מאיפה אתה בארץ?

מאיפה אתה בארץ? שאלה שתמיד איכשהו נשאלת במפגש עם ישראלי בתפוצות, לרוב בחמש הדקות הראשונות של הפגישה. לא שאם התשובה תהיה עלי ד’, מעגן מיכאל, דימונה או סביון ישנה הדבר חלילה משהו מהפרספקטיבה של השואל על הנשאל אבל בכל זאת, שואלים

האמת היא שאני לא כל כך יודע מאיפה אני בארץ ולא נתקלתי במדריך רשמי המסביר איך לענות על השאלה הזו

אם לענות על פי המקום בו ביליתי את התקופה הארוכה ביותר אני מנצרת עלית, שם חייתי עד גיל עשר, שם הרכנתי את ראשי מפני הסקאדים של סדאם אשר החלו לרדת דווקא ביום הולדתי אשר בוטל ואני שרוי בצער המהול בשמחת ביטול ימי בית הספר

לאחר מכן כפר סבא, שם הכרתי את דילן, סיגריה ראשונה, אהבות נעורים, שאלות קיומיות של תיכוניסט ונסיעות בקו אגד 567 לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות דיסקים מזויפים של פינק פלויד והביטלס

הייתי גם במקומות שלאו דווקא נמצאים בהגדרה המקובלת של “בארץ” (זו שאלה פוליטית לא פשוטה מה בארץ ומה לא). בחורים נידחים ביותר במהלך השירות הצבאי שבאחד מהם, כמה קראוונים על גבול מצרים, נכבה הגנרטור פעם והסתכלנו על הכוכבים בלילה מדברי צונן והשקט שיכר אותנו. במוצב אחר, על התעלות שחוצות את ים המלח לשניים, מצאנו חתולה גוססת וקראנו לה צאפי או פייפי, על שם המוצבים הירדנים שנמצאו מהצד השני של המקום הנמוך בעולם. החתולה מתה ושלחו את כולם לבאר שבע למרפאה הראשית לבדוק שלאף אחד אין כלבת

שנתיים גרתי בנתיבות וחמש בירושלים. בנתיבות יש את החמסה הגדולה בעולם, שהיא גם מגרש החנייה לקבר הבבא סאלי. אנחנו היינו בני גרעין שהחברה להגנת הטבע שלחה ללמד ערכי טבע ונוף לאוכלוסיה המקומית שממנה יותר למדתי משלימדתי. ובירושלים הרגשתי בבית, הכי בבית שאי פעם הרגשתי בארץ, שם ראיתי לראשונה שלט אדום ענק המתנוסס מחלון שיכון וקורא “שמאלנים בוגדים”, שם יצרתי והכרתי, ומשם גם עזבתי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

Advertisements

Einstein, Morocco, upstate New York

During my army service I had a certain lip balm that had a very specific taste. Even many years later, when I come across a similar semi-strawberry flavor I right away feel like I’m a soldier again, with everything that this feeling arouses in me. I have a similar, or rather an opposite reaction, to the voice of Arik Einstein. When I hear his voice I feel comforted, I feel at home.

Einstein is credited as the first one to create Rock music in Hebrew but he wasn’t a great philosopher, poet or activist. I love him not like an idol but more like a friend, a mentor. His voice often accompanies me with me with an advice, a feeling or a story that are usually very meaningful, simple and often wise.

“sitting in San Francisco on the water (…)
It’s so beautiful in San Francisco on the water
It’s too bad you’re not here with me to see,
you’d say you’ll never come back..
Suddenly I want home (…)
Give me a piece of the Tabor mountain,
A piece of the sea of Galilee
I love to fall in love with the small land of Israel
Hot and wonderful”

Lyrics : Einstein, Music : Shalom Chanoch

Homesickness. Israel, the sea of Galilee where Jesus walked on the water and mount Tabor, I still remember how in love I was when we hiked there together (she wasn’t that much into me). We had tea on the way down, met some Bedouins who hiked there as well. It was many years ago.

Like Einstein, I also love to fall in love with places. I even managed to fall in love with a small town in upstate New York. I love the mountain here and I love the river and I really love the people here. If I live elsewhere I’ll miss all of those, I might even write some songs about them.

The exiled Palestinian poet Mahmoud Darwish said that homeland is like a suitcase. I guess for some it is a suitcase, for some it’s the melodies and for some, like me, there is no clear definition of what homeland is. For Einstein, who was born in 1939, homeland was what he called good old Israel, pre-skyscrapers Tel-Aviv, idealism, and some innocent sense that he had as a child and maybe Israel had too. Besides being an incredible performer, that might be what made him so popular among so many Israelis who yearned to similar things.

*

Israelis don’t talk a lot about where they came from. Zionism, the Jewish national movement that was born at the end of the 19th century and eventually established Israel in 1948, intended to bring Jews from different cultures from all over the world and unite them in Israel under the new national umbrella that was inspired by the ancient Jewish state at Biblical times. The Zionist greatest myth, the “Sabra”, is the Israeli Ashkenazi native Hebrew speaking male who was born in Israel and is actively building the country from vacuum while structuring the perfect society that will occupy it. The new Jew that would finally have a homeland of his own and would be the mirror image of the Jew from the diaspora.

