מאיפה אתה בארץ?

מאיפה אתה בארץ? שאלה שתמיד איכשהו נשאלת במפגש עם ישראלי בתפוצות, לרוב בחמש הדקות הראשונות של הפגישה. לא שאם התשובה תהיה עלי ד’, מעגן מיכאל, דימונה או סביון ישנה הדבר חלילה משהו מהפרספקטיבה של השואל על הנשאל אבל בכל זאת, שואלים

האמת היא שאני לא כל כך יודע מאיפה אני בארץ ולא נתקלתי במדריך רשמי המסביר איך לענות על השאלה הזו

אם לענות על פי המקום בו ביליתי את התקופה הארוכה ביותר אני מנצרת עלית, שם חייתי עד גיל עשר, שם הרכנתי את ראשי מפני הסקאדים של סדאם אשר החלו לרדת דווקא ביום הולדתי אשר בוטל ואני שרוי בצער המהול בשמחת ביטול ימי בית הספר

לאחר מכן כפר סבא, שם הכרתי את דילן, סיגריה ראשונה, אהבות נעורים, שאלות קיומיות של תיכוניסט ונסיעות בקו אגד 567 לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות דיסקים מזויפים של פינק פלויד והביטלס

הייתי גם במקומות שלאו דווקא נמצאים בהגדרה המקובלת של “בארץ” (זו שאלה פוליטית לא פשוטה מה בארץ ומה לא). בחורים נידחים ביותר במהלך השירות הצבאי שבאחד מהם, כמה קראוונים על גבול מצרים, נכבה הגנרטור פעם והסתכלנו על הכוכבים בלילה מדברי צונן והשקט שיכר אותנו. במוצב אחר, על התעלות שחוצות את ים המלח לשניים, מצאנו חתולה גוססת וקראנו לה צאפי או פייפי, על שם המוצבים הירדנים שנמצאו מהצד השני של המקום הנמוך בעולם. החתולה מתה ושלחו את כולם לבאר שבע למרפאה הראשית לבדוק שלאף אחד אין כלבת

שנתיים גרתי בנתיבות וחמש בירושלים. בנתיבות יש את החמסה הגדולה בעולם, שהיא גם מגרש החנייה לקבר הבבא סאלי. אנחנו היינו בני גרעין שהחברה להגנת הטבע שלחה ללמד ערכי טבע ונוף לאוכלוסיה המקומית שממנה יותר למדתי משלימדתי. ובירושלים הרגשתי בבית, הכי בבית שאי פעם הרגשתי בארץ, שם ראיתי לראשונה שלט אדום ענק המתנוסס מחלון שיכון וקורא “שמאלנים בוגדים”, שם יצרתי והכרתי, ומשם גם עזבתי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

Advertisements

Einstein, Morocco, upstate New York

During my army service I had a certain lip balm that had a very specific taste. Even many years later, when I come across a similar semi-strawberry flavor I right away feel like I’m a soldier again, with everything that this feeling arouses in me. I have a similar, or rather an opposite reaction, to the voice of Arik Einstein. When I hear his voice I feel comforted, I feel at home.

Einstein is credited as the first one to create Rock music in Hebrew but he wasn’t a great philosopher, poet or activist. I love him not like an idol but more like a friend, a mentor. His voice often accompanies me with me with an advice, a feeling or a story that are usually very meaningful, simple and often wise.

“sitting in San Francisco on the water (…)
It’s so beautiful in San Francisco on the water
It’s too bad you’re not here with me to see,
you’d say you’ll never come back..
Suddenly I want home (…)
Give me a piece of the Tabor mountain,
A piece of the sea of Galilee
I love to fall in love with the small land of Israel
Hot and wonderful”

Lyrics : Einstein, Music : Shalom Chanoch

Homesickness. Israel, the sea of Galilee where Jesus walked on the water and mount Tabor, I still remember how in love I was when we hiked there together (she wasn’t that much into me). We had tea on the way down, met some Bedouins who hiked there as well. It was many years ago.

Like Einstein, I also love to fall in love with places. I even managed to fall in love with a small town in upstate New York. I love the mountain here and I love the river and I really love the people here. If I live elsewhere I’ll miss all of those, I might even write some songs about them.

The exiled Palestinian poet Mahmoud Darwish said that homeland is like a suitcase. I guess for some it is a suitcase, for some it’s the melodies and for some, like me, there is no clear definition of what homeland is. For Einstein, who was born in 1939, homeland was what he called good old Israel, pre-skyscrapers Tel-Aviv, idealism, and some innocent sense that he had as a child and maybe Israel had too. Besides being an incredible performer, that might be what made him so popular among so many Israelis who yearned to similar things.

*

Israelis don’t talk a lot about where they came from. Zionism, the Jewish national movement that was born at the end of the 19th century and eventually established Israel in 1948, intended to bring Jews from different cultures from all over the world and unite them in Israel under the new national umbrella that was inspired by the ancient Jewish state at Biblical times. The Zionist greatest myth, the “Sabra”, is the Israeli Ashkenazi native Hebrew speaking male who was born in Israel and is actively building the country from vacuum while structuring the perfect society that will occupy it. The new Jew that would finally have a homeland of his own and would be the mirror image of the Jew from the diaspora.

During the attempt to bring this dream to life languages disappeared, people didn’t find their place and some communities are still looking for their common identity. The Sabra wasn’t supposed to look back much, like a famous saying of Ben Gurion, Israel’s first prime minister – “From Tanakh to Palmakh” – From the Bible to the Jewish combat units. As if nothing happened in between. As much as I know how destructive this myth was for so many people, when I hear Einstein’s voice I believe it, like a child listening to a story. A good story, where we are the good guys and we go through lots of trouble until the happy end.

   

 
“Jewish autumn
In the land of my ancestors
Send me hints of Elul (…)
Shofars will blow open
Heaven gates
And Jewish faces from the diaspora
In sad grayness
Will fly in front of the chair of
The master of the world
Requests, begging, sparks
Deep in their eyes”
        Lyrics : Abraham Chalfi,  Music : Yoni Rekhter

Einstein was a sabra, musically he might have been the first one, or probably the last one. More of a lover than a fighter but still a sabra, maybe even an ultimate one. This song, in which he sing a poem by Avraham Chalphi, is the only one I know of from Einstein’s hundreds of songs in which he sings about Jews who don’t live in Israel. The poem describes them almost as ghosts, flying with mysteriously sparks in their eyes, not really sure what they have to say to the average Israeli.

With Einstein, it seems like the Sabra project worked. His figure and beautiful voice seem to be born out of the sand of Tel Aviv, like the city itself that claim to rise up from the sand. Einstein doesn’t seem to be interested too much in Jewish history prior the establishment of Tel Aviv and if he sings of Historical events it’s either of Zionist history or of Biblical characters.

After his death, I learned many new things about Einstein. Many Israelis shared stories about his beautiful friendships, his professionalism, his shyness and extreme humbleness. Living on the other side of the Atlantic ocean, I consumed many of these stories through the internet and felt a kind of mourning I couldn’t explain. I didn’t learn anything, however, about Einstein’s grandparents or parents. They must have immigrated to the land of Israel from somewhere, but Einstein, besides singing this song, never says a word about almost two thousands years of Jewish Diaspora.

Like the United States, Israel too is inspired by lots of idealistic dreams. The reality, however, is often a bitter awakening from those dreams.

One of the few memories I have of my grandfather is his old radio that used to constantly play music in Arabic. This was more than forty years after he immigrated to Israel from Baghdad, leaving his dreams, his career and few other things there as well. He wasn’t a Sabra.

I know very little of him, mostly from stories my mom told me. I don’t remember him speaking much, I do remember new year cards from him, written in what I still think is the most beautiful hand-writing I’ve ever seen. Later on I realized that the horizontal shape of his Hebrew letters is actually very similar to Arabic letters.

I sometimes wonder what would have happened if as a child I would have sat on his lap and he would have told me stories in Iraqi dialect Arabic. Would he have felt more capable of telling me stories in his mother tongue? would he have laughed with me had I understand Arabic? Maybe he’d tell me about the market in Baghdad, maybe we’d even live or visit there and he’d take me on walks, to his synagogue, to his grandfather’s grave.

