אשר יצר את הפלאפון בחכמה וברא בו

ברוכה את יה, אשר יצרת את הטלפון החכם בחכמה ובראת בו אפליקציות אפליקציות וחילקת אותו מכשירים מכשירים, כל אחד שונה רק במעט מרעהו וכולם משכילים, מכשיר מכשיר לפי דרכו.  ואת שעשית חלילה לא מפני צמצום חכמתו של האדם אלא מתוך העצמת סגולות המכונה, אלה וגם אלה זקוקים לחסד. על כי נפל האדם הראשון מגן העדן ואבד יכולתו לנווט או זכרונו אינו משג מספר טלפון אחד אפילו נתת בידו את הטלפון החכם אשר נתן באדם סימנים לרוב, החל בסרטן וכלה בהפרעות קשב וריכוז. ויקומו המלפפונים ויכו את הגנן, ותעלה חכמתו של הטלפון החכם על פני חכמת האדם הממוצע, ויגע גם קטע היתולי זה, אשר נכתב בעודי מטייל ותינוק על גבי, מתנמנם לו, ואני שקוע במסך, יראוני רעיי ודאי יאמרו, הודעת כתב שולח הוא, לא ידמיינו ברוחם כי שירה היא.

Advertisements

מאיפה אתה בארץ?

מאיפה אתה בארץ? שאלה שתמיד איכשהו נשאלת במפגש עם ישראלי בתפוצות, לרוב בחמש הדקות הראשונות של הפגישה. לא שאם התשובה תהיה עלי ד’, מעגן מיכאל, דימונה או סביון ישנה הדבר חלילה משהו מהפרספקטיבה של השואל על הנשאל אבל בכל זאת, שואלים

האמת היא שאני לא כל כך יודע מאיפה אני בארץ ולא נתקלתי במדריך רשמי המסביר איך לענות על השאלה הזו

אם לענות על פי המקום בו ביליתי את התקופה הארוכה ביותר אני מנצרת עלית, שם חייתי עד גיל עשר, שם הרכנתי את ראשי מפני הסקאדים של סדאם אשר החלו לרדת דווקא ביום הולדתי אשר בוטל ואני שרוי בצער המהול בשמחת ביטול ימי בית הספר

לאחר מכן כפר סבא, שם הכרתי את דילן, סיגריה ראשונה, אהבות נעורים, שאלות קיומיות של תיכוניסט ונסיעות בקו אגד 567 לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות דיסקים מזויפים של פינק פלויד והביטלס

הייתי גם במקומות שלאו דווקא נמצאים בהגדרה המקובלת של “בארץ” (זו שאלה פוליטית לא פשוטה מה בארץ ומה לא). בחורים נידחים ביותר במהלך השירות הצבאי שבאחד מהם, כמה קראוונים על גבול מצרים, נכבה הגנרטור פעם והסתכלנו על הכוכבים בלילה מדברי צונן והשקט שיכר אותנו. במוצב אחר, על התעלות שחוצות את ים המלח לשניים, מצאנו חתולה גוססת וקראנו לה צאפי או פייפי, על שם המוצבים הירדנים שנמצאו מהצד השני של המקום הנמוך בעולם. החתולה מתה ושלחו את כולם לבאר שבע למרפאה הראשית לבדוק שלאף אחד אין כלבת

שנתיים גרתי בנתיבות וחמש בירושלים. בנתיבות יש את החמסה הגדולה בעולם, שהיא גם מגרש החנייה לקבר הבבא סאלי. אנחנו היינו בני גרעין שהחברה להגנת הטבע שלחה ללמד ערכי טבע ונוף לאוכלוסיה המקומית שממנה יותר למדתי משלימדתי. ובירושלים הרגשתי בבית, הכי בבית שאי פעם הרגשתי בארץ, שם ראיתי לראשונה שלט אדום ענק המתנוסס מחלון שיכון וקורא “שמאלנים בוגדים”, שם יצרתי והכרתי, ומשם גם עזבתי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

את שאהבה נפשי

מה רבו מעשיך ה’ ורבים מהם הפקדת בידי עבדים סינים להנחיל להם בינה מלאכותית בגוף פלסטיק זול.