During the attempt to bring this dream to life languages disappeared, people didn’t find their place and some communities are still looking for their common identity. The Sabra wasn’t supposed to look back much, like a famous saying of Ben Gurion, Israel’s first prime minister – “From Tanakh to Palmakh” – From the Bible to the Jewish combat units. As if nothing happened in between. As much as I know how destructive this myth was for so many people, when I hear Einstein’s voice I believe it, like a child listening to a story. A good story, where we are the good guys and we go through lots of trouble until the happy end.

   

 
“Jewish autumn
In the land of my ancestors
Send me hints of Elul (…)
Shofars will blow open
Heaven gates
And Jewish faces from the diaspora
In sad grayness
Will fly in front of the chair of
The master of the world
Requests, begging, sparks
Deep in their eyes”
        Lyrics : Abraham Chalfi,  Music : Yoni Rekhter

Einstein was a sabra, musically he might have been the first one, or probably the last one. More of a lover than a fighter but still a sabra, maybe even an ultimate one. This song, in which he sing a poem by Avraham Chalphi, is the only one I know of from Einstein’s hundreds of songs in which he sings about Jews who don’t live in Israel. The poem describes them almost as ghosts, flying with mysteriously sparks in their eyes, not really sure what they have to say to the average Israeli.

With Einstein, it seems like the Sabra project worked. His figure and beautiful voice seem to be born out of the sand of Tel Aviv, like the city itself that claim to rise up from the sand. Einstein doesn’t seem to be interested too much in Jewish history prior the establishment of Tel Aviv and if he sings of Historical events it’s either of Zionist history or of Biblical characters.

After his death, I learned many new things about Einstein. Many Israelis shared stories about his beautiful friendships, his professionalism, his shyness and extreme humbleness. Living on the other side of the Atlantic ocean, I consumed many of these stories through the internet and felt a kind of mourning I couldn’t explain. I didn’t learn anything, however, about Einstein’s grandparents or parents. They must have immigrated to the land of Israel from somewhere, but Einstein, besides singing this song, never says a word about almost two thousands years of Jewish Diaspora.

Like the United States, Israel too is inspired by lots of idealistic dreams. The reality, however, is often a bitter awakening from those dreams.

One of the few memories I have of my grandfather is his old radio that used to constantly play music in Arabic. This was more than forty years after he immigrated to Israel from Baghdad, leaving his dreams, his career and few other things there as well. He wasn’t a Sabra.

I know very little of him, mostly from stories my mom told me. I don’t remember him speaking much, I do remember new year cards from him, written in what I still think is the most beautiful hand-writing I’ve ever seen. Later on I realized that the horizontal shape of his Hebrew letters is actually very similar to Arabic letters.

I sometimes wonder what would have happened if as a child I would have sat on his lap and he would have told me stories in Iraqi dialect Arabic. Would he have felt more capable of telling me stories in his mother tongue? would he have laughed with me had I understand Arabic? Maybe he’d tell me about the market in Baghdad, maybe we’d even live or visit there and he’d take me on walks, to his synagogue, to his grandfather’s grave.

I lost his cultural inheritance. I don’t speak his language and I know very little of the culture he came from. I just have a vague image of an old sick man that seemed bitter and out of place, always accompanied by a distorted melody out of an old Radio. Like Einstein who sings so beautifully Chalfi’s words, Jewish faces of the diaspora often appear in my visions too.

If there was any battle between Einstein and my grandfather, Einstein won by a knock-out.

West Jerusalem artist Neta Elkayam decided to sing in Moroccan dialect Arabic, the language of her beloved grandmother. Like other Israeli artists before who chose to sing in Yiddish and in other languages, Elkayam is searching for roots and doesn’t find them in the myth of the Sabra. I know Neta and her artwork for more than twelve years but listening to her singing in Arabic is like meeting a new Neta for me, an even more beautiful Neta, with something extra, or rather something raw, more open to pain and to love. I think I understand her better now, even though I have no idea what she’s singing about. I find myself just enjoying the language, the intonation and the performance and the story behind the music is very exciting to me. There is a certain magic in listening to music in a language you don’t understand – the lyrics can mean anything but they function like an extra musical instrument and has no intellectual background to them.   I wonder how would it be for me if I haven’t understood Einstein words but have only his voice and the music to enjoy.

Baba Gurion, Neta Elkayam

  “Baba Gurion”, Neta Elkayam. Ben Gurion is holding

a Hebrew-Arabic dictionary and having a glass of Arak

***

Together with her partner Amit Hai Cohen they created a show in which they sing songs of Moroccan Jewish musicians who were culture heroes in their homeland but Zionism never really noticed them. Some of these musicians, whose songs are still listened to and being taught as essentials of modern Arab music, died in poverty after having a hard life in Israel with very little recognition of their talent.

For Jews, singing in any Arabic dialect in Israel is also a dramatic political statement. For many Israelis the sound of Arabic is threatening, even though Hebrew and Arabic are very similar and about half of them had some level of Arabic in their home, like I had with my grandparents. Neta is gifted with a voice that like Billie Holiday and Oum Kalthoum can take the listeners into another world, regardless if they understand what she’s singing about.

Recently, Neta and Amit performed at a famous music festival in Morocco where they had an incredible success. They also perform regularly in Israel and their work brings out a lot of interest. Culturally it is one of the most interesting things that are happening in Israel right now and inevitably it raises many questions about Jewish and Israeli identity. Their journey might have started with hearing Grandma as children but led them through Tom Waits, the Lower east side, Tel Aviv, Existentialism and many more stations, but eventually they got back and sang songs that grandma would have loved.