I lost his cultural inheritance. I don’t speak his language and I know very little of the culture he came from. I just have a vague image of an old sick man that seemed bitter and out of place, always accompanied by a distorted melody out of an old Radio. Like Einstein who sings so beautifully Chalfi’s words, Jewish faces of the diaspora often appear in my visions too.

If there was any battle between Einstein and my grandfather, Einstein won by a knock-out.

West Jerusalem artist Neta Elkayam decided to sing in Moroccan dialect Arabic, the language of her beloved grandmother. Like other Israeli artists before who chose to sing in Yiddish and in other languages, Elkayam is searching for roots and doesn’t find them in the myth of the Sabra. I know Neta and her artwork for more than twelve years but listening to her singing in Arabic is like meeting a new Neta for me, an even more beautiful Neta, with something extra, or rather something raw, more open to pain and to love. I think I understand her better now, even though I have no idea what she’s singing about. I find myself just enjoying the language, the intonation and the performance and the story behind the music is very exciting to me. There is a certain magic in listening to music in a language you don’t understand – the lyrics can mean anything but they function like an extra musical instrument and has no intellectual background to them.   I wonder how would it be for me if I haven’t understood Einstein words but have only his voice and the music to enjoy.

Baba Gurion, Neta Elkayam

  “Baba Gurion”, Neta Elkayam. Ben Gurion is holding

a Hebrew-Arabic dictionary and having a glass of Arak

***

Together with her partner Amit Hai Cohen they created a show in which they sing songs of Moroccan Jewish musicians who were culture heroes in their homeland but Zionism never really noticed them. Some of these musicians, whose songs are still listened to and being taught as essentials of modern Arab music, died in poverty after having a hard life in Israel with very little recognition of their talent.

For Jews, singing in any Arabic dialect in Israel is also a dramatic political statement. For many Israelis the sound of Arabic is threatening, even though Hebrew and Arabic are very similar and about half of them had some level of Arabic in their home, like I had with my grandparents. Neta is gifted with a voice that like Billie Holiday and Oum Kalthoum can take the listeners into another world, regardless if they understand what she’s singing about.

Recently, Neta and Amit performed at a famous music festival in Morocco where they had an incredible success. They also perform regularly in Israel and their work brings out a lot of interest. Culturally it is one of the most interesting things that are happening in Israel right now and inevitably it raises many questions about Jewish and Israeli identity. Their journey might have started with hearing Grandma as children but led them through Tom Waits, the Lower east side, Tel Aviv, Existentialism and many more stations, but eventually they got back and sang songs that grandma would have loved.

*

   While writing these words I’m waiting for my daughter Maayan to be done with her ballet class and to take her to a show of Gina Samardge, her favorite musician who will probably sing her favorite song – “This land is my land, this land is your land”. While I’m waiting, a few other parents discuss whether it’s better to get a real tree or a fake tree for Christmas.
Thanks to Ana, Michal and MikiIn memory or Arik Einstein, may his memory and artwork be for blessing

An Israeli, uncomfortable at shul

In Israel, there is no public transportation on Shabbat. That’s one of the ways Israel decided to act as a Jewish state. If you choose not to observe Shabbat and you don’t have a car, Judaism might be something very uncomfortable for you one day of the week, something that stops you from living your life the way you want to (or makes you spend a lot of money on taxis). You may say – it’s not a big deal, and maybe it is just a little thing not worth mentioning. still, any secular person without a car in Israel experience Shabbat as something that takes away a very basic right/need of transportation and that inevitably discriminate the poor secular folks by doing so.

Another issue regarding the definition of Israel as a Jewish state is that Jews in Israel have to marry and divorce through an ultra orthodox rabbinical institute that is literally following biblical and Halakha laws in ways that would seem (and are) absurd, discriminating and chauvinistic. You may say – that is Judaism, I got married with a Rabbi too. Well, think again.. It’s a very problematic issue for many Israelis, including hundreds of thousands of them that their Judaism is “in doubt”, like many who immigrated from former USSR and might have a non-Jewish grandparent or for those who wish to marry a non Jewish spouse, for example. In Israel, to be a Jew is not only a spiritual journey you take or a tradition one choose to continue but a legal definition that is usually defined by the Orthodox interpretation of Jewish law. For many Israelis who suffer from or disturbed by those examples – that’s Judaism. It’s a sad, annoying, upsetting mixture of old and new laws that keeps them from living the way they want to, the way they deserve to.

We, as Jews, have a long history of finding solutions, especially for problems that a foreign ruler brings on us. Therefore most of these problems have “solutions” – All around Israel there are many legal or semi legal shuttle taxis that can bring you from some places to some places (not to or from all places, often expansive and not always safe) on Shabbat. You can travel abroad and enjoy civil marriage in a foreign country and it will be a valid marriage that Israel recognize by all means (but you pay for the flying tickets). If you need to divorce, however, you have to do it in Israel and you might find many, many difficulties with judges who follow or inspired by biblical law. For example, during a divorce settlement a rabbinical court (Beit Din) ruled to fine a mother who didn’t want to circumcise her one year old son and was in disagreement about that with her former husband. No big deal, only 500 Shekels (about $140) fine per day until she’ll change her mind or object their decision at the supreme court. Apparently religious court has the right to do such thing in Israel and that’s just one example that made news recently. The judges explained the decision with many good points about the importance of the Mitzvah of Brit Milah to the child’s spirit. That’s Judaism.

If you wish to purchase bread or other leavened products (chametz) during Passover you could do it freely, but only in Arab stores. A Jew who choose to  sell bread during that time might be fined (eating is still legal thank G-d). Most business owners choose not to sell bread during Passover anyway, for their own observance or for the fear of losing costumers. If you wish to be buried in a Jewish cemetery you might have all sorts of issues as well regarding the Jewish law and other issues, like the ability to be legally defined as a citizen with no religion, the process of converting or the absurd fact that the word “Kosher” is trademarked by religious institutes and it’s basically illegal to define foods and restaurants as Kosher without their approval are very problematic as well and to an American ear might also sound very disturbing.

bench-jews-only

All of these issues have solutions but none of them have a perfect solution, that’s what happen when you need to define what is Judaism and you have many different kinds of Jews plus a dysfunctional political system. And I only mentioned issues regarding the relationships between Jews and Jews, the relationship between Judaism and other nations in Israel and in the occupied territories is a different issue(s) that would take much more than few paragraphs to explain, assuming that there is somewhere an explanation that more than few people would agree upon.

So next time you meet an Israeli at a synagogue and he or she seems a bit uncomfortable, that might be the reason. That’s why even after working and being engaged in a very meaningful way for more than two years at our synagogue, BHA at Beacon NY, I often feel uncomfortable about it even though I have only great things to say about the shul, the rabbi and the community. I find it impossible to tell an Israeli friend that I’m working at a synagogue without sounding a little apologetic, as if I’m doing something wrong. If you grow up seeing something, let’s call it Judaism, as a source of lots of troubles and very little joy, it’s not that easy to let go of that image. Without trying to sound too dramatic, especially since I never really experienced a violent religious oppression, I admire the religious freedom and freedom from religion in the US. Though not at all perfect, I find this system much better than the Israeli one. Though I didn’t marry in Israel and I was lucky to have a car soon after getting a driver’s license, those kind of issues still upsets me when I think of them. I do think that every religion that tries to force itself on others would become a little ugly, often for its most devoted believers too. Maybe these examples, besides being such complex issues, are not that pretty after all.

היהדות זה אני, פעם בשבוע

יש ילדה אחת שאני מלמד בבית הכנסת שבאה ממשפחה שאינה פעילה יותר מדי בקהילה ושככל הידוע לי לא ממש מקפידה על שמירת מצוות. היא באה פעם בשבוע לבית הכנסת  למה שנקרא בלעז היברו סקול ומדי פעם נופל לי האסימון שלפחות בשבילה ולפחות בשנה הנוכחית אני הוא המייצג העיקרי של היהדות. נכון, יש עוד כמה מורים שהיא תפגוש ואם היא תבוא לאירועים שונים בבית הכנסת היא גם תחווה עוד כמה דברים יהודיים חוץ מהשיעור שלי אבל כמו שהמורה לריתמיקה בכיתה ג’ גזרה עלי בעיות קצב וריקוד להמשך חיי וכמו שהמורה להיסטוריה בכיתה י’ גרם לי לסקרנות עצומה בתחום כך גם לי יש, במובן מוגבל, המון השפעה על מה הילדים שאני מלמד יחשבו על הנושא. אני יודע ללמד עברית ולרוב אני אפילו עושה את זה טוב ובגלל זה גם שכרו את שירותיי אבל לגבי יהדות… מי אני שאלמד מישהו מה זאת יהדות? בייחוד לאור העובדה שטרם הספקתי להגיע למסקנות סופיות לגבי מה זאת יהדות בשבילי ואולי גם לעולם לא אגיע אל אלה ואולי הדרך למסקנות האלה יותר יהודית מאשר המסקנות עצמן.

