An Israeli, uncomfortable at shul

In Israel, there is no public transportation on Shabbat. That’s one of the ways Israel decided to act as a Jewish state. If you choose not to observe Shabbat and you don’t have a car, Judaism might be something very uncomfortable for you one day of the week, something that stops you from living your life the way you want to (or makes you spend a lot of money on taxis). You may say – it’s not a big deal, and maybe it is just a little thing not worth mentioning. still, any secular person without a car in Israel experience Shabbat as something that takes away a very basic right/need of transportation and that inevitably discriminate the poor secular folks by doing so.

Another issue regarding the definition of Israel as a Jewish state is that Jews in Israel have to marry and divorce through an ultra orthodox rabbinical institute that is literally following biblical and Halakha laws in ways that would seem (and are) absurd, discriminating and chauvinistic. You may say – that is Judaism, I got married with a Rabbi too. Well, think again.. It’s a very problematic issue for many Israelis, including hundreds of thousands of them that their Judaism is “in doubt”, like many who immigrated from former USSR and might have a non-Jewish grandparent or for those who wish to marry a non Jewish spouse, for example. In Israel, to be a Jew is not only a spiritual journey you take or a tradition one choose to continue but a legal definition that is usually defined by the Orthodox interpretation of Jewish law. For many Israelis who suffer from or disturbed by those examples – that’s Judaism. It’s a sad, annoying, upsetting mixture of old and new laws that keeps them from living the way they want to, the way they deserve to.

We, as Jews, have a long history of finding solutions, especially for problems that a foreign ruler brings on us. Therefore most of these problems have “solutions” – All around Israel there are many legal or semi legal shuttle taxis that can bring you from some places to some places (not to or from all places, often expansive and not always safe) on Shabbat. You can travel abroad and enjoy civil marriage in a foreign country and it will be a valid marriage that Israel recognize by all means (but you pay for the flying tickets). If you need to divorce, however, you have to do it in Israel and you might find many, many difficulties with judges who follow or inspired by biblical law. For example, during a divorce settlement a rabbinical court (Beit Din) ruled to fine a mother who didn’t want to circumcise her one year old son and was in disagreement about that with her former husband. No big deal, only 500 Shekels (about $140) fine per day until she’ll change her mind or object their decision at the supreme court. Apparently religious court has the right to do such thing in Israel and that’s just one example that made news recently. The judges explained the decision with many good points about the importance of the Mitzvah of Brit Milah to the child’s spirit. That’s Judaism.

If you wish to purchase bread or other leavened products (chametz) during Passover you could do it freely, but only in Arab stores. A Jew who choose to  sell bread during that time might be fined (eating is still legal thank G-d). Most business owners choose not to sell bread during Passover anyway, for their own observance or for the fear of losing costumers. If you wish to be buried in a Jewish cemetery you might have all sorts of issues as well regarding the Jewish law and other issues, like the ability to be legally defined as a citizen with no religion, the process of converting or the absurd fact that the word “Kosher” is trademarked by religious institutes and it’s basically illegal to define foods and restaurants as Kosher without their approval are very problematic as well and to an American ear might also sound very disturbing.

bench-jews-only

All of these issues have solutions but none of them have a perfect solution, that’s what happen when you need to define what is Judaism and you have many different kinds of Jews plus a dysfunctional political system. And I only mentioned issues regarding the relationships between Jews and Jews, the relationship between Judaism and other nations in Israel and in the occupied territories is a different issue(s) that would take much more than few paragraphs to explain, assuming that there is somewhere an explanation that more than few people would agree upon.

So next time you meet an Israeli at a synagogue and he or she seems a bit uncomfortable, that might be the reason. That’s why even after working and being engaged in a very meaningful way for more than two years at our synagogue, BHA at Beacon NY, I often feel uncomfortable about it even though I have only great things to say about the shul, the rabbi and the community. I find it impossible to tell an Israeli friend that I’m working at a synagogue without sounding a little apologetic, as if I’m doing something wrong. If you grow up seeing something, let’s call it Judaism, as a source of lots of troubles and very little joy, it’s not that easy to let go of that image. Without trying to sound too dramatic, especially since I never really experienced a violent religious oppression, I admire the religious freedom and freedom from religion in the US. Though not at all perfect, I find this system much better than the Israeli one. Though I didn’t marry in Israel and I was lucky to have a car soon after getting a driver’s license, those kind of issues still upsets me when I think of them. I do think that every religion that tries to force itself on others would become a little ugly, often for its most devoted believers too. Maybe these examples, besides being such complex issues, are not that pretty after all.