*

   While writing these words I’m waiting for my daughter Maayan to be done with her ballet class and to take her to a show of Gina Samardge, her favorite musician who will probably sing her favorite song – “This land is my land, this land is your land”. While I’m waiting, a few other parents discuss whether it’s better to get a real tree or a fake tree for Christmas.
Thanks to Ana, Michal and MikiIn memory or Arik Einstein, may his memory and artwork be for blessing

An Israeli, uncomfortable at shul

In Israel, there is no public transportation on Shabbat. That’s one of the ways Israel decided to act as a Jewish state. If you choose not to observe Shabbat and you don’t have a car, Judaism might be something very uncomfortable for you one day of the week, something that stops you from living your life the way you want to (or makes you spend a lot of money on taxis). You may say – it’s not a big deal, and maybe it is just a little thing not worth mentioning. still, any secular person without a car in Israel experience Shabbat as something that takes away a very basic right/need of transportation and that inevitably discriminate the poor secular folks by doing so.

Another issue regarding the definition of Israel as a Jewish state is that Jews in Israel have to marry and divorce through an ultra orthodox rabbinical institute that is literally following biblical and Halakha laws in ways that would seem (and are) absurd, discriminating and chauvinistic. You may say – that is Judaism, I got married with a Rabbi too. Well, think again.. It’s a very problematic issue for many Israelis, including hundreds of thousands of them that their Judaism is “in doubt”, like many who immigrated from former USSR and might have a non-Jewish grandparent or for those who wish to marry a non Jewish spouse, for example. In Israel, to be a Jew is not only a spiritual journey you take or a tradition one choose to continue but a legal definition that is usually defined by the Orthodox interpretation of Jewish law. For many Israelis who suffer from or disturbed by those examples – that’s Judaism. It’s a sad, annoying, upsetting mixture of old and new laws that keeps them from living the way they want to, the way they deserve to.

We, as Jews, have a long history of finding solutions, especially for problems that a foreign ruler brings on us. Therefore most of these problems have “solutions” – All around Israel there are many legal or semi legal shuttle taxis that can bring you from some places to some places (not to or from all places, often expansive and not always safe) on Shabbat. You can travel abroad and enjoy civil marriage in a foreign country and it will be a valid marriage that Israel recognize by all means (but you pay for the flying tickets). If you need to divorce, however, you have to do it in Israel and you might find many, many difficulties with judges who follow or inspired by biblical law. For example, during a divorce settlement a rabbinical court (Beit Din) ruled to fine a mother who didn’t want to circumcise her one year old son and was in disagreement about that with her former husband. No big deal, only 500 Shekels (about $140) fine per day until she’ll change her mind or object their decision at the supreme court. Apparently religious court has the right to do such thing in Israel and that’s just one example that made news recently. The judges explained the decision with many good points about the importance of the Mitzvah of Brit Milah to the child’s spirit. That’s Judaism.

If you wish to purchase bread or other leavened products (chametz) during Passover you could do it freely, but only in Arab stores. A Jew who choose to  sell bread during that time might be fined (eating is still legal thank G-d). Most business owners choose not to sell bread during Passover anyway, for their own observance or for the fear of losing costumers. If you wish to be buried in a Jewish cemetery you might have all sorts of issues as well regarding the Jewish law and other issues, like the ability to be legally defined as a citizen with no religion, the process of converting or the absurd fact that the word “Kosher” is trademarked by religious institutes and it’s basically illegal to define foods and restaurants as Kosher without their approval are very problematic as well and to an American ear might also sound very disturbing.

bench-jews-only

All of these issues have solutions but none of them have a perfect solution, that’s what happen when you need to define what is Judaism and you have many different kinds of Jews plus a dysfunctional political system. And I only mentioned issues regarding the relationships between Jews and Jews, the relationship between Judaism and other nations in Israel and in the occupied territories is a different issue(s) that would take much more than few paragraphs to explain, assuming that there is somewhere an explanation that more than few people would agree upon.

So next time you meet an Israeli at a synagogue and he or she seems a bit uncomfortable, that might be the reason. That’s why even after working and being engaged in a very meaningful way for more than two years at our synagogue, BHA at Beacon NY, I often feel uncomfortable about it even though I have only great things to say about the shul, the rabbi and the community. I find it impossible to tell an Israeli friend that I’m working at a synagogue without sounding a little apologetic, as if I’m doing something wrong. If you grow up seeing something, let’s call it Judaism, as a source of lots of troubles and very little joy, it’s not that easy to let go of that image. Without trying to sound too dramatic, especially since I never really experienced a violent religious oppression, I admire the religious freedom and freedom from religion in the US. Though not at all perfect, I find this system much better than the Israeli one. Though I didn’t marry in Israel and I was lucky to have a car soon after getting a driver’s license, those kind of issues still upsets me when I think of them. I do think that every religion that tries to force itself on others would become a little ugly, often for its most devoted believers too. Maybe these examples, besides being such complex issues, are not that pretty after all.

אז מה נהיית אמריקאי האא?