כנראה שאין לי ממש תשובה ברורה לשאלה מה זאת יהדות ואולי בגלל זה אני מתקשה ללמד את ה”מקצוע” הזה. אני יכול לתת הגדרה תיאורטית או אפילו מעשית אבל היחס שלי אל הדבר הזה הוא דבר שמשתנה כל הזמן ואולי טוב לי וטוב ליהדות להיות בשינוי מתמיד כלפי הדבר הזה, שבעיני לפחות הוא לא ממש מוגדר. ואיך אפשר בכלל להגדיר משהו שכולל בתוכו את הרב עובדיה ואת בוב דילן ביחד? את אברהם יהושוע השל ואת מאיר כהנא-בננה ביחד, שמכיל מקומות כל כך שונים כמו איזבלה פרידמן וקבר ברוך גולדשטיין ששניהם מתהדרים בתואר “מקום יהודי”? לא ברור לי איך ואם יש למישהי תשובה אשמח לשמוע אותה כי חלק מהילדים מאוד סקרנים לתשובה כזו.

אולי בגלל זה קצת קשה לי ללמד את המשהו הזה. יכול מאוד להיות שאני שקוע יותר מדי בהרהורים ופחות מדי במעשים אבל דווקא במקרה הזה המסורת מתאימה לי ככפפה ליד (לפחות אם אני זכר). מדי פעם, לרוב במהלך שיעור, כשאני מבין שהמסקנה שהסקתי לגבי ההשפעה שלי על הילדים האלה היא לעתים נכונה אני נתקף שיתוק קל וממלל תפילה קטנה בלב שהשיעור יגמר מהר. כמובן שאני לא מלמד אותם את התפילה הזו אבל כשצריך מדי פעם ללמד תפילות אני בדרך כלל לא מדבר על המשמעות התיאולוגית שעומדת מאחוריהן אלא פשוט מלמד עברית (וזה בדרך כלל עובד) או מנסה לעורר דיון או פעילות בנושא, אפילו אצל ילדים קטנים אני חושב שזו דרך לימוד יותר טובה משפיכת מידע חסר הקשר לחיי הילדים כמו מה אני חושב על קיומו או אי קיומו של אלוהים. שוב, גם כאן המסורת דווקא מאוד מעודדת אותי לגבי הלכות השיעור שלי.

כנראה שהפחד הגדול שלי הוא שילד ישאל אותי האם אלוהים קיים ואז אצטרך להשיב לו בכנות – שאין לי מושג. ולא רק שאין לי מושג אלא שאני גם בכלל לא בטוח שיש לשאלה הזו קשר כל כך קריטי לשאלה מה זאת יהדות, בניגוד לדתות אחרות אפשר ואולי גם נוח יותר להיות יהודי ולא להאמין בקיומו של אל מסויים. אישית אני מוצא את עצמי נע בין אתאיזם גמור לאמונה תמימה ואף חסידית משהו כבר לא מעט שנים, פעם ככה ופעם ככה ולרוב איפושהו באמצע. לא ברור לי למה אי אפשר להיות גם אתאיסט וגם מאמין וחייבים להחליט בשאלה הזו לכאן או לכאן ואפילו להתעקש על תשובה אחת לשאלה לאורך חיים שלמים בעוד שזה לגמרי בסדר לשנות את דעתנו בכמעט כל נושא אחר. כפי שניסיתי להביע את עצמי כאן בצורה אמנותית – באושוויץ אלוהים היה קיים ולא קיים בו זמנית ובכל מקרה השאלה בדבר קיומו היא קצת ילדותית, ולא במובן השלילי של הילדותיות.

נעימת חליל הרועים המופיעה בשיר היא ההגדרה הטובה ביותר שאני מכיר למה זאת יהדות

אם הייתי צריך לציין את המעשה הכי יהודי שעשיתי בשנים האחרונות הייתי מספר על ההחלטה שלנו לא למול את בנינו. רגע רגע… מה אמרת?? כן, למרות שבשנים האחרונות השתתפתי בלא מעט חגים, אירועים, סופי שבוע ואירועים יהודיים שונים אין לי ספק שהבחירה לא למול ואף להתנגד למנהג בפומבי היתה אולי המעשה היהודי ביותר שעשיתי בחיי. למה? כי אמנם בהתחלה זה נבע בעיקר מתוך אינסטינקט וחוסר מציאת סיבות טובות כן למול אבל ככל שלמדתי יותר את הנושא הבנתי שאני לא רוצה להמשיך את המנהג דווקא כי אני חושב שליהדות וליהודים מגיע מנהג בריא ושוויוני יותר בכדי לחגוג הגעת נשמות חדשות לעולם. דווקא כי אני חושב שהיהדות היא דבר שמשתנה כל הזמן, דווקא כי זו מסורת שהפלפול, המחלוקת והדיון הם סלע קיומה ולא רק האמונה העיוורת, או אולי מסורת בה האמונה העיוורת היחידה היא בלהטיל ספק בדברים מובנים מאליהם. דווקא בשל כל אלה ובשל הגוונים הרבים מספור שמכילים את ההגדרה “יהודי/ת” אני חושב שיש לפתוח את תיבת הפנדורה של המנהג העתיק הזה ולהחליט האם ואיך אנחנו רוצים להמשיך ולקיים אותו, כעם, כדת, כהורים, כגברים וכנשים.

דווקא כי אני לא מסוגל להגדיר את עצמי כחלק ממסורת שאינה שוויונית ואף שוביניסטית במוצהר אני חושב שיש לערוך רפורמה רצינית במנהג שמייחד, לפחות סמלית, את הבנים מהבנות – אלה לאלוהים ואלה למטבח. כי אחרת אין לי כל רצון להיות חלק ממסורת כזו ומכיוון שאני דווקא כן רוצה להיות חלק אני רוצה שכמה שפחות יהודים יבצעו את מה שאני רואה כטריפה רוחנית – אין שום סיבה שחיתוך אברי מין של תינוקות זכרים יישאר חלק מהמסורת בעוד שהקרבת קרבנות, שהיתה הרבה יותר נוכחת ביהדות, עברה מן העולם. אני מאוד אופטימי שהמסורת הזו יכולה וצריכה להשתנות – כיום נשים יכולות להיות רבניות וחזניות ורוב היהודים מאמינים שגאים רשאים להתחתן בעוד לפני חמישים שנה זו הייתה רק פנטזיה רחוקה. אז אולי זה עדיין נשמע מוזר אבל לי זה דווקא מאוד הגיוני – אני רוצה לשנות את מנהג ברית המילה מתוך המסורת היהודית וזה הדבר הכי יהודי שאני יכול לחשוב עליו. לא די בזאת אלא שעם ההחלטה לא למול את בנינו אני דווקא מרגיש עוד יותר שייך למסורת הזו מכיוון שהפכתי להיות הנודניק של המסורת הזו והמסורת הזו מלאה בנודניקים שבזכותם היא השכילה להשתנות ולהישאר מה שהיא, וגם מי שלא מסכים איתי יודע שלפעמים זה כבוד גדול להיות נודניק.

