מעשה ברב, נחש וכומר

פעם אחת היו רב וכומר מרדפין אחר צאצאיהם בגן השעשועין עד אשר כלו כוחותם והיו מותשין. והיתה בת הרב אצה אלי נדנדה ומפצירה באביה – נדנדני רצוא ושוב, נדנדני נדנדני! והיה הרב מנדנדה, דוחף פעם מלפנים ופעם מאחור כרצון הבת עד אשר החלה כתף הרב דואבת והגיעה שעת דמדומים. והיתה בת הכומר מהלכת בין הקורות ומתישה את רוח אביה עד אשר היתה מגיעה אף היא אלי נדנדה והיתה גם היא מפצירה באביה נדנדני נדנדי, לא כך, מלפנים, מאחור, חדל, המשך. והיו צחוק ובכי נמזגין יחדיו בגן השעשועין והיו הרב והכומר מחליפין מבטים בינהם ולבם נפתח האחד לשני בעוד כוחותיהם תשו. והיה המבט גולש לשיחה והיו מגלין איש על רעהו פרטי פרטים על ביוגרפיה דומה ומערכת ערכים דומה ואמונה שונה, והיה הקשר מפרה ומלמד ונמשך להנאתם. והיתה הדת הנבדלת מקור עניין להם, והיו הרב והכומר נפגשין למה שקרוי בלשון רומי “פליי-דייט” בהן היו הבנות מצחקקות והמבוגרים מדסקסין. והרב היה מחדש חידושים רבים בדרכו לבניית קהילה ברת קיימא והיה הכומר מחדש אף הוא חידושין בקהילתו והיו שניהם אנשי חזון ומעשה, ליברליים אך יחד עם זאת לא פראיירים.

והיתה יד נעלמה בדבר, יד ה’ או ידו של הלורד ובמרתף הכנסייה נותר חלל ריק ומעופש. אמר הכומר לחברו – “הבה נהפכהו לגלריית אמנות בה יוכלו כולם ליצור ולהתדיין על עניינים שבין האדם לאל, האל לאדם ומה שביניהם” והיה החזון קורם עור וגידים ואמרו יחדיו “הבה נערוך יחדיו מפגשים בין שתי הקהילות שלנו והיו למדין זה עם זה וזה מזה” והיו עושים זאת, והיתה נוצרת לה תערוכת אמנות בהשראת ראשית ספר בראשית בהשתתפות קהילת יהודי עמק ההאדסון וקהילת זרם נוצרי אחד (Presbyterian) שבעיר ביקון אשר שוכנת על גדות הנהר (ביקון בלעז – מגדלור, ולא בייקון שמשמעו קתלי חזיר).

והיתה הגלריה, Faith in art gallery, שואבת לתוכה מבקרים מעטים בלבד בשל מיקומה הלא אטרקטיבי ושאינו קרוב לשום מקום בו אפשר ללגום אספרסו (המקימים של הכנסייה לפני 150 שנה, מה הם חשבו לעצמם בדיוק?). להלן עבודותי שלי בתערוכה, הסיפור שסיפרתי הוא בסך הכל נכון אבל עם הפרטים הייתי קצת גמיש. את שאר היצירות ניתן לראות כאן, חלקן הן עבודות מעולות בעיניי. מעולם לא דמיינתי לעצמי שאשתתף בתערוכה קבוצתית בכנסייה ולזכות כל הנוגעים בדבר ייאמר שמלבד טקסט אחד שרציתי להציג בתערוכה ואולי באמת עבר איזה גבול או שניים ניתן חופש אמנותי גמור להרבה אמנים שה’ או ישו לא בדיוק שוכנים בלבם, סחתיין לרב והידד לכומר . חוויית הלימוד המשותפת גם כן היתה מיוחדת ולא רק בגלל שגם הרב וגם הכומר הם באמת אנשים מיוחדים ומבריקים בתחומם אלא כי באמת היה לימוד ושיתוף (חלק מהשיעור היה פשוט שיחה מוכוונת בקבוצות קטנות). אני סקרן לדעת האם אפשרי שבית הכנסת הגדול בירושלים, מסגד אל אקצה וכנסיית הקבר יזמינו אמנים יהודים מוסלמים ונוצרים ליצור תערוכת אמנות משותפת בנושא המשותף לכולם, למשל יחס החברה שלהם לארץ הקודש, יחסי גברים-נשים, מסורת מול קידמה וכו’. אם חזון “וכתתו חרבותם לאתים” אפשרי גם אפשרי לביצוע אז זו דווקא לא פנטזיה גדולה כל כך.