מעשה ברב, נחש וכומר

פעם אחת היו רב וכומר מרדפין אחר צאצאיהם בגן השעשועין עד אשר כלו כוחותם והיו מותשין. והיתה בת הרב אצה אלי נדנדה ומפצירה באביה – נדנדני רצוא ושוב, נדנדני נדנדני! והיה הרב מנדנדה, דוחף פעם מלפנים ופעם מאחור כרצון הבת עד אשר החלה כתף הרב דואבת והגיעה שעת דמדומים. והיתה בת הכומר מהלכת בין הקורות ומתישה את רוח אביה עד אשר היתה מגיעה אף היא אלי נדנדה והיתה גם היא מפצירה באביה נדנדני נדנדי, לא כך, מלפנים, מאחור, חדל, המשך. והיו צחוק ובכי נמזגין יחדיו בגן השעשועין והיו הרב והכומר מחליפין מבטים בינהם ולבם נפתח האחד לשני בעוד כוחותיהם תשו. והיה המבט גולש לשיחה והיו מגלין איש על רעהו פרטי פרטים על ביוגרפיה דומה ומערכת ערכים דומה ואמונה שונה, והיה הקשר מפרה ומלמד ונמשך להנאתם. והיתה הדת הנבדלת מקור עניין להם, והיו הרב והכומר נפגשין למה שקרוי בלשון רומי “פליי-דייט” בהן היו הבנות מצחקקות והמבוגרים מדסקסין. והרב היה מחדש חידושים רבים בדרכו לבניית קהילה ברת קיימא והיה הכומר מחדש אף הוא חידושין בקהילתו והיו שניהם אנשי חזון ומעשה, ליברליים אך יחד עם זאת לא פראיירים.

והיתה יד נעלמה בדבר, יד ה’ או ידו של הלורד ובמרתף הכנסייה נותר חלל ריק ומעופש. אמר הכומר לחברו – “הבה נהפכהו לגלריית אמנות בה יוכלו כולם ליצור ולהתדיין על עניינים שבין האדם לאל, האל לאדם ומה שביניהם” והיה החזון קורם עור וגידים ואמרו יחדיו “הבה נערוך יחדיו מפגשים בין שתי הקהילות שלנו והיו למדין זה עם זה וזה מזה” והיו עושים זאת, והיתה נוצרת לה תערוכת אמנות בהשראת ראשית ספר בראשית בהשתתפות קהילת יהודי עמק ההאדסון וקהילת זרם נוצרי אחד (Presbyterian) שבעיר ביקון אשר שוכנת על גדות הנהר (ביקון בלעז – מגדלור, ולא בייקון שמשמעו קתלי חזיר).

והיתה הגלריה, Faith in art gallery, שואבת לתוכה מבקרים מעטים בלבד בשל מיקומה הלא אטרקטיבי ושאינו קרוב לשום מקום בו אפשר ללגום אספרסו (המקימים של הכנסייה לפני 150 שנה, מה הם חשבו לעצמם בדיוק?). להלן עבודותי שלי בתערוכה, הסיפור שסיפרתי הוא בסך הכל נכון אבל עם הפרטים הייתי קצת גמיש. את שאר היצירות ניתן לראות כאן, חלקן הן עבודות מעולות בעיניי. מעולם לא דמיינתי לעצמי שאשתתף בתערוכה קבוצתית בכנסייה ולזכות כל הנוגעים בדבר ייאמר שמלבד טקסט אחד שרציתי להציג בתערוכה ואולי באמת עבר איזה גבול או שניים ניתן חופש אמנותי גמור להרבה אמנים שה’ או ישו לא בדיוק שוכנים בלבם, סחתיין לרב והידד לכומר . חוויית הלימוד המשותפת גם כן היתה מיוחדת ולא רק בגלל שגם הרב וגם הכומר הם באמת אנשים מיוחדים ומבריקים בתחומם אלא כי באמת היה לימוד ושיתוף (חלק מהשיעור היה פשוט שיחה מוכוונת בקבוצות קטנות). אני סקרן לדעת האם אפשרי שבית הכנסת הגדול בירושלים, מסגד אל אקצה וכנסיית הקבר יזמינו אמנים יהודים מוסלמים ונוצרים ליצור תערוכת אמנות משותפת בנושא המשותף לכולם, למשל יחס החברה שלהם לארץ הקודש, יחסי גברים-נשים, מסורת מול קידמה וכו’. אם חזון “וכתתו חרבותם לאתים” אפשרי גם אפשרי לביצוע אז זו דווקא לא פנטזיה גדולה כל כך.