לרוב אני צם ביום כיפור אבל היו פעמים שלא, חוץ מפעם אחת תמיד ציינתי את סדר פסח, מדי פעם ניסיתי למעט בטכנולוגיה בשבת אבל אף אחת מהדוגמאות האלה לא עוררה בי סערת רגשות ואכפתיות כל כך גדולה כמו שעורר נושא המילה. מעולם לא חשתי מעורב כל כך בדיון (אם אפשר לקרוא לזה דיון.. שיח בו אוזני שני הצדדים ערלות זו הגדרה מדוייקת יותר) בנושא יהודי כפי שאני חש בנושא הברית. אולי זה קצת חצוף מצידי להאמין שיש בידיי אפשרות להשפיע על ההלכה שאני לא רואה עצמי כפוף לה אבל אני בפירוש מאמין שכפי שהחתונה היהודית הופכת ליותר שוויונית עם השנים, בהתאם לטעם הקהל, כך גם תיווצר אלטרנטיבה שאינה כוללת חיתוך אברי מין כטקס קבלה לעם היהודי. ואני רואה עצמי מחוייב, אולי אף כסוג של מצוּוה, לעזור בשינוי המנהג הזה דווקא כצעד יהודי, דווקא כי אני כן רואה עצמי יהודי וכי אכפת לי ואני רוצה לאהוב ולהשתייך למסורת הזו. וזה, כאמור, המעשה היהודי ביותר שביצעתי בחיי. איך מלמדים על מעשה כזה ואיך מסבירים לילדים בכיתה א’ מה כל כך יהודי במעשה הזה? לא יודע.. נחיה ונראה. 
 
 

מעשה ברב, נחש וכומר

פעם אחת היו רב וכומר מרדפין אחר צאצאיהם בגן השעשועין עד אשר כלו כוחותם והיו מותשין. והיתה בת הרב אצה אלי נדנדה ומפצירה באביה – נדנדני רצוא ושוב, נדנדני נדנדני! והיה הרב מנדנדה, דוחף פעם מלפנים ופעם מאחור כרצון הבת עד אשר החלה כתף הרב דואבת והגיעה שעת דמדומים. והיתה בת הכומר מהלכת בין הקורות ומתישה את רוח אביה עד אשר היתה מגיעה אף היא אלי נדנדה והיתה גם היא מפצירה באביה נדנדני נדנדי, לא כך, מלפנים, מאחור, חדל, המשך. והיו צחוק ובכי נמזגין יחדיו בגן השעשועין והיו הרב והכומר מחליפין מבטים בינהם ולבם נפתח האחד לשני בעוד כוחותיהם תשו. והיה המבט גולש לשיחה והיו מגלין איש על רעהו פרטי פרטים על ביוגרפיה דומה ומערכת ערכים דומה ואמונה שונה, והיה הקשר מפרה ומלמד ונמשך להנאתם. והיתה הדת הנבדלת מקור עניין להם, והיו הרב והכומר נפגשין למה שקרוי בלשון רומי “פליי-דייט” בהן היו הבנות מצחקקות והמבוגרים מדסקסין. והרב היה מחדש חידושים רבים בדרכו לבניית קהילה ברת קיימא והיה הכומר מחדש אף הוא חידושין בקהילתו והיו שניהם אנשי חזון ומעשה, ליברליים אך יחד עם זאת לא פראיירים.

והיתה יד נעלמה בדבר, יד ה’ או ידו של הלורד ובמרתף הכנסייה נותר חלל ריק ומעופש. אמר הכומר לחברו – “הבה נהפכהו לגלריית אמנות בה יוכלו כולם ליצור ולהתדיין על עניינים שבין האדם לאל, האל לאדם ומה שביניהם” והיה החזון קורם עור וגידים ואמרו יחדיו “הבה נערוך יחדיו מפגשים בין שתי הקהילות שלנו והיו למדין זה עם זה וזה מזה” והיו עושים זאת, והיתה נוצרת לה תערוכת אמנות בהשראת ראשית ספר בראשית בהשתתפות קהילת יהודי עמק ההאדסון וקהילת זרם נוצרי אחד (Presbyterian) שבעיר ביקון אשר שוכנת על גדות הנהר (ביקון בלעז – מגדלור, ולא בייקון שמשמעו קתלי חזיר).

והיתה הגלריה, Faith in art gallery, שואבת לתוכה מבקרים מעטים בלבד בשל מיקומה הלא אטרקטיבי ושאינו קרוב לשום מקום בו אפשר ללגום אספרסו (המקימים של הכנסייה לפני 150 שנה, מה הם חשבו לעצמם בדיוק?). להלן עבודותי שלי בתערוכה, הסיפור שסיפרתי הוא בסך הכל נכון אבל עם הפרטים הייתי קצת גמיש. את שאר היצירות ניתן לראות כאן, חלקן הן עבודות מעולות בעיניי. מעולם לא דמיינתי לעצמי שאשתתף בתערוכה קבוצתית בכנסייה ולזכות כל הנוגעים בדבר ייאמר שמלבד טקסט אחד שרציתי להציג בתערוכה ואולי באמת עבר איזה גבול או שניים ניתן חופש אמנותי גמור להרבה אמנים שה’ או ישו לא בדיוק שוכנים בלבם, סחתיין לרב והידד לכומר . חוויית הלימוד המשותפת גם כן היתה מיוחדת ולא רק בגלל שגם הרב וגם הכומר הם באמת אנשים מיוחדים ומבריקים בתחומם אלא כי באמת היה לימוד ושיתוף (חלק מהשיעור היה פשוט שיחה מוכוונת בקבוצות קטנות). אני סקרן לדעת האם אפשרי שבית הכנסת הגדול בירושלים, מסגד אל אקצה וכנסיית הקבר יזמינו אמנים יהודים מוסלמים ונוצרים ליצור תערוכת אמנות משותפת בנושא המשותף לכולם, למשל יחס החברה שלהם לארץ הקודש, יחסי גברים-נשים, מסורת מול קידמה וכו’. אם חזון “וכתתו חרבותם לאתים” אפשרי גם אפשרי לביצוע אז זו דווקא לא פנטזיה גדולה כל כך.


גן ילדים  / God in Lego

Continue reading

אמא, הנחת תפילין היום? (על חופש יהודי באמריקה)

חופש.

בשמחת תורה מצאתי את עצמי מבצע כפייה דתית על אמא שלי. היא באה לבקר אותנו באמריקה ואני רציתי שתשים כיפה ואולי אפילו טלית בבית הכנסת שלנו. ככה, חשבתי שזה יעשה לה טוב להרגיש קצת אמריקה ולי יהיה טוב שתרגיש אמריקה, שנרגיש אמריקה ביחד ומה יותר אמריקה מאשר אשה עם כיפה וטלית? אז מה אם היא לא רצתה. אני מניח שככה מרגישים רבנים שמחתנים חילונים – אחרי דיון קצר פשוט הכרחתי אותה, ידעתי ללא כל ספק מה טוב בשבילה והנחתי בנחישות כיפה על ראשה. היא הרגישה לא נעים ואני הרגשתי לא נעים והכיפה הרגישה לא נעים וכולנו הרגשנו קצת לא נעים ביחד. האמת – זה באמת נורא לא כיף לכפות משהו על מישהו. לבי לבי עם הרבנות, באמת שזה לא נעים להרגיש שאתה כופה את דעתך על מישהו אחר, אפילו אם זה לכפות על מישהי את החופש לשים כיפה ולהתפלל עם גברים. למזלנו הרב אין לי את הסמכות החוקית למרר את חייה של אישה שלא שמה כיפה, אפילו אם היא אמא שלי. אבל בכל זאת – היה מעניין להיות לרגע בנעליים של אלי ישי. אני מקווה שלעולם לא אנעל אותם שוב אבל אולי יש מה ללמוד מהסיטואציה הזאת, ביחוד לאור העובדה שאני מה אכפת לי בכלל מכיפות ומכל העסק הדתי הזה.

אמריקה.

מה, תאמין לי, איך יפה פה, איך החיים טובים האא? נהיית אמריקאי קצת, לא? האמת? כן, יש פה לא מעט דברים טובים ולמה לא לתת קרדיט שנזכה לאיזו מצוות פירגון קטנה לאחרי החגים. יודעים מה הדבר הכי יפה פה בעיניי? (חוץ מהטבע) חופש, בייחוד חופש דת. אולי זה נימוס, תרבות, הפרדת דת ממדינה או השד יודע מה אבל אם הייתי צריך לעשות איזה מדד חופש אישי אז בארץ הוא היה מגיע לאיזה חמש ורבע ופה הוא מתקרב לתשע. כן, יש פנאטים, מפגרים, אדישים, קנאים, מיליטנטים ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אף אחד לא דוחף ת’אף שלו לחיים הפרטיים שלנו ואף אחד (חוץ ממני) לא מכריח אף אחת לשים כיפה או קובע איך צריך להתחתן, להתגרש, להיקבר, להתגייס, להשתמט ועוד ועוד. נכון, יש להם פה איזה תסביך עם הפלות ולא מעט מלחמות ואי צדק ועוני ועוד ועוד, ממש לא חסרות כאן בעיות אבל זה באמת (באמת) לא שייך – ברמה היומיומית אני מרגיש חופשי כמו שאף פעם לא הרגשתי בארץ. ואני לא אומר אמריקה ולא כל מי שגר כאן אלא מדבר על המקום בו אנו גרים בין הנהר להר בצפון ניו יורק. לא חייתי בכל אמריקה בשביל להגיד משהו על כולה. אולי זה כי אנחנו מהגרים ואולי כי השוליים פה מספיק רחבים כך שהם יכולים להכיל אותנו מבלי שנחשוש לצאת מהדף ואולי מסיבות אחרות שקשורות בסיטואציה שלנו. עלינו ועלינו בלבד אני מדבר.

