איזהו גיבור?

בסרטו החדש של יואב שמיר “10%, מה הופך אדם לגיבור” (להשכרה או קנייה כאן) הוא יוצא למסע הרפתקאות ברחבי העולם בכדי לענות על השאלה שרבים שאלו לפניו – מה הופך אדם לגיבור והאם ניתן לשכפל את מודל הגבורות בכדי להביא לעולם עוד ועוד גיבורים שיהפכו אותו למקום טוב יותר. שמיר יוצא למסע בעקבות השאלה בדומה לסרטו הקודם “השמצה”, שם יצא למסע בכדי לברר מה זאת אנטישמיות ואיפה היא נמצאת כיום. המסע מביא את סיפורם של דמויות רבות מתרבויות שונות, כיאה לשאלה אוניברסלית כל כך. שמיר מדלג באלגנטיות בין קופים באפריקה, חסידי אומות העולם, מנהיגי כנופיות שהפכו לפעילים חברתיים, בחור שהציל נוסע שנפל אל פסי הרכבת, טייס קרבי שהפך לפעיל נגד הכיבוש ועוד. כולם גיבורים בעיני שמיר וכעת נותר רק לברר מה משותף ביניהם ואיך ניתן לחקות את פעילותם בעזרתם של שני חוקרים בעלי שם עולמי. תשובה לשאלה הזו תוביל אותנו לעולם טוב יותר, או לפחות זו התחושה שמקבלים מצפייה בקדימון המעולה.

שמיר עובד קשה ונוסע ללא מעט מדינות שונות בכדי להיפגש עם הרבה מאוד אנשים אולם כמה שעות לאחר הצפייה בסרט ניסיתי להיזכר בשמות הגיבורים והצלחתי להיזכר רק באחד. אולי מדובר בזכרון שלי אבל יש תחושה שלא מצליחים להתחבר באמת לאף גיבור – כל סיפור של גיבור הוא יחסית שטחי ולא נכנס ליותר מדי פרטים לגבי חיי הגיבור מלבד המעשה עצמו. אולי כך הדבר מתוך הרצון להראות את חייהם של כמה שיותר גיבורים או מהחלטת עריכה ליצור סרט בעקבות מסעו של שמיר ולא בעקבות הגיבורים עצמם. מדובר באנשים מרתקים שאכן ראויים להיקרא גיבורים אבל לפחות מהסרט לא ברור בדיוק מה הגבורה המדויקת שלהם, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת מלבד המעשה עצמו אותו הם ביצעו. מוצגים המון פרטים ביוגרפיים ומחקרים שונים אבל רוב הגיבורים לא מעוררים יותר מדי רגשות. אין מדובר באיכות הסיפור אלא שפשוט אין מספיק זמן מסך עם כל אחד בשביל להיקשר אליו רגשית בתור צופה.

שם הסרט נלקח מניסוי מפורסם של סטנלי מילגרם משנות השישים בו נתבקשו אנשים להעניש בזרם חשמלי את מי שחשבו למשתתפים בניסוי שלא ענו נכונה על שאלות שנשאלו. בניגוד לכל ההנחות מרבית המשתתפים הסכימו להתנהג בצורה סאדיסטית כלפי אנשים שלא הכירו ואילו רק 10% סירבו ואלה הם הגיבורים אחריהם מתחקה הסרט. הניסוי הפתיע את הקהילה המדעית ועורר הדים רבים והוא חשוב גם כיום.

נדמה ששמיר יצא לחפש גיבורים ומצא את עצמו כגיבור הסרט – מבין כל הגיבורים שמופיעים בסרט שמיר הוא היחיד שמצליח לעורר רגשות מורכבים והוא הדמות היחידה שעוברת איזשהו שינוי משמעותי אותו מצליח הסרט לתעד. ואיזה שינוי? שמיר בעצם מגלה שאין תשובה לשאלה שהוא שאל, אולי השאלה כללית מדי ואולי הנסיון להשיב הוא אבוד מראש. לא ברור מה הופך אדם לגיבור ולפחות על פי חוקרת מיד ושם המתמחה בענייני חסידי אומות העולם עצם השאלה היא קצת לא במקום. גם חוקרים אחרים לא מצאו משהו יותר מדי מעניין בנושא למעט העובדה שמעשים טובים עושים נעים במוח למי שמבצע אותם וכמו סוגים אחרים של הנאה גם הם יכולים להיות ממכרים. אז נשאלת השאלה – איך עושים מזה סרט?