גן ילדים  / God in Lego

Continue reading

גלעד, אני וארה’לה וגם קצת על מוזמביק

גלעד שליט יכל היה להיות אני. אפילו די בקלות. הייתי אחד החיילים הכי מרושלים בתולדות צה”ל וזה לא הפריע לצבא לשלוח אותי להגן על איזו גבעה בשטחו של עם אחר, תוך התעלמות מהעובדה שאני מסרב לירות בנשק ולא משתתף במטווחים. אמנם רועי הצאן וחזירי הבר שסבבו את המוצב לא נראו מאיימים כל כך אבל עדיין, בשעות הקטנות של הלילה העמדות במוצב היו נתונות תחת נחירות או תחת אוזניות ואם מישהו היה רוצה לחטוף מישהו אני מניח שזה לא היה קשה כל כך, ככה זה הרבה פעמים במוצבים שקטים שמילואימניקים או חיילים לקראת שחרור מאיישים. אני הייתי אחד מני הרבה סרבנים אפורים – לא אזרתי אומץ לסרב רשמית ולבלות זמן רב בכלא אבל צה”ל היה גמיש יחסית לגבי הגבולות שלי והרשה לי לא לבצע מעצרים, סיורים ומחסומים. שמירות, כאמור, עשיתי מבלי לעשות מטווחים. אחרי שגלעד שליט נפל בשבי לי נפל האסימון –  בגלל חוסר הרצון לשבת בכלא סיכנתי את חיי, את חבריי ואת המתנחלים. התביישתי בתובנה הזו ואני עדיין מתבייש בה, היא לא שונה מנהיגה בשכרות או מרולטה רוסית. אני באמת לא חושב שאני מסוגל להרוג מישהו ולמחשבה הזו אין ממש מקום בצה”ל ולכן כנראה שהייתי צריך לחפש מקום אחר להיות בו, חוץ מהעובדה שבאמת הייתי חייל גרוע ושרוב הזמן סבלתי מחוסר התאמה למערכת. אני לא מכיר את גלעד שליט ואני לא מרגיש אליו קירבה אישית, אני מרגיש כלפיו בעיקר צער על החוויה שעבר ורצון שיהיה לו קל להשתקם. השחרור שלו, על אף החיטוט התקשורתי המגעיל, הוא מרגש ומחמם את הלב של כל מי שחושב עליו. יחד עם זאת חשוב לזכור שהחוויה שלו לא שונה באופן מהותי מהחוויה של אינספור אנשים בעולם, רבים מהם חפים מפשע שנכלאים לתקופות ארוכות ללא כל זכויות או מוחזקים בכח מסיבות שונות, החל ממהגרי עבודה שהדרכון והגורל שלהם נתון בידי המעביד, מעצרים מנהליים שקורים הרבה יותר מדי ועד לסחר בנשים שנפוץ מאוד גם בארץ, לרוב ללא משפט וללא גישה לעו”ד ולביקורי משפחה או במלים אחרות – שבויים. יש לא מעט יחסי ציבור בדרך של אי הצדק לתודעה הציבורית, יחד עם השמחה בשחרורו של שליט אני חש גם המון עצב על כל אותן עוולות שקורות בארץ ובעולם אך נשכחות כליל פשוט מכיוון שאין להן יחצ”ן טוב. לא הרבה מדברים על כך אבל אחת הסיבות ששליט יצא לחופשי הוא הקמפיין המאסיבי שנוהל בשנים האחרונות שבין היתר הפך אותו למעין פלקט שכל אחד הדביק לו איזה משמעות שבחר, החל מעליונות מוסרית לעומת החמאס וכלה בצדק חברתי, הוא הפך לסמל לאומי לטוב ולרע שבדבר