אליישי

דומה לי?

בחירות.

החופש מתוק מדבש. הבחירות שלנו כאן בנושאי יהדות באות מאיתנו ומאתנו בלבד. הרבנות, הכיבוש, אלי ישי ודומיהם לא משחקים תפקיד באם ואיך אני רוצה שהבנות שלי יגדלו יהודיות או לא. בעיניי זה המפתח לבריאות דתית. נכון – יש אשמה ובושה ומשפחה וקהילה ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אנחנו יכולים לחיות כאן כבודהיסטים, נוצרים, מוסלמים, חסרי דת או כמעט כל דבר שנרצה מבלי לבקש רשות מאף אחד ולמצוא את מקומינו וזה יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה כאן מאשר בארץ. בחרנו להיות יהודים ומצאנו את מקומינו בקרב הרבה אנשים אחרים שעשו את הבחירה הזו, חלקם מחפשים משמעות רוחנית עמוקה וחלקם עושים זאת מסיבות אחרות ומי שלא רוצה עוזב ומי שמתעניין או מתחתן עם יהודי/ה לרוב מצטרף (והרבה פעמים הופך ליהודי יותר מעורב ממי שנולד יהודי) וככה בעיניי זה צריך להיות. כל דבר אחר שכולל איזשהו ערבוב של דת ומדינה מריח לי לא טוב אחרי שחוויתי כאן כמה שנים של חופש דת. (לא, אין דבר כזה בארץ. אפילו לא קצת)

העתיד.

אז מה יהיה עם היהדות באמריקה, האא? מה הם יתבוללו כולם בסוף והציונות תוכיח את צדקתה כמו שאחרון הטוקבקיסטים ישמח לספר לנו? אני לא מתיימר להציג מחקר מקיף אלא רק לומר שאני אופטימי. אפילו מאוד אופטימי. יש פה דברים נפלאים ואם הייתי צריך להצביע על איזשהו זרם כללי ממספר היוזמות הברוכות שיצא לי להכיר או לקחת בהן חלק (אבגדהוזחט, י) אז הרבה אנשים כאן מחפשים משמעות חדשה ונעזרים ביהדות כדי למצוא אותה. במה זה כל כך שונה מבתי המדרש החדשים, מהבלוג “לולאת האל” ומדברים אחרים ומרגשים שקורים בארץ? אולי זה באמת לא כל כך שונה, אולי רק הסביבה השונה עוזרת לי להרגיש חלק מזה. מה שמאוד שונה ללא ספק הוא ההבדל העצום בחווית החיים בין להיות רוב ללהיות מיעוט ובעיני הצנועות עדיף לה ליהדות לחיות כמיעוט לפחות בכל הנוגע לבריאות רוחנית ולשמירה על זכויות אדם. האם אני מטיף למישהו להגר מהארץ? ממש לא, שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

הכללות.

איש חכם אמר פעם שאי אפשר לכתוב משפט מבלי להכליל. יכול מאוד להיות שהוא צדק אבל בכתיבה או בכל סוג של תיאור אמנותי של חוויה אני רוצה להיות מדוייק ככל האפשר. נכון, לא תמיד ואולי אף פעם לא ניתן להעביר בדיוק את אותה חוויה למישהו אחר. זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות. בפוסט “דיווח מהחגים היהודיים בארה”ב” שהתפרסם ב”לולאת האל” ועסק בחוויותיו של ישראלי אחד בשני בתי כנסת באמריקה מסכים המחבר שהרבנים והרבות הרפורמים מזכירים רשג”דים בצופים בעוד שאלה הקונסרבטיבים דומים דווקא לרואי חשבון או לסוכני ביטוח וזו הדרך לישראלי הממוצע לעשות הבחנות בינהם. הרָבַָֹּה (רבנית זו אשת רב, רבה זה רב אישה) שהנהיגה את הטקס הרפורמי היתה קצת מבוגרת ולכן הכותב מדמה אותה למרכזת הנהגה. חוץ מזה היא נשאה דרשה על מדד האושר העולמי שהיתה אולי קצת לא מעניינת, הכותב, בניגוד אלי, לא נראה מתרגש מעצם העניין של רבות וחזניות. אולי זה באמת לא כזה מהפכני ביחס לארץ אבל כשקראתי על כך דווקא מאוד התרגשתי מהאפשרות שרבה תשא על כך דרשה ביום כיפור, גם אם בעזרת מיקרופון.

ביום כיפור שעבר נשא הרב המקומי שלנו דרשה על תרבות הצריכה ובשנה הזו נשא דרשה על להיות במציאות לעומת לתעד אותה ועל מחילה לעצמנו כשער למחילה לזולת ולחיים במציאות. יכול להיות שיש לנו מזל להיות עם רב מעניין (באמת שיש לנו מזל, הוא רב מאוד מיוחד בעיניי וזה עניין לפוסט נפרד) אבל נזכרתי גם בדרשה שרב בחסות המדינה נשא בשבח כיבוש יריחו מחדש בחתונה שהייתי בה בהתנחלות לפני מספר שנים. גם היא היתה לא ממש מעניינת אבל לפחות המדינה מימנה את כל זה. אז נכתב. נכתב גם שכל העסק של בית כנסת רפורמי וקונסרבטיבי הזכיר לכותב כנסייה, נכתב ולפחות בעיניי לא ממש הוסבר למה ומה זה אומר (המבנה? צורת הישיבה? המיקרופון? מגרש החנייה?). חוץ ממתי ואיך קמים. אז כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, מה העניין הגדול, קצת הומור וחוץ מזה אולי הם באמת קצת כמו רשג”דים ואני בכלל לא רפורמי אז מה אני נעלב בשמם בכלל. בא מישהו לבית כנסת, השתעמם מהדרשה ונזכר בפעולה של הצופים – מה רע? מי אני שאגן על מי שאני לא מכיר ולא תגידו על איזה מסכנים אי שם, על יהודים, ועוד אמריקאים רפורמים!

אז לא עליהם אני בא להגן. אם מישהו חושב ששמאלנים הם לא פטריוטים – דווקא על בני ארצי המקורית אני בא לשמור. למען ייפסקו הכללות והשוואות שאינן במקומן. השוואות שבכוחן לחרחר בורות ואולי גם קצת חוסר עניין במשהו ששונה מאיתנו ושיכול דווקא לתרום לנו לא מעט. השוואות והכללות שמטרתן לעשות לנו נעים בגב. אני גם חושב שהמרחק בין להשוות רבנים לרשג”דים ללומר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי הוא קצר ומכיוון שהגשר גם ככה צר אז למה לנדנד אותו בלי צורך? מי שמרגישה נתרמת מהשוואות של התנועה הרפורמית לצופים שיבושם לה ושיבושם לצופים. מי שמחפשת משהו קצת יותר מעמיק שאולי גם יעזור למצוא אלטרניבה לשליטת הרבנות והממסד הדתי בארץ ויפרה את שני הצדדים תוכל גם למצוא את מה שהיא מחפשת. בעזרת השם ובעזרת גוגל זה דווקא די קל.

ולסיום  – סרט.

הופיע לראשונה בבלוג “מינים” אחרי החגים הקודמים

אז מה נהיית אמריקאי האא?