גן ילדים  / God in Lego

Continue reading

הדרך לעולם טוב יותר עוברת דרך צ’ארלי צ’אפלין

(פורסם לראשונה במהלך המחאה החברתית)

כבר שלושה שבועות שאני מנסה לכתוב את מחשבותיי ורגשותיי בנוגע למתרחש בארץ והמילים נתקעות לי. שמתי לב שהרבה יותר קל לי לכתוב על המתרחש בארץ כשדברים “רעים” או שאני מזהה כרעים קורים ואילו כשקורה משהו שאני מזהה כחיובי אז פתאום אני נתקע, פתאום אין מלים. אולי זה נובע מתוך העובדה שהכתיבה עצמה מסדרת את מחשבותיי בנוגע להיותי כאן ורגשותיי על שם ושבפעם הראשונה מזה כמעט שנתיים אני מרגיש רצון להיות בארץ לא מתוך קשרי משפחה, חברים, נוסטלגיה, רגשות אשם או תחושת מחוייבות אלא פשוט בגלל שאני רוצה להיות שם עכשיו, מתוך השתתפות, סקרנות, תמיכה, רצון לשינוי, הנאה ועוד. מאז שהתחילו ההפגנות בארץ אני עוקב אחר החדשות בדריכות וגם תוהה מה הייתי עושה לו הייתי כעת בארץ (כנראה שאותו הדבר, עם תינוקת וילדה בת שנתיים עושים פחות או יותר את אותו הדבר גם אם זה תוך כדי צעדה או במאהל).

לאור המצב יש איזה רצון או צורך לפתח משנה סדורה לגבי המתרחש, אנשים רבים מפרסמים הצעות שונות למערכת צודקת יותר וחלוקה הוגנת יותר של משאבי המדינה ואני חייב לומר שאני מסכים עם הרבה דברים שאני קורא אבל האמת היא שאני מבין קטן מאוד בתקציבים ובדרכי ניהולם, אין לי מושג מה יכולה להיות אלטרנטיבה ראויה למצב הנוכחי חוץ מכמה שינויים קונקרטיים ויכולים לקרות המון דבריםבדרך לצדק החברתי. מה שכן זה קודם כל מרגש לראות (זהירות, קלישאה) אחדות בעם שלא לצרכי מלחמה ופעולות המוניות לא אלימות באופן כללי זה מרגש. בראש עולות דוגמאות של מדינות רווחה ושל ישראל בעבר אבל גם של מהפיכות שהובילו לרגעים קצרים של גאווה ואח”כ לסבל רב יותר. מעבר לים אחרי כמה שבועות הדברים נראים קצת מעורפלים ושאלה אחת לא מפסיקה להישאל – מה יהיה? לרגע נראה שהנה תכף יבואו צדק רווחה ושגשוג לכל ולפעמים נראה שתכף ביבי וברק יתחילו מלחמה והכל יישכח או שפשוט הכל יידעך והדרישות יגיעו לאיזה דו”ח אי שם ללא שינוי כלשהו.