מי לא שמע את המשפט הזה אחרי ששהה כאן לאיזה צורך שלא יהיה יותר מחודש?
ולמי לא היתה איזושהי תגובה רגשית כלפי המשפט הזה, עצבות, שמחה, הקלה, התנגדות, אשמה או משהו אחר?
ולמה בעצם? אולי הבסיס הוא איזושהי תחושת מחוייבות לקולקטיב הארצישראלי, שברגע ששואלים לגבי המחויבות הזו כמה שאלות אז יש פחד מסויים מכל הכיוונים. חברה שגרה בקנדה שאלה אותי אם יש לי רגשות אשמה (יותר נכון היה לשאול האם אני מרגיש צורך או רצון להיות בארץ או עצב להיות כאן כי אשמה זה לא בדיוק רגש והיא לא בדיוק פרודוקטיבית בשום צורה) שאני עוזב את הארץ והתשובה היא כן, קשה לעזוב. יש מין תחושת מחוייבות כזו למשהו לא מוגדר, שמבחינה שכלית ורגשית אני יכול לפרק אותו לגורמים ולצאת כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר ויש גם קשיי התאקלמות במקום חדש ויש עוד הרבה גורמים במשוואה. וגם אם נפרק את המשוואה עוד קצת ונוציא ממנה את ה”פוליטיקה” (הכל פוליטי) שחשובה לכל אחת על פי דעותיה בסופו של דבר מה באמת עומד מאחורי העצב והקושי הזה?

יש לי מחשבה בנושא שעולה לי הרבה פעמים כשאני נזכר בילדות שלי – שזה לא יחזור על עצמו. לא בגלל שפעם היה ערוץ אחד והיום יש יוטיוב אלא פשוט בגלל שזה לא יחזור על עצמו. זה מאוד משעשע אותי שמעיין נהנית לראות את קיפי בן קיפוד אבל היא כאן זה היא כאן ואני בשנות השמונים שם זה אני בשנות השמונים שם ואני מראה לה קטעים מרחוב סומסום ביוטיוב לא בגלל בחירה ראציונאלית כלשהי אלא פשוט בגלל שכנראה יש איזה צורך תת מודע לתת לילדים שלנו משהו דומה למה שאנחנו קיבלנו (אם המשהו הזה היה סביר ומעלה כמובן) וכמובן שמעבר לים זה בלתי אפשרי לתת את המשהו הזה. פגשתי חבר שילדיו גדלים בפרבר אמריקאי בסוג של בועה ישראלית של שנות השבעים, התרגשתי מהפתיחות של החברה האמריקאית לאפשר דברים כאלה וכנראה שאכן רוב הדי.וי.דיים שלהם כנראה יותר טובים ממה שעושים היום. אני מנסה למצוא איזשהו “אבל” אבל הוא לא בא, אולי איזה משחק מלים על להתאבל אבל גם זה לא עובד. אולי אין אבל. אבל גם בארץ זה בלתי אפשרי ואולי אף יותר בלתי רצוי.
מישהו ציין בפניי פעם בצורה של “מ.ש.ל.” במתמטיקה (מה שרצינו להוכיח) את העובדה שאני מדבר וכותב בעברית ומקשיב למוזיקה מהארץ כעובדת היותי ישראלי ומקושר לתרבות ולהווי הישראלי ברמ”ח איבריי. אז מה אומרת העובדה שאני מאזין ומתרגש גם ממוזיקה ואמנות באנגלית לא פחות? כמו גם ההשוואות והנסיונות להוכיח (בדרך כלל מאנשים שלא ממש גרו בארה”ב) כמה שבארץ יותר טוב, כאילו זה שבחרנו לגור כאן אומר שיש לנו צורך להתווכח על איפה יותר טוב ולמה וכאילו שזה שהירושימה ווייטנאם או צ’צ’ניה יותר גרועים מהכיבוש אז זה אומר משהו על הבחירות שלנו באיזושהי צורה. כאילו שהמקום בו בחרת לחיות צריך להצדיק את עצמו או בציטוט – “למי הרגו שש מליון האא? אז שלא יגידו לנו כלום”.

בסופו של דבר אחד הדברים המרכזיים בשבילנו בבחירה להיות כאן הוא החופש להיות ומבחינה סוביקטיבית לגמרי התחושה היא שיש מהמוצר הזה יותר כאן, בחלק הצפון מזרחי של ארה”ב בשבילנו בזמן הזה ואם יהיה חשש לשואה שנייה אז נארוז את הפקאעלך שלנו כמה שיותר מהר ונלך למקום אחר. אשתי שמחזיקה בשלוש אזרחויות מרגישה חסרת לאום וחסרת רגש לאומי והתחושה הזו מרתקת אותי (היא לא ישראלית, כן, יהודייה, בתשובה לשאלה שעולה לך בדיוק עכשיו ועלתה גם לרופא השיניים הכהניסט מלונג איילנד שהיה נשוי לישראלית ועכשיו הוא עם שיקסע וישר עלה עליי שאני שמאלני אבל עשה טיפול טוב) ואני מסתקרן האם אפשר לפתח תחושה כזו, אחרי הכל לאומים הביאו לא מעט מלחמות והרס לאנושות (כן גם הרבה דברים טובים אני יודע).
דרכון, מוצר כ”כ בסיסי, הרבה יותר בסיסי מקוטג’, יכול לקבוע את חייהם ומותם של מליוני בני אדם בשרירותיות מרגיזה וקשה לי למצוא בחתיכת הנייר הזו משהו נעלה כלשהו. אני רוצה לשאול שאלה עניינית שהיא גם לא עניינית באותו זמן – האם כל הגבולות (או חוסר הגבולות) האלה מיטיבים עם האנושות בסופו של יום?