מי לא שמע את המשפט הזה אחרי ששהה כאן לאיזה צורך שלא יהיה יותר מחודש?
ולמי לא היתה איזושהי תגובה רגשית כלפי המשפט הזה, עצבות, שמחה, הקלה, התנגדות, אשמה או משהו אחר?
ולמה בעצם? אולי הבסיס הוא איזושהי תחושת מחוייבות לקולקטיב הארצישראלי, שברגע ששואלים לגבי המחויבות הזו כמה שאלות אז יש פחד מסויים מכל הכיוונים. חברה שגרה בקנדה שאלה אותי אם יש לי רגשות אשמה (יותר נכון היה לשאול האם אני מרגיש צורך או רצון להיות בארץ או עצב להיות כאן כי אשמה זה לא בדיוק רגש והיא לא בדיוק פרודוקטיבית בשום צורה) שאני עוזב את הארץ והתשובה היא כן, קשה לעזוב. יש מין תחושת מחוייבות כזו למשהו לא מוגדר, שמבחינה שכלית ורגשית אני יכול לפרק אותו לגורמים ולצאת כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר ויש גם קשיי התאקלמות במקום חדש ויש עוד הרבה גורמים במשוואה. וגם אם נפרק את המשוואה עוד קצת ונוציא ממנה את ה”פוליטיקה” (הכל פוליטי) שחשובה לכל אחת על פי דעותיה בסופו של דבר מה באמת עומד מאחורי העצב והקושי הזה?

יש לי מחשבה בנושא שעולה לי הרבה פעמים כשאני נזכר בילדות שלי – שזה לא יחזור על עצמו. לא בגלל שפעם היה ערוץ אחד והיום יש יוטיוב אלא פשוט בגלל שזה לא יחזור על עצמו. זה מאוד משעשע אותי שמעיין נהנית לראות את קיפי בן קיפוד אבל היא כאן זה היא כאן ואני בשנות השמונים שם זה אני בשנות השמונים שם ואני מראה לה קטעים מרחוב סומסום ביוטיוב לא בגלל בחירה ראציונאלית כלשהי אלא פשוט בגלל שכנראה יש איזה צורך תת מודע לתת לילדים שלנו משהו דומה למה שאנחנו קיבלנו (אם המשהו הזה היה סביר ומעלה כמובן) וכמובן שמעבר לים זה בלתי אפשרי לתת את המשהו הזה. פגשתי חבר שילדיו גדלים בפרבר אמריקאי בסוג של בועה ישראלית של שנות השבעים, התרגשתי מהפתיחות של החברה האמריקאית לאפשר דברים כאלה וכנראה שאכן רוב הדי.וי.דיים שלהם כנראה יותר טובים ממה שעושים היום. אני מנסה למצוא איזשהו “אבל” אבל הוא לא בא, אולי איזה משחק מלים על להתאבל אבל גם זה לא עובד. אולי אין אבל. אבל גם בארץ זה בלתי אפשרי ואולי אף יותר בלתי רצוי.
מישהו ציין בפניי פעם בצורה של “מ.ש.ל.” במתמטיקה (מה שרצינו להוכיח) את העובדה שאני מדבר וכותב בעברית ומקשיב למוזיקה מהארץ כעובדת היותי ישראלי ומקושר לתרבות ולהווי הישראלי ברמ”ח איבריי. אז מה אומרת העובדה שאני מאזין ומתרגש גם ממוזיקה ואמנות באנגלית לא פחות? כמו גם ההשוואות והנסיונות להוכיח (בדרך כלל מאנשים שלא ממש גרו בארה”ב) כמה שבארץ יותר טוב, כאילו זה שבחרנו לגור כאן אומר שיש לנו צורך להתווכח על איפה יותר טוב ולמה וכאילו שזה שהירושימה ווייטנאם או צ’צ’ניה יותר גרועים מהכיבוש אז זה אומר משהו על הבחירות שלנו באיזושהי צורה. כאילו שהמקום בו בחרת לחיות צריך להצדיק את עצמו או בציטוט – “למי הרגו שש מליון האא? אז שלא יגידו לנו כלום”.

בסופו של דבר אחד הדברים המרכזיים בשבילנו בבחירה להיות כאן הוא החופש להיות ומבחינה סוביקטיבית לגמרי התחושה היא שיש מהמוצר הזה יותר כאן, בחלק הצפון מזרחי של ארה”ב בשבילנו בזמן הזה ואם יהיה חשש לשואה שנייה אז נארוז את הפקאעלך שלנו כמה שיותר מהר ונלך למקום אחר. אשתי שמחזיקה בשלוש אזרחויות מרגישה חסרת לאום וחסרת רגש לאומי והתחושה הזו מרתקת אותי (היא לא ישראלית, כן, יהודייה, בתשובה לשאלה שעולה לך בדיוק עכשיו ועלתה גם לרופא השיניים הכהניסט מלונג איילנד שהיה נשוי לישראלית ועכשיו הוא עם שיקסע וישר עלה עליי שאני שמאלני אבל עשה טיפול טוב) ואני מסתקרן האם אפשר לפתח תחושה כזו, אחרי הכל לאומים הביאו לא מעט מלחמות והרס לאנושות (כן גם הרבה דברים טובים אני יודע).
דרכון, מוצר כ”כ בסיסי, הרבה יותר בסיסי מקוטג’, יכול לקבוע את חייהם ומותם של מליוני בני אדם בשרירותיות מרגיזה וקשה לי למצוא בחתיכת הנייר הזו משהו נעלה כלשהו. אני רוצה לשאול שאלה עניינית שהיא גם לא עניינית באותו זמן – האם כל הגבולות (או חוסר הגבולות) האלה מיטיבים עם האנושות בסופו של יום?

אז למה אני כן מתגעגע בארץ? כנראה שבעיקר לזכרונות ולחוויות ההתעצבות שלי כעצמי בתור ילד ובתור בוגר. אין לי רצון כיום לטייל או לחיות בשבילי וערי ישראל, משהו במרחק, בכאן הזה ובזמן הזה הבהיר לי את זה, לא כקביעה עובדתית נצחית לכלל אלא כמשהו אישי עכשווי ופשוט של אני רוצה לחיות את חיי כאן כרגע, אין לי רצון להיכנס יותר מדי לקלחת הרגשית והפוליטית בארץ למרות שאני עושה את זה מדי פעם בנוחיות של האינטרנט אבל הרבה תקריות לא נעימות ושלט אדום גדול בקריית יובל שקרא “שמאלנים בוגדים” הוציאו לי את החשק והגדילו לי את הכאב בנושא. אם אני בוגד במשהו אז זה משהו שאף פעם לא התחייבתי אליו (בהשבעה בצבא רק עשיתי עם השפתיים ולא עם כל הלב) והוא אף פעם לא התחייב אלי אישית אלא רק אל כלל מסויים, כארבעים אחוז מיהודי העולם, ומנסה לייצג את כולם.

למרות שאני מנסה לחיות את חיי על פי הצרכים והרצונות שלי ושל משפחתי השאלות האלה, שאין דרך להסתכל עליהם אלא גם ובעיקר כשאלות פוליטיות, עולות כל הזמן ומוציאות אותי מהכאן ועכשיו. הרצון לבחור את הבחירות הנכונות בשבילנו ובשביל ילדינו מעורר המון שאלות וקשיים. בשביל משפחות שהחליטו לעשות שינוי מהותי כמו הגירה באורח חייהם השאלות האלה מוחשיות הרבה יותר ובעיניי גם מאוד מעניינות.

ואסיים בהמלצה – הספר “קרובים רחוקים” של אודי זומר בנושא הורים ישראלים באמריקה (שמתם לב שכשאומרים אמריקה מתכוונים למדינה אחת בצפון היבשת?) אשר מכיל מגוון רחב של ראיונות מרתקים בנושא עם משפחות של ישראלים בארה”ב, יחד עם הרבה שאלות וגם לא מעט מסקנות.