המצחיק באדם, צ’ארלי צ’אפלין, היה כנראה הרבה פחות מצחיק ופחות נוגע ללב אם לא היה לו לב רחב ופתוח לכל – לילד (יצירת מופת),לפועללמוכרת הפרחים העיוורתליהודילחלש ועוד ועוד. סצינת הסיום מתוך הסרט “הדיקטטור הגדול” היא הפעם הראשונה והאחרונה בה הנווד מדבר על המסך ובמה שעשוי להיראות היום קצת ארכאי ותמים אומר כל כך הרבה וכל כך יפה ומבטא את הרצון העז שלו לעולם טוב יותר. למרות שראיתי אותה עשרות פעמים היא תמיד מרגשת אותי מחדש, גם בגלל הנאום המדהים בפני עצמו וגם בגלל האומץ והכנות של צ’אפלין ביחס לאמנים ואנשי רוח אחרים באותה תקופה. מאוחר יותר הוא טען שאם היה יודע את מימדי השואה בזמנו לא היה יוצר קומדיה מהמתרחש בגטו. המלים שלו בתור הינקלר/הנווד אשר מדבר כשליט העולם אמנם לא מציינות שום בקשה ספציפית ממשלה כלשהי אך הן פונות ללבו של האדם, כל אדם, בדרישה שאי אפשר להתעלם ממנה לפתוח את הלב ולחשוב קצת על המצב אליו האנושות הגיעה. צ’אפלין טען שכל חייו היה ונשאר ליצן וזה מעמיד אותו במקום גבוה יותר מכל פוליטיקאי. אני לא יודע איך להתייחס לאמירה הכואבת הזאת, שנאמרה אחרי שהמקארת’יזם הוביל לגירושו של צ’אפלין מארה”ב, מלבד המחשבה ההיפותטית שאם ליצנים היו שולטים בעולם הוא היה גם יותר מצחיק וגם קצת יותר בטוח ואופטימי (אני לא יודע מה היה קורה עם יוקר המחייה). יש לי תחושה שליצנים אמיתיים הם אנשים עצובים יותר מאנשים אחרים.

(אפשר לקרוא את טקסט הנאום כאן)

לצערי כשאני חושב על סוציאליזם אחד הדברים הראשונים שקופצים לי לראש זה כמה הערות שקיבלתי מפעילים בתנועת נוער סוציאליסטית. לראשון לא היה לו מושג מהו מצבי הכלכלי מלבד מקום מגוריי באותה תקופה (כפר סבא) ואם הייתי צריך להמר עפ”י מקום מגורים הייתי אומר שהוא גדל בבית מבוסס משלי אבל זה לא הפריע לו להלאים את רכושי בשם העם תוך כעס גדול על העוולות השונות שביצעתי. אני לא יודע אם הוא עדיין סוציאליסט אבל אני מניח שהוא נשאר קצת אידיוט. פעיל אחר אמר לי שיש את הצד שלנו והצד שלהם ואני צריך להחליט באיזה צד אני, אחרת אני האויב. מישהו אחר אמר לי שהעולם מחולק לסוציאליסטים וקפיטליסטים ולא היתה לו תשובה לשאלתי מה אם אני לא זה ולא זה. למען ההגינות אציין שדברים אלו נאמרו לפני עשר שנים ואולי לא אלה בדיוק היו המלים אבל זאת היתה רוח הדברים. לשמחתי אני לא חושב שזו רוח הסוציאליזם או רוח המחאה בארץ אבל אני חושב על ההערות האלה מדי פעם ומזכיר לעצמי שהחלוקה הדיכוטומית בין טובים לרעים מעוורת את לבו של האדם ומפשטת שלא לצורך את מורכבותה של המציאות. כל מי שמחלק את העולם לטובים ורעים קרוב יותר בהוויתו לג’ורג’ בוש מאשר לבודהא ואני חייב לציין בצער שגם אני כנראה קרוב יותר לבוש על הסקאלה הזו. זה לא סותר את אמונתי שיש לפעול בכל האמצעים הדרושים להשגת מזון, מעון, אושר, מלבוש, מרפא, מורה ומוזיקה טובה לכל אחד ואחת בלי קשר לדת, גזע, מין, נטייה מינית או מוגבלות כלשהי. אם נקח את עצתו של צ’אפלין בנושא אז “אנחנו רוצים לעזור אחד לשני, בני אדם הם כאלה. כולנו רוצים לחיות אחד לצד השני באושר ולא בסבל (אל תבקשו ממני פתרון למחירי הדיור אבל המשך הציטוט הוא-) בעולם הזה יש מקום לכולם והאדמה יכולה לספק את הצרכים של כולם.”