אז למה אני כן מתגעגע בארץ? כנראה שבעיקר לזכרונות ולחוויות ההתעצבות שלי כעצמי בתור ילד ובתור בוגר. אין לי רצון כיום לטייל או לחיות בשבילי וערי ישראל, משהו במרחק, בכאן הזה ובזמן הזה הבהיר לי את זה, לא כקביעה עובדתית נצחית לכלל אלא כמשהו אישי עכשווי ופשוט של אני רוצה לחיות את חיי כאן כרגע, אין לי רצון להיכנס יותר מדי לקלחת הרגשית והפוליטית בארץ למרות שאני עושה את זה מדי פעם בנוחיות של האינטרנט אבל הרבה תקריות לא נעימות ושלט אדום גדול בקריית יובל שקרא “שמאלנים בוגדים” הוציאו לי את החשק והגדילו לי את הכאב בנושא. אם אני בוגד במשהו אז זה משהו שאף פעם לא התחייבתי אליו (בהשבעה בצבא רק עשיתי עם השפתיים ולא עם כל הלב) והוא אף פעם לא התחייב אלי אישית אלא רק אל כלל מסויים, כארבעים אחוז מיהודי העולם, ומנסה לייצג את כולם.

למרות שאני מנסה לחיות את חיי על פי הצרכים והרצונות שלי ושל משפחתי השאלות האלה, שאין דרך להסתכל עליהם אלא גם ובעיקר כשאלות פוליטיות, עולות כל הזמן ומוציאות אותי מהכאן ועכשיו. הרצון לבחור את הבחירות הנכונות בשבילנו ובשביל ילדינו מעורר המון שאלות וקשיים. בשביל משפחות שהחליטו לעשות שינוי מהותי כמו הגירה באורח חייהם השאלות האלה מוחשיות הרבה יותר ובעיניי גם מאוד מעניינות.

ואסיים בהמלצה – הספר “קרובים רחוקים” של אודי זומר בנושא הורים ישראלים באמריקה (שמתם לב שכשאומרים אמריקה מתכוונים למדינה אחת בצפון היבשת?) אשר מכיל מגוון רחב של ראיונות מרתקים בנושא עם משפחות של ישראלים בארה”ב, יחד עם הרבה שאלות וגם לא מעט מסקנות.

הדרך לעולם טוב יותר עוברת דרך צ’ארלי צ’אפלין

(פורסם לראשונה במהלך המחאה החברתית)

כבר שלושה שבועות שאני מנסה לכתוב את מחשבותיי ורגשותיי בנוגע למתרחש בארץ והמילים נתקעות לי. שמתי לב שהרבה יותר קל לי לכתוב על המתרחש בארץ כשדברים “רעים” או שאני מזהה כרעים קורים ואילו כשקורה משהו שאני מזהה כחיובי אז פתאום אני נתקע, פתאום אין מלים. אולי זה נובע מתוך העובדה שהכתיבה עצמה מסדרת את מחשבותיי בנוגע להיותי כאן ורגשותיי על שם ושבפעם הראשונה מזה כמעט שנתיים אני מרגיש רצון להיות בארץ לא מתוך קשרי משפחה, חברים, נוסטלגיה, רגשות אשם או תחושת מחוייבות אלא פשוט בגלל שאני רוצה להיות שם עכשיו, מתוך השתתפות, סקרנות, תמיכה, רצון לשינוי, הנאה ועוד. מאז שהתחילו ההפגנות בארץ אני עוקב אחר החדשות בדריכות וגם תוהה מה הייתי עושה לו הייתי כעת בארץ (כנראה שאותו הדבר, עם תינוקת וילדה בת שנתיים עושים פחות או יותר את אותו הדבר גם אם זה תוך כדי צעדה או במאהל).

לאור המצב יש איזה רצון או צורך לפתח משנה סדורה לגבי המתרחש, אנשים רבים מפרסמים הצעות שונות למערכת צודקת יותר וחלוקה הוגנת יותר של משאבי המדינה ואני חייב לומר שאני מסכים עם הרבה דברים שאני קורא אבל האמת היא שאני מבין קטן מאוד בתקציבים ובדרכי ניהולם, אין לי מושג מה יכולה להיות אלטרנטיבה ראויה למצב הנוכחי חוץ מכמה שינויים קונקרטיים ויכולים לקרות המון דבריםבדרך לצדק החברתי. מה שכן זה קודם כל מרגש לראות (זהירות, קלישאה) אחדות בעם שלא לצרכי מלחמה ופעולות המוניות לא אלימות באופן כללי זה מרגש. בראש עולות דוגמאות של מדינות רווחה ושל ישראל בעבר אבל גם של מהפיכות שהובילו לרגעים קצרים של גאווה ואח”כ לסבל רב יותר. מעבר לים אחרי כמה שבועות הדברים נראים קצת מעורפלים ושאלה אחת לא מפסיקה להישאל – מה יהיה? לרגע נראה שהנה תכף יבואו צדק רווחה ושגשוג לכל ולפעמים נראה שתכף ביבי וברק יתחילו מלחמה והכל יישכח או שפשוט הכל יידעך והדרישות יגיעו לאיזה דו”ח אי שם ללא שינוי כלשהו.