על כי קצרו ימיו של מכשיר ה ZTE

שלי (גם אני לא שמעתי על החברה הזו קודם) מצאתי עצמי משוטט בין בריות מלאכותיות שונות עד אשר נחה דעתי על הארץ המובטחת,  עלותה ע”ה דולרים וצ”צ סנט (נדר נדרתי לא להוציא מעל מאה דולרים על חתכ’ת פלסטיק שנשברת פעמיים בשנה). ואת שביקשה נפשי, לא בדיוק נזר הבריאה אבל בכל זאת סמסונג, מצאתי, תודה לשואל, באמזון. השבח לאל על נפלאות ועסקאות אתר זה, לתפארת מדינת ישראל. עד אשר לא ידעתי את אמזון הייתי מכתת רגליי בעת אני אוחז בילוד רך בין חנויות ומוכרים מפוקפקים בעודי נצרך למוצר צריכה כלשהו אותו איני באמת צריך. כעת הנני רוכש מוצרים בלחיצת כפתור בעוד ראש עולל כבד מונח ישן על כתפי. אף על פי שאיני חש הבדל טכני בין השניים, מוצא אני את אחיזתו של ידידי הישן נעימה יותר למגע והמוזה היתה יותר מזדמנת איתו. אולי צריך לתת לזה עוד זמן, אולי השילוב של כתיבה במכונת כתיבה וסריקה של התכנים לפלאפון מצריך עוד מעט השגחה פרטית. תמהני אם גם כותבי ספר הספרים היו ברי מזל בכדי להשתמש בתוכנה מופלאה המנחשת עבורם (וגם מאייתת כמובן) את המילה הבאה אותה באו לכתוב. הכל מאלוהים.

הספד לפלאפון

בי”ט באייר, אור לליל קיץ קריר, נפח מכשיר הטלפון הנייד שלי את חייו הקצרים והחזירם לבורא. לולא הייתי בן למסורת שידעה חורבן, גלות, גפילטע פיש וכו’ אולי לא הייתי מוצא את המלים הנכונות לספוד כך על אשר אבד ואינו עוד. נשמתו, תהא עליה הברכה, תשב מעתה במרומים יחד עם אחיו אשר עברו אסונות לרוב (נפילה לסיר מרק, נפילה מעגלה, נפילה ללא נסיבות). אודה ואתוודה, לא היה בידי העוז להביאו לפני רופא אשר לכל הפחות יתן לו מעט כבוד אחרון לפני שיגבה סכום כפול משווי השוק של ידידי המת. קלה היתה ידי על מקש ה”רכש”, קלה היתה ידי לסיים את התרגול הבודהיסטי המפגר הזה של “או, הוא שוב נכבה באמצע שיחה חשובה, בוא נחייה ברגע”. ברגעים אלו, מלאי הפומפוזיות, ארצה להודות למכשירי עליו השלום, אשר חרף עלותו (מ”ז דולרים אם זיכרוני אינו מטעני) ליווני במשעולי הכתיבה ברגעי דחק, תוך אחיזה בעולל בידי השנייה, תוך כדי שינה ותוך כדי דברים אחרים. מאז הצטרף לכיסי הטלפון החכם, למדתי (כשלא הייתי בפייסבוק) להשתמש בו ככלי יעיל לכתיבה. על כן כשאני נפרד מידידי, דומה הדבר לפרידה מקסת דיו אהובה, או לכל הפחות מאיזה עט נובע זול. בקיצור, שלום חבר, גודביי פרינד.

On time, heart, good deeds and the big bang

I’m not a scientist, I do believe in the Evolution theory but nevertheless, out of all the theories on how the world keeps going, this Hassidic tale makes the most sense to me. In short, there’s a heavy tounged begger who goes around the world, collects all the good deeds, makes them into a melody and sing it to a Godly man who makes a day out of them and brings them to the heart of the world, and because of that the heart of the world can manage to live one more day with her deep longing to the spring of the world, which she can never meet. Like the story of the 36 true Tzaddikim (righteous persons) who appears in every generation, without these good deeds, the world will cease to exist. But in this story Rabbi Nachman add what Malevich added to his black and red squares – the tension of a meeting that would never happen is the secret of life, the secret of time. Makes more sense than the big bang, isn’t it? It is one part of ‘Tale of seven beggars’ by Rabbi Nachman of Breslev, who died before he finished to tell it (he told of each beggar every day until he died after the sixth beggar) I quoted some of it here with a few gender corrections (translation of Meyer Levin):

(…a few men argue who is wiser) And I explained my wisdom to them, saying. “You must know that time does not exist of itself and that days are made only of good deeds. It is through men and women who perform good deeds that days are born, and so time is born; and I am he who goes all about the world to find those who secretly do good deeds: I bring their deeds to the great man who is known as the Truly Godly Man, and he turns them into time; then time is born, and there are days and years.”
So the heart remains longing at the other end of the earth, longing for the spring that cannot come toward it, for the spring has no share in Time, but lives on a mountain peak far above the time that is on earth. And the mountain spring could not be of the earth at all, since it has no share in the earth’s time but for the earth’s heart, which gives the spring its day.