ולעניינו של הבלוג ושל ישראלים בחו”ל – מה אני מתעסק עם כל אלה בכלל? דיברתי עם חבר שגר בסן פרנסיסקו והביקור שלו בארץ נפל בדיוק על גל המחאה, הוא נורא התרגש אבל אמר לי שהוא היה צריך להזכיר לעצמו שהוא רק תייר בארץ וגם אני בין הקריאה והצפייה בקטעי וידאו מהארץ צריך להזכיר לעצמי מדי פעם שאני כבר לא גר שם וגם אם ישראל תיהפך בן רגע לגן עדן עלי אדמות אנחנו עדיין לא נגור שם בזמן הקרוב. וזה לא קל, זה פחות קל בימים אלה. גם תוך כתיבת שורות אלה הזכרתי לעצמי שזה בעצם קצת לא ענייני ואפילו אמא שלי שהיא הראשונה שתרצה לראות אותנו גרים בארץ אמרה לי שלא צריכה להיות לי זכות הצבעה בארץ והיא צודקת במאה אחוז. אם בחרתי לגור כאן אז אני צריך להגיד יפה ביי ביי גם לדברים שאני אוהב ומעריך בארץ אבל אולי במקרה הזה שצף המידע הופך את זה ליותר קשה או ליותר מורכב כי זה כן קצת מרגיש כמו “להיות שם” כשרואים תמונות מההפגנות ומהמאהלים השונים. (על תפקוד האינטרנט בחיי המהגר אכתוב פוסט נפרד בקרוב).

דני ציין בפוסט שלו שהאמירה של רבין משנות השבעים כלפי מהגרים יהודים מישראל (עידוד עזיבת לא יהודים זה נושא אחר) אותם כינה “נפולת של נמושות” מהדהדת בלבו עד היום ואולי גם בקרב ישראלים רבים שהיגרו מהארץ. בכל זאת, זה לא נעים כשראש הממשלה תוקף אותך אישית או כשח”כית / גברת קוראת לך “תגיד לי אתה סתום” או שאתה בקבוצה של “אנשים מכוערים” או “לא נחמדים”. קודם כל מעניין שבשני המקרים מדובר בנבחרי ציבור יוצאי צבא שמדברים אל ציבור אזרחים כאילו הוא הטירונים שלהם. בעוד שמירי רגב כנראה סתומה בעצמה האמירה של רבין עדיין פוגעת ברגשותיהם של כמה ישראלים אז צריך להזכיר כמה דברים – אף אחד לא נפל משום מקום ובדר”כ מי שקורא לאחרים נמושות מעיד על הפחדים של עצמו ולא על מושא אמירתו. כל אחד הגיע לאיפה שהגיע בעולם או בישראל בנסיבות אישיות, משפחתיות, פוליטיות או כלכליות שונות ומשונות ואולי הגיע הזמן לדיון קצת יותר מעמיק ומכובד על היחסים בין יהודים בארץ ובתפוצות.