המצחיק באדם, צ’ארלי צ’אפלין, היה כנראה הרבה פחות מצחיק ופחות נוגע ללב אם לא היה לו לב רחב ופתוח לכל – לילד (יצירת מופת),לפועללמוכרת הפרחים העיוורתליהודילחלש ועוד ועוד. סצינת הסיום מתוך הסרט “הדיקטטור הגדול” היא הפעם הראשונה והאחרונה בה הנווד מדבר על המסך ובמה שעשוי להיראות היום קצת ארכאי ותמים אומר כל כך הרבה וכל כך יפה ומבטא את הרצון העז שלו לעולם טוב יותר. למרות שראיתי אותה עשרות פעמים היא תמיד מרגשת אותי מחדש, גם בגלל הנאום המדהים בפני עצמו וגם בגלל האומץ והכנות של צ’אפלין ביחס לאמנים ואנשי רוח אחרים באותה תקופה. מאוחר יותר הוא טען שאם היה יודע את מימדי השואה בזמנו לא היה יוצר קומדיה מהמתרחש בגטו. המלים שלו בתור הינקלר/הנווד אשר מדבר כשליט העולם אמנם לא מציינות שום בקשה ספציפית ממשלה כלשהי אך הן פונות ללבו של האדם, כל אדם, בדרישה שאי אפשר להתעלם ממנה לפתוח את הלב ולחשוב קצת על המצב אליו האנושות הגיעה. צ’אפלין טען שכל חייו היה ונשאר ליצן וזה מעמיד אותו במקום גבוה יותר מכל פוליטיקאי. אני לא יודע איך להתייחס לאמירה הכואבת הזאת, שנאמרה אחרי שהמקארת’יזם הוביל לגירושו של צ’אפלין מארה”ב, מלבד המחשבה ההיפותטית שאם ליצנים היו שולטים בעולם הוא היה גם יותר מצחיק וגם קצת יותר בטוח ואופטימי (אני לא יודע מה היה קורה עם יוקר המחייה). יש לי תחושה שליצנים אמיתיים הם אנשים עצובים יותר מאנשים אחרים.

(אפשר לקרוא את טקסט הנאום כאן)

לצערי כשאני חושב על סוציאליזם אחד הדברים הראשונים שקופצים לי לראש זה כמה הערות שקיבלתי מפעילים בתנועת נוער סוציאליסטית. לראשון לא היה לו מושג מהו מצבי הכלכלי מלבד מקום מגוריי באותה תקופה (כפר סבא) ואם הייתי צריך להמר עפ”י מקום מגורים הייתי אומר שהוא גדל בבית מבוסס משלי אבל זה לא הפריע לו להלאים את רכושי בשם העם תוך כעס גדול על העוולות השונות שביצעתי. אני לא יודע אם הוא עדיין סוציאליסט אבל אני מניח שהוא נשאר קצת אידיוט. פעיל אחר אמר לי שיש את הצד שלנו והצד שלהם ואני צריך להחליט באיזה צד אני, אחרת אני האויב. מישהו אחר אמר לי שהעולם מחולק לסוציאליסטים וקפיטליסטים ולא היתה לו תשובה לשאלתי מה אם אני לא זה ולא זה. למען ההגינות אציין שדברים אלו נאמרו לפני עשר שנים ואולי לא אלה בדיוק היו המלים אבל זאת היתה רוח הדברים. לשמחתי אני לא חושב שזו רוח הסוציאליזם או רוח המחאה בארץ אבל אני חושב על ההערות האלה מדי פעם ומזכיר לעצמי שהחלוקה הדיכוטומית בין טובים לרעים מעוורת את לבו של האדם ומפשטת שלא לצורך את מורכבותה של המציאות. כל מי שמחלק את העולם לטובים ורעים קרוב יותר בהוויתו לג’ורג’ בוש מאשר לבודהא ואני חייב לציין בצער שגם אני כנראה קרוב יותר לבוש על הסקאלה הזו. זה לא סותר את אמונתי שיש לפעול בכל האמצעים הדרושים להשגת מזון, מעון, אושר, מלבוש, מרפא, מורה ומוזיקה טובה לכל אחד ואחת בלי קשר לדת, גזע, מין, נטייה מינית או מוגבלות כלשהי. אם נקח את עצתו של צ’אפלין בנושא אז “אנחנו רוצים לעזור אחד לשני, בני אדם הם כאלה. כולנו רוצים לחיות אחד לצד השני באושר ולא בסבל (אל תבקשו ממני פתרון למחירי הדיור אבל המשך הציטוט הוא-) בעולם הזה יש מקום לכולם והאדמה יכולה לספק את הצרכים של כולם.”