מחשבות על קדושה וגלות לקראת ט’ באב, קפה בארה”ב ושלום עליכם

 

אני זוכר את העוצמה של להיות בירושלים בט’ באב, אולי זה המקום היחיד בו הייתי מסוגל לחוות אבל על חורבן הבית. כל העיר נהפכת ליום אחד לקצת יותר שקטה, יש עצב באוויר וברחבת הכותל אלפי אנשים מתפללים בכמעט דממה. אולי בגלל שהחורבן התחולל שם ואפשר קצת לדמיין אותו הצלחתי להרגיש את ט’ באב רק בירושלים בניגוד למקומות אחרים בארץ ובעולם בהם היום הזה תמיד עובר לידי. ככה חוויתי את ט’ באב כמה פעמים עד ששנה אחת נזדמנתי אל מחוץ לעיר ביום הזה אותו ביליתי עם זוג חברים שהיו בדרכם לבדיקת אולטרה-סאונד לבנם הלל שאז עוד לא נולד, הרופא לא ממש הבין מה תפקידי בחבורה אבל חיכיתי להם בהסכמתם מאחורי הוילון ושמעתי את דפיקות הלב של הלל ואת הדוקטור מבשר “זה בן”. היה מאוד מאוד מרגש. מאז התחלתי גם לחשוב קצת אחרת על ט’ באב, הניגוד הזה בין החיים החדשים לאבל על המוות והחורבן שנשאר במרחק שעה נסיעה ממני וכמו נשכח העלו בי המון מחשבות. קודם כל, לא הבנתי על מה בדיוק מתאבלים. היה בית מקדש והוא חרב ובעיניי טוב מאוד שחרב – לא הייתי בוחר להיות יהודי עם עיקר הפולחן היה הקרבת קורבנות, עלייה לרגל וממסד כהני, אני חושב שהגלות והחורבן של ביהמ”ק הפיזי עשו גם המון טוב ליהדות, ליהודים ולעולם לאורך ההסטוריה (יהודים בגלות עוזרים ליהדות ולעולם להפוך למקום מעניין יותרכייפיעמוקמורכבנוקב בכנותו ומצחיק יותר). היהדות הפכה מדת של קדושת המקדש והמקום לדת של קדושת הרעיון, המחשבה, הזכרון, הכמיהה, הלימוד, האתגר, הקהילה ועוד. לא שלא היו בה מאלה לפני כן אבל הם התעצמו והתפתחו לאחר החורבן ותוך כדי הסיטואציה הגלותית המורכבת והשונה מקהילה לקהילה.

יחד עם חורבן המקדש נהרגו מאות אלפי יהודים ע”י הרומאים ובמלחמת אחים, עליהם אני רוצה להתאבל. הם נהרגו לפי הבנתי (אני לא הסטוריון ואם למישהי/ו יש השגות על מסקנותיי אשמח לשמוע) בגלל החלטות מסוכנות של השלטון היהודי בזמנו, בראש ובראשונה מרד חסר סיכוי כנגד האימפריה הרומית. אני חושב ששלטון שמסכן בצורה כזו את חיי אזרחיו מן הראוי שייפול ואולי אפילו אפשר לשמוח מעט על נפילתו. ב70 לספירה עם חורבן ביהמ”ק החלה תקופה שנהוג לכנותה כ”אלפיים שנות גלות” אולם גם הרבה אחרי החורבן ואחרי המרד השנוי במחלוקת של בר כוכבא (שלא היה גיבור כזה גדול אלא אם כן המושג גבורה תקף רק לגבי גבורה צבאית) נשארה נוכחות יהודית לא קטנה בארץ, נסתיים תהליך הקאנוניזציה של התנ”ך, נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי, הסנהדרין ישב ביבנה ואח”כ בגליל ותנועת הקבלהפרחה בצפת הרבה אחרי דיכוי המרידות, אמנם ללא ריבונות ושלטון יהודי אך עם פעילות רוחנית תוססת. בניגוד למה שנהוג לחשובהיהודים לא גורשו מא”י, רובם היגרו ממנה לאט לאט ומסיבות שונות אל התפוצות, חוץ משלטון צלבני קצר וכמובן האיסורים הבריטיים הדרקוניים בספר הלבן ומלחמתם במעפילים כמעט ולא היו חוקים לאורך תקופת הגלות אשר גירשו יהודים או מנעו מיהודים להגר או “לעלות” לארץ (עליה היא ביטוי שמניח שמקום מסויים מתעלה על מקום אחר)

לגבי קדושה – אני לא חושב שירושלים או א”י קדושות בשום צורה. ישראל והשטחים (=אנשים) הכבושים, היום ובעבר הן מקומות מדהימים ומרגשים, טעונים, מלאי היסטוריה ואנשים מרתקים, יש בהן סיטואציות שיכולות לקרות רק שם לטוב ולרע וחווית החיים שלי אישית קשורה אליהם קשר רגשי עמוק וכנראה שאין עוד מקום כזה בשום מקום (אפשר לומר את זה על כל מקום, לא?). באופן אישי לא חושב שקדושה נמצאת במיקום גיאוגרפי כלשהו. בדר”כ אנשים נוטים לייחס קדושה למקומות על סמך אירועים היסטוריים-רוחניים מכוננים שקרו בהם אבל אני לא מבין למה לקדש מקום מסוים ולא לקדש את עצם המאורע? הקדושה בעיניי נמצאת ברעיון שמאחורי המאורע, בין אדם לחברו או לדברים אחרים שכל אחד מקדש אבל קשה לי למצוא קדושה בשטח גיאוגרפי, בקבר או במבנה. אני מייחס קדושה לאירועים בהם יש קשר, חיבור, הבנה, שינוי, אהבה, כנות, שמחה ועוד בין בני אדם לחבריהם ולעצמם. אם יש מקום פיזי שמכיל ומעודד הרבה אירועים כאלה (כמה מקומות שעולים לי בראש הם איזבלה פרידמןמכון חפ”ןהמדרש אלול ובית היתומים של קורצ’אק) זה טוב ויפה ומעודד עוד ועוד רגעים קדושים אבל אני לא אתן לו הגדרה של “מקום קדוש” לנצח ולו רק בגלל החשש הקל שהוא לא ישאר כזה. שוב, הקדושה בעיניי היא בין אנשים, אני לא חושב שקדושה נמצאת במקום. אני מאוד אוהב את הרעיון של ספרים קדושים ומנהגים שונים הנוגעים לקדושת המילה הכתובה כמו גניזה וכתיבה תמה אולם אף אחד מהספרים שהשפיעו על חיי הוא לא קדוש בעיניי, אם כבר יותר קל לי לחשוב מנגינות וריקודים כקדושים.

עלה לי בעבר רעיון להדפיס סטיקרים עם הכיתוב “מקום קדוש”, “מקום קדוש?” ו”מקום_____” ולהפיץ אותם בארץ לאנשים שידביקו וימלאו אותם במרחב הציבורי או הפרטי שלהם בכדי לעורר מחשבה על האספקט המעניין הזה של קדושה בארץ, מה הופך מקום לקדוש ומי מכריז עליו ככזה. אולי שורש המלחמות בא”י לאורך ההיסטוריה הן על קדושת המקומות בה ואנשים לוקחים אותה כמובנת מאליה למרות שמדובר במושג מאוד עמוק ולאו דווקא נתפס. אברהם יהושוע השל כותב בספרו המופתי “שבת” שהיהדות קידשה מקום בזמן (היום השביעי) בניגוד לדוגמאות רבות אחרות של קידוש המקום, המבנה או הסדר החברתי.

ובנושא אחר לגמרי (במעבר חד) – כמה מסקנות לגבי קפה בארה”ב

ציינתי בעבר את הסלידה האוטומטית של ישראלים מטעם הקפה כאן בעוד בארץ הם שותים נסקפה או קפה בוץ, שתי דרכים להכנת קפה שאני מחבב ומכין לאשתי לסירוגין מדי בוקר בבוקרו אולם בלשון המעטה הנסקפה לא ממצה את הארומה הפוטנציאלית של הקפה (שחור זה סיפור אחר). בארץ ראיתי רק פעם אחת אישה יקרה (שלימדה אותי המון, בין היתר היא לימדה אותי שכל דבר יכול להיות מעניין והיא גם כותבת את אחד הבלוגים היפים בארץ) מכינה קפה פילטר ואני זוכר את התמיהה שלי ואת כמות השאלות שלי לגבי דרך החליטה הפשוטה והטעימה הזו שהיתה זרה לי עד אז ושגם קפה בינוני זוכה בה לעדנה לעת זיקנה. קפה זה קצת כמו שחמט, אחרי מס’ מהלכים יש אינסוף אפשרויות למשחק וככל שיש יותר דרכים להכין אותו ויותר קואופרטיבים של חקלאים ובתי קלייה קטנים ועצמאיים שקולים קפה בכמויות קטנות יחסית תוך כדי סחר הוגן, גידול אורגני וטריות מדהימה ככה עשיר ומעשיר יותר הטעם, צריך רק להתרחק מסטארבאקס זה הכל. אני מניח שאותם מסקנות תקפות גם לגבי בירה, אמנם הבירה האמריקאית הנפוצה, באדיוויסר, מרגישה כמו סודה עם קצת חומרי טעם וריח אבל יש פה אינספור מבשלות קטנות ונגישות לצרכן הברוקלינאי שלימדו אותי המון דברים שלא ידעתי שלא ידעתי על בירה (כנ”ל לגבי ארטיקרח). באופן כללי לגבי אוכל בארה”ב – הסופרמרקט השגרתי לעתים נופל ברמת מוצריו (בעיקר הירקות) מזה הישראלי אבל אם מחפשים – ועוד איך שמוצאים.

