימנים לרוב, החל בסרטן וכלה בהפרעות קשב וריכוז. ויקומו המלפפונים ויכו את הגנן, ותעלה חכמתו של הטלפון החכם על פני חכמת האדם הממוצע, ויגע גם קטע היתולי זה, אשר נכתב בעודי מטייל ותינוק על גבי, מתנמנם לו, ואני שקוע במסך, יראוני רעיי ודאי יאמרו, הודעת כתב שולח הוא, לא ידמיינו ברוחם כי שירה היא.

מאיפה אתה בארץ?

מאיפה אתה בארץ? שאלה שתמיד איכשהו נשאלת במפגש עם ישראלי בתפוצות, לרוב בחמש הדקות הראשונות של הפגישה. לא שאם התשובה תהיה עלי ד’, מעגן מיכאל, דימונה או סביון ישנה הדבר חלילה משהו מהפרספקטיבה של השואל על הנשאל אבל בכל זאת, שואלים

האמת היא שאני לא כל כך יודע מאיפה אני בארץ ולא נתקלתי במדריך רשמי המסביר איך לענות על השאלה הזו

אם לענות על פי המקום בו ביליתי את התקופה הארוכה ביותר אני מנצרת עלית, שם חייתי עד גיל עשר, שם הרכנתי את ראשי מפני הסקאדים של סדאם אשר החלו לרדת דווקא ביום הולדתי אשר בוטל ואני שרוי בצער המהול בשמחת ביטול ימי בית הספר

לאחר מכן כפר סבא, שם הכרתי את דילן, סיגריה ראשונה, אהבות נעורים, שאלות קיומיות של תיכוניסט ונסיעות בקו אגד 567 לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות דיסקים מזויפים של פינק פלויד והביטלס

הייתי גם במקומות שלאו דווקא נמצאים בהגדרה המקובלת של “בארץ” (זו שאלה פוליטית לא פשוטה מה בארץ ומה לא). בחורים נידחים ביותר במהלך השירות הצבאי שבאחד מהם, כמה קראוונים על גבול מצרים, נכבה הגנרטור פעם והסתכלנו על הכוכבים בלילה מדברי צונן והשקט שיכר אותנו. במוצב אחר, על התעלות שחוצות את ים המלח לשניים, מצאנו חתולה גוססת וקראנו לה צאפי או פייפי, על שם המוצבים הירדנים שנמצאו מהצד השני של המקום הנמוך בעולם. החתולה מתה ושלחו את כולם לבאר שבע למרפאה הראשית לבדוק שלאף אחד אין כלבת

שנתיים גרתי בנתיבות וחמש בירושלים. בנתיבות יש את החמסה הגדולה בעולם, שהיא גם מגרש החנייה לקבר הבבא סאלי. אנחנו היינו בני גרעין שהחברה להגנת הטבע שלחה ללמד ערכי טבע ונוף לאוכלוסיה המקומית שממנה יותר למדתי משלימדתי. ובירושלים הרגשתי בבית, הכי בבית שאי פעם הרגשתי בארץ, שם ראיתי לראשונה שלט אדום ענק המתנוסס מחלון שיכון וקורא “שמאלנים בוגדים”, שם יצרתי והכרתי, ומשם גם עזבתי