אז מה יהיה? לא יודע, בעיירה הצפונית והשלווה בה בחרנו לגור אנחנו בונים לנו קהילה מאוד כייפית של חברים ומשפחות, מעיין וסשה פורחות ומאושרות ובכלל יפה כאן, גלילי ונעים. לא שמתי לב למאבקים מיוחדים חוץ מהדרישה המוצדקת מהחנות של הבייגל (יותר טעים ומגוון מזה של ניו יורק, מי שלא מאמין שיבוא לטעום) שתשאר פתוחה גם אחה”צ אבל זה לא הפריע לניו יורק טיימס לפרסם כתבה עלהברוקליניזציה של עמק ההאדסון שבה משווים ישובים כאן לשכונות בעיר, אנחנו האיסט ווילג’ למי שתהתה. הרגשתי ממש כמו בארץ לא מזמן כשהמוסכניק הלבנוני (המוסכניק הכי נחמד שפגשתי בחיי) אמר לי שיש הנחה במזומן. התחמקנו מהמס ביחד וכל אחד קיטר קצת על הבעיות במדינתו המקורית תוך כדי אכילת תמרים משותפת. אם אפשר כאן אז למה לא שם?
may all beings be happy, may all beings be free from suffering

ומשהו קטן לסיום – זהו מאמר מרתק על גידול ילדים בחברה המודרנית שנכתב לאור אחת מדרישות המאבק לחוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים

AUGUST 16, 2011 @ 08:12:AM

קורט של מסקנות וגם – געגועים זה בעיקר לאוכל ולא תמיד לזה של הארץ

ישראליות? מה זה בכלל? ומה זה אמריקאיות? אני חושב על זה לעתים קרובות, חושב על טיפוסים  שאין ביניהם ולו קמצוץ של קשר אך בגלל שהם נולדו באותם גבולות שנקבעו, בדרך כלל באלימות, הם חיים תחת אותה הגדרה לאומית. ‬
אני חושב על התגובה הראשונית שלי לחברה האמריקאית, מעין אינסטינקט מעניין כזה. קודם כל להתלונן שהקפה גרוע, האוכל זוועה, אין הבעת רגשות, אצלנו זה ככה ואצלהם זה ככה. אז נכון, הפרבר האמריקאי ותרבות השופינג הם לא מנת חלקי ואכן לעתים הקפה לא משהו אבל גם לא מעט תרבויות וישובים בארץ – קהילתיים, התנחלותיים, גלותיים ואחרים הם לא משהו בעיניי. תל אביב בהחלט היתה לא משהו בשבילי בשלבים מסויימים בחיי ונס קפה חול זה נו, תעשו לי טובה. אני תמיד שם לב לדקויות של התגובות של ישראלים על החברה האמריקאית ויש בזה משהו קצת, בוא נאמר בעדינות, דפוק. כבר בביקור הראשון שלי כאן שמתי לב לזלזול העמוק שיש לישראלים (בני כל הדתות) לתרבות הזו. כל מי שבאתי איתו לביקור (סדנת תיאטרון יהודית-ערבית, אספר על זה בהזדמנות אחרת) יצא עם מזוודה ורבע נוספת של מתנות תוצרת סין, רב ריבים מפגרים עם השכנים שלו על דברים שהוא או היא בת’כלס מסכימים עליהם אבל הרגלים עתיקים קשה לשנות ומה שאיחד את כולם זה לרכל ולהתלונן על כמה שהאמריקאים מזוייפים ולא אומרים את האמת בדוגרי בפנים כמונו אבל שנייה אחרי שהתחילה עופרת יצוקה (מהאוויר, בעיקר על אזרחים, זרחן) היה מאוד נוח לחצי קבוצה לשכוח מהקבוצה ולהגיד את האמת בכאילו בוול של הפייסבוק. אם ככה אז כבר עדיף וול מארט. ‬