And as the day draws to its close, and time is ended, the heart becomes dark with grief, for when the day is done the mountain spring will be gone from the earth, and then the earth’s heart will die of longing, and when the heart is dead all the earth and all the creatures upon the earth will die.
“And so, as the day draws to a close, the heart begins to sing farewell to the fountain; it sings its grief in wildly beautiful melody, and the mountain spring sings farewell to the heart, and their songs are filled with love and eternal longing.
But the Truly Godly Man keeps watch over them, and in that last moment before the day is done, and the spring is gone, and the heart is dead, and the world is ended, the good man comes and gives a new day to the heart; then the heart gives the day to the spring, and so they live again.

As the day comes, it is brought with melody, and with strangely beautiful words that contain all wisdom; for there are differences between the days, there are Sabbaths and Mondays, and there are holidays, and days of the first of the month; and each day comes with its own song.
“All these days that the Godly man gives to the heart of the world he has through me, (the hard tounged beggar) for it is I who go about the world to find the men and women who do good deeds, and it is from their deeds that time is born, for each deed becomes a melody in my mouth, and from the melody the Godly man makes a day, and the day is given to the heart, and she sings it to the fountain. (…)

On statuses and other thoughts

   Recently I tried to post some creative writing on Facebook, as sort of a writing exercise. Basically I’m trying to improve my writing skills using this addictive website. I don’t know if that happened but I think I learned a few things by this exercise.

    There’s a “like” epidemic. One can like every single post and comment he sees on his feed and it would have no consequences at all. You can like pro life and pro choice posts, pussy riots and homophobic posts at once and nothing would happen. It’s like going to the casino with unlimited amount of money or voting for both candidates, there is no real value or anything to lose with the “like” button.

   Yet, when I posted something, I checked how many likes I got, often obsessively. However good or bad my writing was, it never beat the amount of likes a photo of a cute illiterate baby received almost instantly. Therefore, the fact that a divisive and uneducated post about two food vendors in Beacon gained ten times more likes than a (I hope) thoughtful and interesting post about a tragic and symbolic massacre doesn’t mean that one is more important than the other. On the Facebook stage, however, that might be the impression you get. But how can one “like” a massacre?

   Facebook is one of the main ways people communicate today. I don’t know of anyone who is in love with it, many people are a little upset to admit that they are addicted to it. I find that being more “active” on it, using it as a tool to improve a skill rather than to pass time, was actually quite gratifying. I have less complains about it now since I feel that by using it I actually gained something. It’s far from being perfect, I have no idea how and why Facebook decides which posts it will show me or which posts of mine others will see. I still don’t trust Facebook and suspicious about its motives.

    Whether you see the world with a scientific, religious, artistic, Buddhist, optimistic or pessimistic point of view, Facebook doesn’t “represent” anything. It’s a mixture of thing’s people share and that you see some of them in order that was made by an algorithm that is like the secret ingredient of Coca Cola. It’s an obvious fact, but one that’s important to remember.

    Usually only literature lovers will read literature magazines and only politics lovers will read about politics in depth. Facebook does offer an interesting stew where all of these melt into one feed, someone’s grandma and another one’s cat and the food industry and the war and the water and art and social issues and more. It’s interesting to think about it, I never saw such thing. It’s beautiful, humane, ugly and addictive at the same time, very different than the average news station.

   I thought of gathering what I wrote into a blog post but I find it useless. Facebook posts, however good or bad, are just Facebook posts. Maybe it’s a writing genre of itself since I don’t know how else to define it. Many times I experience something and think in advance about how to phrase it on Facebook. It may be silly, it probably is, but that’s how it goes. What I wrote was meaningful to me, as any writing, however dumb it is, important to its writer. I don’t think I mastered the status genre but I do consider it a form of writing, like non fiction, prose or others. Probably a less noble one but still a genre or at least a form. I didn’t use to think that way before I started this exercise.

image

image

image

image

image

image

image
Facebook statuses, an experimental booklet made with repurpusrd record covers and personal anecdotes to the addressee.
image