ולעניינו של הבלוג ושל ישראלים בחו”ל – מה אני מתעסק עם כל אלה בכלל? דיברתי עם חבר שגר בסן פרנסיסקו והביקור שלו בארץ נפל בדיוק על גל המחאה, הוא נורא התרגש אבל אמר לי שהוא היה צריך להזכיר לעצמו שהוא רק תייר בארץ וגם אני בין הקריאה והצפייה בקטעי וידאו מהארץ צריך להזכיר לעצמי מדי פעם שאני כבר לא גר שם וגם אם ישראל תיהפך בן רגע לגן עדן עלי אדמות אנחנו עדיין לא נגור שם בזמן הקרוב. וזה לא קל, זה פחות קל בימים אלה. גם תוך כתיבת שורות אלה הזכרתי לעצמי שזה בעצם קצת לא ענייני ואפילו אמא שלי שהיא הראשונה שתרצה לראות אותנו גרים בארץ אמרה לי שלא צריכה להיות לי זכות הצבעה בארץ והיא צודקת במאה אחוז. אם בחרתי לגור כאן אז אני צריך להגיד יפה ביי ביי גם לדברים שאני אוהב ומעריך בארץ אבל אולי במקרה הזה שצף המידע הופך את זה ליותר קשה או ליותר מורכב כי זה כן קצת מרגיש כמו “להיות שם” כשרואים תמונות מההפגנות ומהמאהלים השונים. (על תפקוד האינטרנט בחיי המהגר אכתוב פוסט נפרד בקרוב).

דני ציין בפוסט שלו שהאמירה של רבין משנות השבעים כלפי מהגרים יהודים מישראל (עידוד עזיבת לא יהודים זה נושא אחר) אותם כינה “נפולת של נמושות” מהדהדת בלבו עד היום ואולי גם בקרב ישראלים רבים שהיגרו מהארץ. בכל זאת, זה לא נעים כשראש הממשלה תוקף אותך אישית או כשח”כית / גברת קוראת לך “תגיד לי אתה סתום” או שאתה בקבוצה של “אנשים מכוערים” או “לא נחמדים”. קודם כל מעניין שבשני המקרים מדובר בנבחרי ציבור יוצאי צבא שמדברים אל ציבור אזרחים כאילו הוא הטירונים שלהם. בעוד שמירי רגב כנראה סתומה בעצמה האמירה של רבין עדיין פוגעת ברגשותיהם של כמה ישראלים אז צריך להזכיר כמה דברים – אף אחד לא נפל משום מקום ובדר”כ מי שקורא לאחרים נמושות מעיד על הפחדים של עצמו ולא על מושא אמירתו. כל אחד הגיע לאיפה שהגיע בעולם או בישראל בנסיבות אישיות, משפחתיות, פוליטיות או כלכליות שונות ומשונות ואולי הגיע הזמן לדיון קצת יותר מעמיק ומכובד על היחסים בין יהודים בארץ ובתפוצות.

אז מה יהיה? לא יודע, בעיירה הצפונית והשלווה בה בחרנו לגור אנחנו בונים לנו קהילה מאוד כייפית של חברים ומשפחות, מעיין וסשה פורחות ומאושרות ובכלל יפה כאן, גלילי ונעים. לא שמתי לב למאבקים מיוחדים חוץ מהדרישה המוצדקת מהחנות של הבייגל (יותר טעים ומגוון מזה של ניו יורק, מי שלא מאמין שיבוא לטעום) שתשאר פתוחה גם אחה”צ אבל זה לא הפריע לניו יורק טיימס לפרסם כתבה עלהברוקליניזציה של עמק ההאדסון שבה משווים ישובים כאן לשכונות בעיר, אנחנו האיסט ווילג’ למי שתהתה. הרגשתי ממש כמו בארץ לא מזמן כשהמוסכניק הלבנוני (המוסכניק הכי נחמד שפגשתי בחיי) אמר לי שיש הנחה במזומן. התחמקנו מהמס ביחד וכל אחד קיטר קצת על הבעיות במדינתו המקורית תוך כדי אכילת תמרים משותפת. אם אפשר כאן אז למה לא שם?
may all beings be happy, may all beings be free from suffering

ומשהו קטן לסיום – זהו מאמר מרתק על גידול ילדים בחברה המודרנית שנכתב לאור אחת מדרישות המאבק לחוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים

AUGUST 16, 2011 @ 08:12:AM

בין כאן לשם עומד טרנזיסטור ישן ופיל חום במרכז החדר

לעתים אני תוהה עד כמה האינטרנט מספק לי את הצרכים שלי מהארץ ואם אני צריך לזרוק מספר אז יותר מחמישים אחוז יהיה הימור צנוע. סקייפ, פייסבוק, יוטיוב, חדשות, מאמרים, בלוגים, הזמנת ספרים בדואר ועוד ועוד. מגע אנושי בהחלט חסר ואולי גם לא מעט דברים אחרים אבל בגדול אני מרגיש שהרשת עוזרת לי להינות ממה שאני אוהב בארץ ולהתעדכן בסיבות ללמה אני לא בהכרח רוצה לחזור. בסך הכל זו עסקה טובה שחוסכת המון כאב ראש. החסרון של העסקה הזו הוא שיותר קל לי לקרוא על מה שעובר על מרגלית צנעני במעצר למרות שזה ממש לא מעניין אותי מאשר על הבחירות הקרובות בעיירתינו הקטנטונת שיכולות להשפיע על החיים שלנו לא מעט. אפילו על ההוריקן איירין קראתי בעברית, בעיקר מתוך נוחות. נוצרת לי תחושת נתק מסויימת וקצת מוזרה של להיות כאן ושם בו זמנית. אני באמת לא יודע מה מביא אותי לקריאה כה רבה על המתרחש בארץ אבל מעבר לפוליטיקה אני עוקב גם אחר עבודות של חברים, פרוייקטים שחשובים לי, מחאת האוהלים ועוד ועוד. חוץ מאלה מעיין רואה לא מעט ילדים שהיא לא מכירה שרים ביוטיוב נדנד או עשר אצבעות לי יש. כשהייתי הרבה יותר גדול ממנה הייתה הופעה של הופה היי במתנ”ס בנצרת עלית ולא הבנתי איך הם יכולים להיות גם בטלווזיה וגם במתנ”ס באותו הזמן ובטח שלא יכלתי לראות את אותו קליפ רצוא ושוב עם דילוגים על קטעים שאני לא אוהב.