רציתי לברוח מהמציאות הזאת. יותר חשוב מה בן אדם עושה מאשר איפה הוא גר; אני בטוח שבסקנדינביה יש כלמיני חארות ובגרמניה הנאצית היו גם חסידי אומות עולם או אם לומר את זה בצורה אחרת אז בכל חברה, ובייחוד בחברת הגירה גדולה אפשר למצוא מגוון עצום של אנשים מכל כיוון אפשרי, מכל תרבות אפשרית ומכל אופי אפשרי ואני אוהב את זה. אני אוהב את החופש כאן להיות מה שאני רוצה בלי להיכבל בהגדרות האלה של הארץ, מבלי שיסיקו עלי מסקנות על פי איפה גדלתי ומה עשיתי בצבא (זה שכתבתי שירים זה יותר חשוב מאיזה יחידה הייתי למרות שזו מסקנה די הגיונית להסיק מכתיבת השירים שהייתי בן גרעין בנח”ל אבל אז ישר ישאלו אותי מאיזה תנועה ולאיזה קיבוץ אבל לא זה ולא זה. זה היה בכלל החברה להגנת הטבע בנתיבות אבל למה להיכנס לזה למה? כי באנגלית אי אפשר אז זה למה) ‬
כשאני חושב על כל זה אני חושב על דילן שסירב להיכנס אל תוך שום כלל ודבק באינדיבידואל ומתישהו ב65 חיבר את הגיטרה למגבר ובכך שם קץ לדמות שלו כנביא של דור שניסו להדביק לו תנועות השמאל והתנועה לזכויות האזרח אבל זה הדליק לבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים, החופש הזה להיות ולהתגלגל מבלי מחויבויות קיבוציות, (ואני לא אצטט משיריו בתרגום קלוקל כי זה יישמע מאעפן כמו כל הכתבות על ההופעה שלו שזכיתי לפספס ולראות כאן שתיים מעולות במקומה), חופש שאולי לא ממש קראו לו בשם לפני כן למרות שזה שלשפינוזה ולסוקרטס כנראה לא היה אכפת יותר מדי מתגובת החברה כלפיהם זו גם קריאה בשם לאותו דבר בצורה אחרת. (רואים בסרט המעולה של סקורסזה איך כלמיני רכרוכי לב צועקים לו בוז ואחד אידיוט גם קורא לו יהודה איש קריות).‬

אז איפה היינו? הורים בברוקלין? אנחנו כבר בכלל לא גרים בברוקלין, נסענו לקיץ לעיירה קטנה על הנהר והחלטנו אחרי שבוע להישאר, הילדה חוגגת כאן, השנייה תכף תצטרף אליה וגם אנחנו טוב לנו, רגוע, אפשר להיפגש  עם אנשים מבלי לתזמן את זה יותר מדי, כמעט ואין ישראלים, יש קפה מעולה (בקרוב פוסט בנושא), פיט סיגר מופיע על גבעה בפארק ושר שירי שמאל פולקיים על היוניון, אני חושב על הקואופ המדהים בברוקלין ברחוב ההסתדרות בין השישית לשביעית ומתגעגע קצת לטריידרס ג’ו, לגארי המקסים על אטלנטיק שמוכר כנאפה תבלינים וחרובים מעולים מלבנון(שאלתי, הוא יכול לשלוח מטעמים ביו.פי.אס לכאן), לאברהם לידו שגדל באחד הכפרים היחידים שמדברים ארמית (מסוריה, פוחד לבקר בארץ למרות שהוא יכול עם דרכון אמריקאי כדי שלא יפגעו במשפחה שלו איכשהו, הוא לא מאמין שיהיה שינוי פוליטי בסוריה. יש לו במבה ומנעמים בחנות)  ולמסעדה התימנית שם ליד שהיינו אוכלים שם כל הזמן, כמו בכרם כזה.
כשבאנו ללילה בעיר לא מזמן בשביל הראיון שלי לגרין קארד (הלך מצויין, המראיינת ביקשה מלא מסמכים ומעיין הביאה לה אותם אחד אחד; היה מאוד חמוד, אני יכול לעבוד באופן חוקי סוף סוף.‬ פתאום העיר הרגישה לשנינו קצת הרבה יותר מדי, כמו שמעיין אומרת קצסת קצסת נדנד אבא, עוד קצסת בננה, עוד האארבה נדנד בלי דיגידיגי מאמו, היה בכל האנשים האלה שאני לא מכיר שהולכים מסביבי משהו קצת לא נינוח בשבילי, בניגוד לגוף קטן בתוך גופה של אשתי שרק המחשבה עליו מסבה לי עונג.‬