בין כאן לשם עומד טרנזיסטור ישן ופיל חום במרכז החדר

לעתים אני תוהה עד כמה האינטרנט מספק לי את הצרכים שלי מהארץ ואם אני צריך לזרוק מספר אז יותר מחמישים אחוז יהיה הימור צנוע. סקייפ, פייסבוק, יוטיוב, חדשות, מאמרים, בלוגים, הזמנת ספרים בדואר ועוד ועוד. מגע אנושי בהחלט חסר ואולי גם לא מעט דברים אחרים אבל בגדול אני מרגיש שהרשת עוזרת לי להינות ממה שאני אוהב בארץ ולהתעדכן בסיבות ללמה אני לא בהכרח רוצה לחזור. בסך הכל זו עסקה טובה שחוסכת המון כאב ראש. החסרון של העסקה הזו הוא שיותר קל לי לקרוא על מה שעובר על מרגלית צנעני במעצר למרות שזה ממש לא מעניין אותי מאשר על הבחירות הקרובות בעיירתינו הקטנטונת שיכולות להשפיע על החיים שלנו לא מעט. אפילו על ההוריקן איירין קראתי בעברית, בעיקר מתוך נוחות. נוצרת לי תחושת נתק מסויימת וקצת מוזרה של להיות כאן ושם בו זמנית. אני באמת לא יודע מה מביא אותי לקריאה כה רבה על המתרחש בארץ אבל מעבר לפוליטיקה אני עוקב גם אחר עבודות של חברים, פרוייקטים שחשובים לי, מחאת האוהלים ועוד ועוד. חוץ מאלה מעיין רואה לא מעט ילדים שהיא לא מכירה שרים ביוטיוב נדנד או עשר אצבעות לי יש. כשהייתי הרבה יותר גדול ממנה הייתה הופעה של הופה היי במתנ”ס בנצרת עלית ולא הבנתי איך הם יכולים להיות גם בטלווזיה וגם במתנ”ס באותו הזמן ובטח שלא יכלתי לראות את אותו קליפ רצוא ושוב עם דילוגים על קטעים שאני לא אוהב.

לפעמים אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הייתי מהגר לפני עשרים שנה או יותר, שיחות טלפון ומכתבים היו הדרך היחידה לתקשר עם הארץ חוץ מקשר חד-צדדי של קריאת עיתונים וצפייה בטלווזיה. אני נוטה להאמין שהייתי הרבה יותר מעורב במתרחש בארה”ב, האנגלית שלי הייתה הרבה יותר טובה והייתי קורא יותר ספרים. אולי גם הייתי מתגעגע יותר, אני כמעט ולא מרגיש צורך לטייל בישראל ואולי זה בגלל שאני מתבונן מדי פעם בתמונות וקטעי וידאו מהארץ ושהזכרונות לעתים יותר יפים מהמציאות. הכמיהה לשנה הבאה בירושלים הבנוייה יפה לאין שיעור מהרס הבניינים הישנים והמקסימים לטובת בנייה הולילנדית נטולת קדושה. מבחינה תיאורטית אני לא חושב שזה בריא לבני אנוש להיות קשורים למקום מסויים עד לרמה שהם מוכנים להרוג מישהו בגלל זה ובאופן אישי אני בתהליך מוצלח של גמילה מהקשר למקום (לא שכשהייתי קשור הייתי הורג מישהו בגלל זה), עוד לא סיימתי אותו אבל אני בדרך ואולי תמיד אהיה בה. לעומת זאת קשר לשפה הוא קשר מסוג אחר.

העברית שאני מדבר עם מעיין היא מעין עברית רק שלנו, עם עיוותי לשון וצחוק שהוא רק שלי ושלה. היא הבן אדם היחיד שאני מדבר איתו בעברית באופן יום יומי (אנה לא מדברת עברית וסשה אוהבת בעיקר שעושים לה ברר ברר עם השפתיים). אני מניח שאם הייתי מדבר איתה בעברית בארץ השפה היתה שונה, אולי זו תחושת הבועה של ללכת ברחוב ולדבר בינינו עם סיכוי מינימלי שמישהו יבין אותנו, מה שמייחד מאוד את השפה בשבילי, אולי זה גם משהו אחר שאני לא מודע אליו. אני מודע לזה שגם אם היא תדבר עברית בצורה שוטפת סביר להניח שהיא לא תדבר עם הילדים שלה בעברית והשפה תיעלם לה, כמו שאני לא מדבר עיראקית או יידיש או גרמנית. שפות נעלמות להן לאיטן ואולי קטעי היוטיוב שאני מראה למעיין מאוד דומים לטרנזיסטור הישן של סבא שלי בדירה הקטנה ברחוב יציאת אירופה בחיפה שניגן מנגינות וחדשות בערבית מבוקר עד ערב. מעיין כל כך התלהבה מהרכבת התחתית ובמשך ימים התשובה לכל שאלה הייתה צ’ו צ’ו ביפ ביפ. איך יצאו בני ישראל ממצרים?, שאלתי אותה. בסאבווי.