ב”השמצה” שמיר מצליח להכניס את עצמו (ואת סבתא שלו שהיא גיבורה ומצחיקה גדולה בזכות עצמה) בצורה חיננית אל תוך עניינים שברומו של עולם ולהיות במאי שמשתתף בסרט של עצמו ולהוסיף בכך תיבול משובח לסרט שבעיני הוא אחד הסרטים התיעודיים היותר טובים שנעשו בארץ לאחרונה ולדעתי יש בו גם מימד מסוים של גבורה, אם אנחנו מגדירים גבורה כעמידה נגד הזרם והתעקשות לספר פרטים חשובים שאנשים לא אוהבים לשמוע. גם בסרטו מ2003, “מחסומים” בוודאי ובוודאי שיש הרבה מאוד גבורה ואומץ אמנותי. ב”מה הופך אדם לגיבור?”, לעומת זאת, נדמה שהגבורה מעט מתפספסת מרוב נסיונות להגדיר אותה. למרות שדמותו של שמיר מעוררת המון חיוכים ורצון לשתות איתו בירה לדעתי טוב היה לפצל את המסע האישי שלו ושל גיבורי הסרט לשני סרטים שונים כי נדמה שבסרט אחד פשוט אין מקום לכל כך הרבה סיפורים, בטח שלא אם מוסיפים למרק כמה מהשאלות המרתקות ביותר לגבי טיבו של המין האנושי ששמיר לא מהסס לשאול.

בסופו של הסרט נותרתי עם תחושת החמצה, אמנם הכרתי לא מעט גיבורים מעוררי השראה אבל לא מצאתי ולו תשובה טובה אחת לשאלות שהסרט התיימר לענות עליהם, שכאמור הם כמה מהשאלות הבסיסיות ביותר בנוגע למין האנושי. כמו ב”השמצה” גם כאן יש חינניות והומור אבל חסר חוט מקשר בין הסיפורים, אולי באמת אין חוט מקשר בין הסיפורים הללו ואולי גבורה אמנותית תהיה לומר זאת בפירוש – במקום זאת הסרט עובר מדמות לדמות ונוצרת ציפייה לתשובה מסויימת אך בסוף מקבלים מסר לא ברור, קצת ניו-אייג’י, קצת הזוי ובהחלט שלא עומד בסטנדרט הגבוה של הסוף המעולה של “מחסומים”, שם נרקם חיבור עדין בין מציאות, קומדיה וטרגדיה ששמעון פרס היה בודאי קורא לו מזרח תיכון חדש (למי שלא ראה – מומלץ בחום). כנראה שסרט אחד פשוט אינו מספיק למטרה הנעלה הזו וכדאי היה ליצור סדרה בת מספר פרקים או טרילוגית סרטים בנושא.

הדבר הכי טוב בסרט הוא שהוא מצליח לעורר אינספור שאלות ואני בטוח שכל אחת תחשוב על שאלות מרתקות אחרות בעקבות הצפייה. כי באמת, מה הופך אדם לגיבור? מי שמצפה לקבל תשובה על כך בשעה וחצי צפוי להתאכזב, אולי מכיוון שזו שאלה עליה ראוי לחשוב במהלך חיים שלמים. שמיר מנסה לבדוק האם הוא עצמו גיבור ולדעתי נופל בגדול בהנחה שגיבור הוא מי שיסכן את חייו בשביל אחרים, מה שהוא לפחות, כמו רוב האנושות, לא ימהרו לעשות. אמנם זוהי גבורה אבל האם זו הגבורה היחידה? האם אין סוגים אחרים של גבורה מלבד הנכונות לסכן את חיינו? האם לא היו חיילים גרמנים שסיכנו והקריבו את חייהם לטובת רעיונות שפלים? עד לא מזמן לידה היתה כרוכה בסכנת חיים רצינית, האם כל הנשים שילדו ילדים בעבר הן גיבורות? צ’רצ’יל, שרבים רואים בו גיבור מלחה”ע השנייה, לא הקריב שערה משערות ראשו במהלך מלחמת העולם השנייה. סביר מאוד להניח שאם היה בוחר להיכנע להיטלר היה מוצא עצמו במאסר או על עמוד התלייה, משמע לפחות מבחינה אישית גבורתו דווקא מנעה ממנו לשלם מחיר אישי כבד. המכבים, שרבים רואים במעשיהם גבורה עילאית, היו קנאים דתיים שלא היו מביישים את מאיר כהנא ושהביאו חורבן גדול לעם ישראל, גדול הרבה יותר מאשר חנוכת מקדש ועצמאות זמנית שהצליחו להשיג. האם הם היו גיבורים? האם יכולה להיות גם גבורה רגשית, בה הגיבור מתעלה על תחושות או אינסטינקטים שונים מבלי לבצע מעשה ספציפי כלשהו? האם מעשה גבורה יכול להתבצע גם על ידי איש שפל רוח? ועוד ועוד שאלות בנושא גבורה שחשוב מאוד לשאול אך יש להיזהר מאוד בתשובות שטחיות בנוגע אליהן.