ולסיום – קדימון מקסים לסרט דוקומנטרי על שלום עליכם, אחד ממספרי הסיפורים הטובים והמצחיקים ביותר שאני יכול לחשוב עליהם, לא זוכר ספר שצחקתי בו כמו מוטיל בן פייסי החזן (בתרגום י.ד. ברקוביץ, הבנתי שהתרגומים החדשים פחות מוצלחים ופחות יידישאיים)

 

קורט של מסקנות וגם – געגועים זה בעיקר לאוכל ולא תמיד לזה של הארץ

ישראליות? מה זה בכלל? ומה זה אמריקאיות? אני חושב על זה לעתים קרובות, חושב על טיפוסים  שאין ביניהם ולו קמצוץ של קשר אך בגלל שהם נולדו באותם גבולות שנקבעו, בדרך כלל באלימות, הם חיים תחת אותה הגדרה לאומית. ‬
אני חושב על התגובה הראשונית שלי לחברה האמריקאית, מעין אינסטינקט מעניין כזה. קודם כל להתלונן שהקפה גרוע, האוכל זוועה, אין הבעת רגשות, אצלנו זה ככה ואצלהם זה ככה. אז נכון, הפרבר האמריקאי ותרבות השופינג הם לא מנת חלקי ואכן לעתים הקפה לא משהו אבל גם לא מעט תרבויות וישובים בארץ – קהילתיים, התנחלותיים, גלותיים ואחרים הם לא משהו בעיניי. תל אביב בהחלט היתה לא משהו בשבילי בשלבים מסויימים בחיי ונס קפה חול זה נו, תעשו לי טובה. אני תמיד שם לב לדקויות של התגובות של ישראלים על החברה האמריקאית ויש בזה משהו קצת, בוא נאמר בעדינות, דפוק. כבר בביקור הראשון שלי כאן שמתי לב לזלזול העמוק שיש לישראלים (בני כל הדתות) לתרבות הזו. כל מי שבאתי איתו לביקור (סדנת תיאטרון יהודית-ערבית, אספר על זה בהזדמנות אחרת) יצא עם מזוודה ורבע נוספת של מתנות תוצרת סין, רב ריבים מפגרים עם השכנים שלו על דברים שהוא או היא בת’כלס מסכימים עליהם אבל הרגלים עתיקים קשה לשנות ומה שאיחד את כולם זה לרכל ולהתלונן על כמה שהאמריקאים מזוייפים ולא אומרים את האמת בדוגרי בפנים כמונו אבל שנייה אחרי שהתחילה עופרת יצוקה (מהאוויר, בעיקר על אזרחים, זרחן) היה מאוד נוח לחצי קבוצה לשכוח מהקבוצה ולהגיד את האמת בכאילו בוול של הפייסבוק. אם ככה אז כבר עדיף וול מארט. ‬

רציתי לברוח מהמציאות הזאת. יותר חשוב מה בן אדם עושה מאשר איפה הוא גר; אני בטוח שבסקנדינביה יש כלמיני חארות ובגרמניה הנאצית היו גם חסידי אומות עולם או אם לומר את זה בצורה אחרת אז בכל חברה, ובייחוד בחברת הגירה גדולה אפשר למצוא מגוון עצום של אנשים מכל כיוון אפשרי, מכל תרבות אפשרית ומכל אופי אפשרי ואני אוהב את זה. אני אוהב את החופש כאן להיות מה שאני רוצה בלי להיכבל בהגדרות האלה של הארץ, מבלי שיסיקו עלי מסקנות על פי איפה גדלתי ומה עשיתי בצבא (זה שכתבתי שירים זה יותר חשוב מאיזה יחידה הייתי למרות שזו מסקנה די הגיונית להסיק מכתיבת השירים שהייתי בן גרעין בנח”ל אבל אז ישר ישאלו אותי מאיזה תנועה ולאיזה קיבוץ אבל לא זה ולא זה. זה היה בכלל החברה להגנת הטבע בנתיבות אבל למה להיכנס לזה למה? כי באנגלית אי אפשר אז זה למה) ‬
כשאני חושב על כל זה אני חושב על דילן שסירב להיכנס אל תוך שום כלל ודבק באינדיבידואל ומתישהו ב65 חיבר את הגיטרה למגבר ובכך שם קץ לדמות שלו כנביא של דור שניסו להדביק לו תנועות השמאל והתנועה לזכויות האזרח אבל זה הדליק לבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים, החופש הזה להיות ולהתגלגל מבלי מחויבויות קיבוציות, (ואני לא אצטט משיריו בתרגום קלוקל כי זה יישמע מאעפן כמו כל הכתבות על ההופעה שלו שזכיתי לפספס ולראות כאן שתיים מעולות במקומה), חופש שאולי לא ממש קראו לו בשם לפני כן למרות שזה שלשפינוזה ולסוקרטס כנראה לא היה אכפת יותר מדי מתגובת החברה כלפיהם זו גם קריאה בשם לאותו דבר בצורה אחרת. (רואים בסרט המעולה של סקורסזה איך כלמיני רכרוכי לב צועקים לו בוז ואחד אידיוט גם קורא לו יהודה איש קריות).‬

אז איפה היינו? הורים בברוקלין? אנחנו כבר בכלל לא גרים בברוקלין, נסענו לקיץ לעיירה קטנה על הנהר והחלטנו אחרי שבוע להישאר, הילדה חוגגת כאן, השנייה תכף תצטרף אליה וגם אנחנו טוב לנו, רגוע, אפשר להיפגש  עם אנשים מבלי לתזמן את זה יותר מדי, כמעט ואין ישראלים, יש קפה מעולה (בקרוב פוסט בנושא), פיט סיגר מופיע על גבעה בפארק ושר שירי שמאל פולקיים על היוניון, אני חושב על הקואופ המדהים בברוקלין ברחוב ההסתדרות בין השישית לשביעית ומתגעגע קצת לטריידרס ג’ו, לגארי המקסים על אטלנטיק שמוכר כנאפה תבלינים וחרובים מעולים מלבנון(שאלתי, הוא יכול לשלוח מטעמים ביו.פי.אס לכאן), לאברהם לידו שגדל באחד הכפרים היחידים שמדברים ארמית (מסוריה, פוחד לבקר בארץ למרות שהוא יכול עם דרכון אמריקאי כדי שלא יפגעו במשפחה שלו איכשהו, הוא לא מאמין שיהיה שינוי פוליטי בסוריה. יש לו במבה ומנעמים בחנות)  ולמסעדה התימנית שם ליד שהיינו אוכלים שם כל הזמן, כמו בכרם כזה.
כשבאנו ללילה בעיר לא מזמן בשביל הראיון שלי לגרין קארד (הלך מצויין, המראיינת ביקשה מלא מסמכים ומעיין הביאה לה אותם אחד אחד; היה מאוד חמוד, אני יכול לעבוד באופן חוקי סוף סוף.‬ פתאום העיר הרגישה לשנינו קצת הרבה יותר מדי, כמו שמעיין אומרת קצסת קצסת נדנד אבא, עוד קצסת בננה, עוד האארבה נדנד בלי דיגידיגי מאמו, היה בכל האנשים האלה שאני לא מכיר שהולכים מסביבי משהו קצת לא נינוח בשבילי, בניגוד לגוף קטן בתוך גופה של אשתי שרק המחשבה עליו מסבה לי עונג.‬