יצאנו מברוקלין אל עבר אוויר טוב יותר ובשבוע האחרון התווספו להם קרטונים אלי קרטונים ויש לנו עכשיו פיל חום במרכז הסלון. יש איזושהי עצבות מיוחדת בימים האחרונים לפני מעבר דירה, יחד עם כל הפיצ’פקאעס מתכנסים להם כל הזכרונות וכל החוויות שנחוו כאן אל פינה מאוד מסויימת בלב. פעם באתי אל דירת ילדותי ברחוב השושנים וכמעט דפקתי בדלת בכדי לבקש לראות לכמה דקות את החדר בו גדלתי. אולי זה הסטיקר שהיה מודבק על הדלת שגרם לי להסתפק בלהסתכל מלמטה על החלון ממנו הסתכלתי אל ההרים. מאותם הרים שנים רבות אחר כך הסתכלתי על העיר עם חברה מנצרת והיא ראתה את חלון ילדותי אחרת לגמרי מאיך שאני ראיתי אותו.

מעיין מוצאת את הגברת באדום שמופיעה ב0:36 בלתי נסבלת וכמעט בוכה עד שאני מעביר את הוידאו למוזיקה ולריקודים ב1:45. צודקת.

באנגלית יש את התוספת after all לעולם הקטן שחסרה בעברית ובערבית, כאילו שבאנגלית יש ציפייה מהעולם שיהיה גדול אולם אחרי בדיקה מדוקדקת מגלים שהוא קטן בעוד שבעברית וערבית מובן מאליו שהעולם קטן מאוד, עולם של צחוק ועולם דמעות.

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם
הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת
כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ

‘קהלת א

שתהיה שנה מלאה בהפתעות וגילויים מרתקים, המון אהבה, שינוי וצחוק ילדים מתגלגל

לזכר יקיר שמאי ז”ל. כשנפגשנו לא ידעתי שתהיה השראה מתמשכת להמשך חיי. תודה

SEPTEMBER 8, 2011 @ 07:17:AM

קורט של מסקנות וגם – געגועים זה בעיקר לאוכל ולא תמיד לזה של הארץ

ישראליות? מה זה בכלל? ומה זה אמריקאיות? אני חושב על זה לעתים קרובות, חושב על טיפוסים  שאין ביניהם ולו קמצוץ של קשר אך בגלל שהם נולדו באותם גבולות שנקבעו, בדרך כלל באלימות, הם חיים תחת אותה הגדרה לאומית. ‬
אני חושב על התגובה הראשונית שלי לחברה האמריקאית, מעין אינסטינקט מעניין כזה. קודם כל להתלונן שהקפה גרוע, האוכל זוועה, אין הבעת רגשות, אצלנו זה ככה ואצלהם זה ככה. אז נכון, הפרבר האמריקאי ותרבות השופינג הם לא מנת חלקי ואכן לעתים הקפה לא משהו אבל גם לא מעט תרבויות וישובים בארץ – קהילתיים, התנחלותיים, גלותיים ואחרים הם לא משהו בעיניי. תל אביב בהחלט היתה לא משהו בשבילי בשלבים מסויימים בחיי ונס קפה חול זה נו, תעשו לי טובה. אני תמיד שם לב לדקויות של התגובות של ישראלים על החברה האמריקאית ויש בזה משהו קצת, בוא נאמר בעדינות, דפוק. כבר בביקור הראשון שלי כאן שמתי לב לזלזול העמוק שיש לישראלים (בני כל הדתות) לתרבות הזו. כל מי שבאתי איתו לביקור (סדנת תיאטרון יהודית-ערבית, אספר על זה בהזדמנות אחרת) יצא עם מזוודה ורבע נוספת של מתנות תוצרת סין, רב ריבים מפגרים עם השכנים שלו על דברים שהוא או היא בת’כלס מסכימים עליהם אבל הרגלים עתיקים קשה לשנות ומה שאיחד את כולם זה לרכל ולהתלונן על כמה שהאמריקאים מזוייפים ולא אומרים את האמת בדוגרי בפנים כמונו אבל שנייה אחרי שהתחילה עופרת יצוקה (מהאוויר, בעיקר על אזרחים, זרחן) היה מאוד נוח לחצי קבוצה לשכוח מהקבוצה ולהגיד את האמת בכאילו בוול של הפייסבוק. אם ככה אז כבר עדיף וול מארט. ‬