חשוב לציין שבשביל צופים רבים שמיר הוא אכן גיבור אמנותי שהצליח ליצור את מה שהוא כנראה הסרט התיעודי הטוב ביותר שנעשה על הכיבוש הישראלי. (ניתן לראות את כל הסרט ביוטיוב אבל גיבורים אמיתיים תומכים באמנות שתומכת בהם לכן כדאי גם לשלם. אני לא תמיד גיבור בנושא הזה אבל אני משתדל). לכן, גם אם הסרט הנ”ל הבטיח קצת יותר מדי ממה שסרט אחד יכול לתת, שמיר הוא מהבמאים האהובים עלי שכיף לראות את ההתפתחות האמנותית שלו. למרות שהוא יחלוק עלי בנושא, בשבילי שמיר הוא ללא ספק גיבור למרות שאחרי צפייה בסרט כבר לא ברור לי מה המילה הזו בכלל אומרת.

Advertisements

הדרך לעולם טוב יותר עוברת דרך צ’ארלי צ’אפלין

(פורסם לראשונה במהלך המחאה החברתית)

כבר שלושה שבועות שאני מנסה לכתוב את מחשבותיי ורגשותיי בנוגע למתרחש בארץ והמילים נתקעות לי. שמתי לב שהרבה יותר קל לי לכתוב על המתרחש בארץ כשדברים “רעים” או שאני מזהה כרעים קורים ואילו כשקורה משהו שאני מזהה כחיובי אז פתאום אני נתקע, פתאום אין מלים. אולי זה נובע מתוך העובדה שהכתיבה עצמה מסדרת את מחשבותיי בנוגע להיותי כאן ורגשותיי על שם ושבפעם הראשונה מזה כמעט שנתיים אני מרגיש רצון להיות בארץ לא מתוך קשרי משפחה, חברים, נוסטלגיה, רגשות אשם או תחושת מחוייבות אלא פשוט בגלל שאני רוצה להיות שם עכשיו, מתוך השתתפות, סקרנות, תמיכה, רצון לשינוי, הנאה ועוד. מאז שהתחילו ההפגנות בארץ אני עוקב אחר החדשות בדריכות וגם תוהה מה הייתי עושה לו הייתי כעת בארץ (כנראה שאותו הדבר, עם תינוקת וילדה בת שנתיים עושים פחות או יותר את אותו הדבר גם אם זה תוך כדי צעדה או במאהל).

לאור המצב יש איזה רצון או צורך לפתח משנה סדורה לגבי המתרחש, אנשים רבים מפרסמים הצעות שונות למערכת צודקת יותר וחלוקה הוגנת יותר של משאבי המדינה ואני חייב לומר שאני מסכים עם הרבה דברים שאני קורא אבל האמת היא שאני מבין קטן מאוד בתקציבים ובדרכי ניהולם, אין לי מושג מה יכולה להיות אלטרנטיבה ראויה למצב הנוכחי חוץ מכמה שינויים קונקרטיים ויכולים לקרות המון דבריםבדרך לצדק החברתי. מה שכן זה קודם כל מרגש לראות (זהירות, קלישאה) אחדות בעם שלא לצרכי מלחמה ופעולות המוניות לא אלימות באופן כללי זה מרגש. בראש עולות דוגמאות של מדינות רווחה ושל ישראל בעבר אבל גם של מהפיכות שהובילו לרגעים קצרים של גאווה ואח”כ לסבל רב יותר. מעבר לים אחרי כמה שבועות הדברים נראים קצת מעורפלים ושאלה אחת לא מפסיקה להישאל – מה יהיה? לרגע נראה שהנה תכף יבואו צדק רווחה ושגשוג לכל ולפעמים נראה שתכף ביבי וברק יתחילו מלחמה והכל יישכח או שפשוט הכל יידעך והדרישות יגיעו לאיזה דו”ח אי שם ללא שינוי כלשהו.