לפעמים אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הייתי מהגר לפני עשרים שנה או יותר, שיחות טלפון ומכתבים היו הדרך היחידה לתקשר עם הארץ חוץ מקשר חד-צדדי של קריאת עיתונים וצפייה בטלווזיה. אני נוטה להאמין שהייתי הרבה יותר מעורב במתרחש בארה”ב, האנגלית שלי הייתה הרבה יותר טובה והייתי קורא יותר ספרים. אולי גם הייתי מתגעגע יותר, אני כמעט ולא מרגיש צורך לטייל בישראל ואולי זה בגלל שאני מתבונן מדי פעם בתמונות וקטעי וידאו מהארץ ושהזכרונות לעתים יותר יפים מהמציאות. הכמיהה לשנה הבאה בירושלים הבנוייה יפה לאין שיעור מהרס הבניינים הישנים והמקסימים לטובת בנייה הולילנדית נטולת קדושה. מבחינה תיאורטית אני לא חושב שזה בריא לבני אנוש להיות קשורים למקום מסויים עד לרמה שהם מוכנים להרוג מישהו בגלל זה ובאופן אישי אני בתהליך מוצלח של גמילה מהקשר למקום (לא שכשהייתי קשור הייתי הורג מישהו בגלל זה), עוד לא סיימתי אותו אבל אני בדרך ואולי תמיד אהיה בה. לעומת זאת קשר לשפה הוא קשר מסוג אחר.

העברית שאני מדבר עם מעיין היא מעין עברית רק שלנו, עם עיוותי לשון וצחוק שהוא רק שלי ושלה. היא הבן אדם היחיד שאני מדבר איתו בעברית באופן יום יומי (אנה לא מדברת עברית וסשה אוהבת בעיקר שעושים לה ברר ברר עם השפתיים). אני מניח שאם הייתי מדבר איתה בעברית בארץ השפה היתה שונה, אולי זו תחושת הבועה של ללכת ברחוב ולדבר בינינו עם סיכוי מינימלי שמישהו יבין אותנו, מה שמייחד מאוד את השפה בשבילי, אולי זה גם משהו אחר שאני לא מודע אליו. אני מודע לזה שגם אם היא תדבר עברית בצורה שוטפת סביר להניח שהיא לא תדבר עם הילדים שלה בעברית והשפה תיעלם לה, כמו שאני לא מדבר עיראקית או יידיש או גרמנית. שפות נעלמות להן לאיטן ואולי קטעי היוטיוב שאני מראה למעיין מאוד דומים לטרנזיסטור הישן של סבא שלי בדירה הקטנה ברחוב יציאת אירופה בחיפה שניגן מנגינות וחדשות בערבית מבוקר עד ערב. מעיין כל כך התלהבה מהרכבת התחתית ובמשך ימים התשובה לכל שאלה הייתה צ’ו צ’ו ביפ ביפ. איך יצאו בני ישראל ממצרים?, שאלתי אותה. בסאבווי.

יצאנו מברוקלין אל עבר אוויר טוב יותר ובשבוע האחרון התווספו להם קרטונים אלי קרטונים ויש לנו עכשיו פיל חום במרכז הסלון. יש איזושהי עצבות מיוחדת בימים האחרונים לפני מעבר דירה, יחד עם כל הפיצ’פקאעס מתכנסים להם כל הזכרונות וכל החוויות שנחוו כאן אל פינה מאוד מסויימת בלב. פעם באתי אל דירת ילדותי ברחוב השושנים וכמעט דפקתי בדלת בכדי לבקש לראות לכמה דקות את החדר בו גדלתי. אולי זה הסטיקר שהיה מודבק על הדלת שגרם לי להסתפק בלהסתכל מלמטה על החלון ממנו הסתכלתי אל ההרים. מאותם הרים שנים רבות אחר כך הסתכלתי על העיר עם חברה מנצרת והיא ראתה את חלון ילדותי אחרת לגמרי מאיך שאני ראיתי אותו.

מעיין מוצאת את הגברת באדום שמופיעה ב0:36 בלתי נסבלת וכמעט בוכה עד שאני מעביר את הוידאו למוזיקה ולריקודים ב1:45. צודקת.

באנגלית יש את התוספת after all לעולם הקטן שחסרה בעברית ובערבית, כאילו שבאנגלית יש ציפייה מהעולם שיהיה גדול אולם אחרי בדיקה מדוקדקת מגלים שהוא קטן בעוד שבעברית וערבית מובן מאליו שהעולם קטן מאוד, עולם של צחוק ועולם דמעות.

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם
הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת
כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ

‘קהלת א

שתהיה שנה מלאה בהפתעות וגילויים מרתקים, המון אהבה, שינוי וצחוק ילדים מתגלגל

לזכר יקיר שמאי ז”ל. כשנפגשנו לא ידעתי שתהיה השראה מתמשכת להמשך חיי. תודה

SEPTEMBER 8, 2011 @ 07:17:AM