רציתי לברוח מהמציאות הזאת. יותר חשוב מה בן אדם עושה מאשר איפה הוא גר; אני בטוח שבסקנדינביה יש כלמיני חארות ובגרמניה הנאצית היו גם חסידי אומות עולם או אם לומר את זה בצורה אחרת אז בכל חברה, ובייחוד בחברת הגירה גדולה אפשר למצוא מגוון עצום של אנשים מכל כיוון אפשרי, מכל תרבות אפשרית ומכל אופי אפשרי ואני אוהב את זה. אני אוהב את החופש כאן להיות מה שאני רוצה בלי להיכבל בהגדרות האלה של הארץ, מבלי שיסיקו עלי מסקנות על פי איפה גדלתי ומה עשיתי בצבא (זה שכתבתי שירים זה יותר חשוב מאיזה יחידה הייתי למרות שזו מסקנה די הגיונית להסיק מכתיבת השירים שהייתי בן גרעין בנח”ל אבל אז ישר ישאלו אותי מאיזה תנועה ולאיזה קיבוץ אבל לא זה ולא זה. זה היה בכלל החברה להגנת הטבע בנתיבות אבל למה להיכנס לזה למה? כי באנגלית אי אפשר אז זה למה) ‬
כשאני חושב על כל זה אני חושב על דילן שסירב להיכנס אל תוך שום כלל ודבק באינדיבידואל ומתישהו ב65 חיבר את הגיטרה למגבר ובכך שם קץ לדמות שלו כנביא של דור שניסו להדביק לו תנועות השמאל והתנועה לזכויות האזרח אבל זה הדליק לבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים, החופש הזה להיות ולהתגלגל מבלי מחויבויות קיבוציות, (ואני לא אצטט משיריו בתרגום קלוקל כי זה יישמע מאעפן כמו כל הכתבות על ההופעה שלו שזכיתי לפספס ולראות כאן שתיים מעולות במקומה), חופש שאולי לא ממש קראו לו בשם לפני כן למרות שזה שלשפינוזה ולסוקרטס כנראה לא היה אכפת יותר מדי מתגובת החברה כלפיהם זו גם קריאה בשם לאותו דבר בצורה אחרת. (רואים בסרט המעולה של סקורסזה איך כלמיני רכרוכי לב צועקים לו בוז ואחד אידיוט גם קורא לו יהודה איש קריות).‬

אז איפה היינו? הורים בברוקלין? אנחנו כבר בכלל לא גרים בברוקלין, נסענו לקיץ לעיירה קטנה על הנהר והחלטנו אחרי שבוע להישאר, הילדה חוגגת כאן, השנייה תכף תצטרף אליה וגם אנחנו טוב לנו, רגוע, אפשר להיפגש  עם אנשים מבלי לתזמן את זה יותר מדי, כמעט ואין ישראלים, יש קפה מעולה (בקרוב פוסט בנושא), פיט סיגר מופיע על גבעה בפארק ושר שירי שמאל פולקיים על היוניון, אני חושב על הקואופ המדהים בברוקלין ברחוב ההסתדרות בין השישית לשביעית ומתגעגע קצת לטריידרס ג’ו, לגארי המקסים על אטלנטיק שמוכר כנאפה תבלינים וחרובים מעולים מלבנון(שאלתי, הוא יכול לשלוח מטעמים ביו.פי.אס לכאן), לאברהם לידו שגדל באחד הכפרים היחידים שמדברים ארמית (מסוריה, פוחד לבקר בארץ למרות שהוא יכול עם דרכון אמריקאי כדי שלא יפגעו במשפחה שלו איכשהו, הוא לא מאמין שיהיה שינוי פוליטי בסוריה. יש לו במבה ומנעמים בחנות)  ולמסעדה התימנית שם ליד שהיינו אוכלים שם כל הזמן, כמו בכרם כזה.
כשבאנו ללילה בעיר לא מזמן בשביל הראיון שלי לגרין קארד (הלך מצויין, המראיינת ביקשה מלא מסמכים ומעיין הביאה לה אותם אחד אחד; היה מאוד חמוד, אני יכול לעבוד באופן חוקי סוף סוף.‬ פתאום העיר הרגישה לשנינו קצת הרבה יותר מדי, כמו שמעיין אומרת קצסת קצסת נדנד אבא, עוד קצסת בננה, עוד האארבה נדנד בלי דיגידיגי מאמו, היה בכל האנשים האלה שאני לא מכיר שהולכים מסביבי משהו קצת לא נינוח בשבילי, בניגוד לגוף קטן בתוך גופה של אשתי שרק המחשבה עליו מסבה לי עונג.‬