המצחיק באדם, צ’ארלי צ’אפלין, היה כנראה הרבה פחות מצחיק ופחות נוגע ללב אם לא היה לו לב רחב ופתוח לכל – לילד (יצירת מופת),לפועללמוכרת הפרחים העיוורתליהודילחלש ועוד ועוד. סצינת הסיום מתוך הסרט “הדיקטטור הגדול” היא הפעם הראשונה והאחרונה בה הנווד מדבר על המסך ובמה שעשוי להיראות היום קצת ארכאי ותמים אומר כל כך הרבה וכל כך יפה ומבטא את הרצון העז שלו לעולם טוב יותר. למרות שראיתי אותה עשרות פעמים היא תמיד מרגשת אותי מחדש, גם בגלל הנאום המדהים בפני עצמו וגם בגלל האומץ והכנות של צ’אפלין ביחס לאמנים ואנשי רוח אחרים באותה תקופה. מאוחר יותר הוא טען שאם היה יודע את מימדי השואה בזמנו לא היה יוצר קומדיה מהמתרחש בגטו. המלים שלו בתור הינקלר/הנווד אשר מדבר כשליט העולם אמנם לא מציינות שום בקשה ספציפית ממשלה כלשהי אך הן פונות ללבו של האדם, כל אדם, בדרישה שאי אפשר להתעלם ממנה לפתוח את הלב ולחשוב קצת על המצב אליו האנושות הגיעה. צ’אפלין טען שכל חייו היה ונשאר ליצן וזה מעמיד אותו במקום גבוה יותר מכל פוליטיקאי. אני לא יודע איך להתייחס לאמירה הכואבת הזאת, שנאמרה אחרי שהמקארת’יזם הוביל לגירושו של צ’אפלין מארה”ב, מלבד המחשבה ההיפותטית שאם ליצנים היו שולטים בעולם הוא היה גם יותר מצחיק וגם קצת יותר בטוח ואופטימי (אני לא יודע מה היה קורה עם יוקר המחייה). יש לי תחושה שליצנים אמיתיים הם אנשים עצובים יותר מאנשים אחרים.

(אפשר לקרוא את טקסט הנאום כאן)

לצערי כשאני חושב על סוציאליזם אחד הדברים הראשונים שקופצים לי לראש זה כמה הערות שקיבלתי מפעילים בתנועת נוער סוציאליסטית. לראשון לא היה לו מושג מהו מצבי הכלכלי מלבד מקום מגוריי באותה תקופה (כפר סבא) ואם הייתי צריך להמר עפ”י מקום מגורים הייתי אומר שהוא גדל בבית מבוסס משלי אבל זה לא הפריע לו להלאים את רכושי בשם העם תוך כעס גדול על העוולות השונות שביצעתי. אני לא יודע אם הוא עדיין סוציאליסט אבל אני מניח שהוא נשאר קצת אידיוט. פעיל אחר אמר לי שיש את הצד שלנו והצד שלהם ואני צריך להחליט באיזה צד אני, אחרת אני האויב. מישהו אחר אמר לי שהעולם מחולק לסוציאליסטים וקפיטליסטים ולא היתה לו תשובה לשאלתי מה אם אני לא זה ולא זה. למען ההגינות אציין שדברים אלו נאמרו לפני עשר שנים ואולי לא אלה בדיוק היו המלים אבל זאת היתה רוח הדברים. לשמחתי אני לא חושב שזו רוח הסוציאליזם או רוח המחאה בארץ אבל אני חושב על ההערות האלה מדי פעם ומזכיר לעצמי שהחלוקה הדיכוטומית בין טובים לרעים מעוורת את לבו של האדם ומפשטת שלא לצורך את מורכבותה של המציאות. כל מי שמחלק את העולם לטובים ורעים קרוב יותר בהוויתו לג’ורג’ בוש מאשר לבודהא ואני חייב לציין בצער שגם אני כנראה קרוב יותר לבוש על הסקאלה הזו. זה לא סותר את אמונתי שיש לפעול בכל האמצעים הדרושים להשגת מזון, מעון, אושר, מלבוש, מרפא, מורה ומוזיקה טובה לכל אחד ואחת בלי קשר לדת, גזע, מין, נטייה מינית או מוגבלות כלשהי. אם נקח את עצתו של צ’אפלין בנושא אז “אנחנו רוצים לעזור אחד לשני, בני אדם הם כאלה. כולנו רוצים לחיות אחד לצד השני באושר ולא בסבל (אל תבקשו ממני פתרון למחירי הדיור אבל המשך הציטוט הוא-) בעולם הזה יש מקום לכולם והאדמה יכולה לספק את הצרכים של כולם.”