ארה’לה מהסרט בלוז לחופש הגדול זכור באמירתו בדרך ללשכת הגיוס – “לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב, מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים, בני אדם, כמוני, כמוכם”. את האמירה הזו לקחתי איתי לא רק לשירות הצבאי אלא גם לחווית ההגירה ובכלל לחיים. לפני מספר שנים החליט זוג צעיר לצאת למסע למען השלום עם סוס, עגלה, תינוקת וכלבה כל הדרך מצרפת עד לירושלים (כתבות יפות על המסע המרגש כאן וכאן, תמונות באתר שלהם כאן וסיפור המסע לילדים כאן). זה משפט יפה מתוך ראיון איתם

זה היה מצחיק. לאורך כל המסע, בכל מדינה, כששמעו מה היעד הבא, הזהירו אותנו. הגרמנים אמרו שהאוסטרים אנטיפתים. כשהאוסטרים שמעו ‘הונגריה’, אמרו שמסוכן שם. בהונגריה השתוללו כששמעו רומניה. אמרו שירצחו אותנו. ברומניה אמרו שהבולגרים מושחתים. בבולגריה העירו הערות גזעניות על הטורקים. ביוון שמחו שהטורקים לא נתנו לנו להיכנס, ופה, בישראל, כששמעו על הכוונות לעבור דרך יישובים ערביים, כמובן הוסיפו שלא כדאי לנו

יש משהו כמעט קומי במשפט הזה כששוכחים לרגע שמליוני בני אדם סובלים בנסיבות שונות בגלל העובדה שמי שנמצא מעבר לגבול נראה או מצטייר ע”י אחרים כמאיים ומפחיד

יהודה עמיחי שיכלל את נבואתו של ישעיהו (“וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת”) להפיכת כלי נשק לכלים חקלאיים ודרש את הפיכתם לכלי נגינה (“לא להפסיק אחר כיתות החרבות לאתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת ולעשות מהם כלי נגינה”). אחד מהפרוייקטים המרגשים ביותר ששמעתי עליהם בחיי הוא תהליך איסוף הנשק במוזמביק, מדינה שעברה מלחמת אזרחים עקובה מדם. ארגון סיוע נייטרלי החל לאסוף נשקים ברחבי הארץ בתמורה לכלים חקלאיים, האגרוף חזר להיות כף יד פתוחה ואצבעות. כלי הנשק מושמדים וחלקם אף משמש כחומר גלם לאמנים שונים ומוצג ברחבי העולם (ניתן לראות כאן וכאן חלק מיצירות האמנות וכאן כתבה בנושא שציטטתי ממנה בהמשך וגם סרטון תיעודי), יש בעצם הרעיון ובקלות היחסית של הביצוע שלו משהו נבואי, אלוהי, אנושי ולא מציאותי

הרעיון מאוד פשוט:

תושבי מוזמביק הוזמנו למסור כלי נשק מכל סוג – בין שהיו ברשותם, ובין שנודע להם מקום מחבואם, ובתמורה לקבל ציוד שהם וקהילותיהם יוכלו להפיק ממנו תועלת. בהתאם לסוג וכמות הנשק שמסרו קיבלו התושבים אופניים, מכונות תפירה, חומרי בנייה וכלי עבודה חקלאיים פשוטים כמו מעדרים ומחרשות. במקרה אחד כפר שלם החליף 500 מכונות ירייה בטרקטור.

בפרויקט מועסקים חלק מהילדים-חיילים לשעבר, ויתרון גדול נוסף שלו הוא שאינו מזוהה עם רשויות השלטון. זה מאפשר למורדים לשעבר למסור את נשקם ללא חשש שמא ייחשפו וייענשו. כאן אין שואלים אותם לשמם או דורשים מהם דין וחשבון על מעשיהם בתקופת המלחמה – הנשק נלקח מהם, ובתמורה ניתנת להם הזדמנות לפתוח בחיים יצרניים, להתפרנס למחייתם. זו לא עוד קלישאה. בארץ שבה רבים נאבקים להשיג מעט כדי לאכול, מחרשה פשוטה אחת יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

מעל 600,000 כלי נשק כבר נאספו בדרך זו בעשר השנים האחרונות. הפרויקט כל כך מצליח באיסוף כלי נשק מחיילים לשעבר, שממשלות אפריקניות נוספות – כמו אנגולה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו – שוקלות ליישם תוכניות דומות. כדי להבטיח שלעולם לא ייעשה בהם עוד שימוש, כלי הנשק מפורקים, מותכים ומושמדים.

“עץ החיים”, עשוי מכלי נשק מפורקים, מוצג במוזמביק. ארה’לה צדיק

OCTOBER 18, 2011 @ 22:30:PM