ולעניינו של הבלוג ושל ישראלים בחו”ל – מה אני מתעסק עם כל אלה בכלל? דיברתי עם חבר שגר בסן פרנסיסקו והביקור שלו בארץ נפל בדיוק על גל המחאה, הוא נורא התרגש אבל אמר לי שהוא היה צריך להזכיר לעצמו שהוא רק תייר בארץ וגם אני בין הקריאה והצפייה בקטעי וידאו מהארץ צריך להזכיר לעצמי מדי פעם שאני כבר לא גר שם וגם אם ישראל תיהפך בן רגע לגן עדן עלי אדמות אנחנו עדיין לא נגור שם בזמן הקרוב. וזה לא קל, זה פחות קל בימים אלה. גם תוך כתיבת שורות אלה הזכרתי לעצמי שזה בעצם קצת לא ענייני ואפילו אמא שלי שהיא הראשונה שתרצה לראות אותנו גרים בארץ אמרה לי שלא צריכה להיות לי זכות הצבעה בארץ והיא צודקת במאה אחוז. אם בחרתי לגור כאן אז אני צריך להגיד יפה ביי ביי גם לדברים שאני אוהב ומעריך בארץ אבל אולי במקרה הזה שצף המידע הופך את זה ליותר קשה או ליותר מורכב כי זה כן קצת מרגיש כמו “להיות שם” כשרואים תמונות מההפגנות ומהמאהלים השונים. (על תפקוד האינטרנט בחיי המהגר אכתוב פוסט נפרד בקרוב).

דני ציין בפוסט שלו שהאמירה של רבין משנות השבעים כלפי מהגרים יהודים מישראל (עידוד עזיבת לא יהודים זה נושא אחר) אותם כינה “נפולת של נמושות” מהדהדת בלבו עד היום ואולי גם בקרב ישראלים רבים שהיגרו מהארץ. בכל זאת, זה לא נעים כשראש הממשלה תוקף אותך אישית או כשח”כית / גברת קוראת לך “תגיד לי אתה סתום” או שאתה בקבוצה של “אנשים מכוערים” או “לא נחמדים”. קודם כל מעניין שבשני המקרים מדובר בנבחרי ציבור יוצאי צבא שמדברים אל ציבור אזרחים כאילו הוא הטירונים שלהם. בעוד שמירי רגב כנראה סתומה בעצמה האמירה של רבין עדיין פוגעת ברגשותיהם של כמה ישראלים אז צריך להזכיר כמה דברים – אף אחד לא נפל משום מקום ובדר”כ מי שקורא לאחרים נמושות מעיד על הפחדים של עצמו ולא על מושא אמירתו. כל אחד הגיע לאיפה שהגיע בעולם או בישראל בנסיבות אישיות, משפחתיות, פוליטיות או כלכליות שונות ומשונות ואולי הגיע הזמן לדיון קצת יותר מעמיק ומכובד על היחסים בין יהודים בארץ ובתפוצות.

אז מה יהיה? לא יודע, בעיירה הצפונית והשלווה בה בחרנו לגור אנחנו בונים לנו קהילה מאוד כייפית של חברים ומשפחות, מעיין וסשה פורחות ומאושרות ובכלל יפה כאן, גלילי ונעים. לא שמתי לב למאבקים מיוחדים חוץ מהדרישה המוצדקת מהחנות של הבייגל (יותר טעים ומגוון מזה של ניו יורק, מי שלא מאמין שיבוא לטעום) שתשאר פתוחה גם אחה”צ אבל זה לא הפריע לניו יורק טיימס לפרסם כתבה עלהברוקליניזציה של עמק ההאדסון שבה משווים ישובים כאן לשכונות בעיר, אנחנו האיסט ווילג’ למי שתהתה. הרגשתי ממש כמו בארץ לא מזמן כשהמוסכניק הלבנוני (המוסכניק הכי נחמד שפגשתי בחיי) אמר לי שיש הנחה במזומן. התחמקנו מהמס ביחד וכל אחד קיטר קצת על הבעיות במדינתו המקורית תוך כדי אכילת תמרים משותפת. אם אפשר כאן אז למה לא שם?
may all beings be happy, may all beings be free from suffering

ומשהו קטן לסיום – זהו מאמר מרתק על גידול ילדים בחברה המודרנית שנכתב לאור אחת מדרישות המאבק לחוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים

AUGUST 16, 2011 @ 08:12:AM