היהדות זה אני, פעם בשבוע

יש ילדה אחת שאני מלמד בבית הכנסת שבאה ממשפחה שאינה פעילה יותר מדי בקהילה ושככל הידוע לי לא ממש מקפידה על שמירת מצוות. היא באה פעם בשבוע לבית הכנסת  למה שנקרא בלעז היברו סקול ומדי פעם נופל לי האסימון שלפחות בשבילה ולפחות בשנה הנוכחית אני הוא המייצג העיקרי של היהדות. נכון, יש עוד כמה מורים שהיא תפגוש ואם היא תבוא לאירועים שונים בבית הכנסת היא גם תחווה עוד כמה דברים יהודיים חוץ מהשיעור שלי אבל כמו שהמורה לריתמיקה בכיתה ג’ גזרה עלי בעיות קצב וריקוד להמשך חיי וכמו שהמורה להיסטוריה בכיתה י’ גרם לי לסקרנות עצומה בתחום כך גם לי יש, במובן מוגבל, המון השפעה על מה הילדים שאני מלמד יחשבו על הנושא. אני יודע ללמד עברית ולרוב אני אפילו עושה את זה טוב ובגלל זה גם שכרו את שירותיי אבל לגבי יהדות… מי אני שאלמד מישהו מה זאת יהדות? בייחוד לאור העובדה שטרם הספקתי להגיע למסקנות סופיות לגבי מה זאת יהדות בשבילי ואולי גם לעולם לא אגיע אל אלה ואולי הדרך למסקנות האלה יותר יהודית מאשר המסקנות עצמן.

כנראה שאין לי ממש תשובה ברורה לשאלה מה זאת יהדות ואולי בגלל זה אני מתקשה ללמד את ה”מקצוע” הזה. אני יכול לתת הגדרה תיאורטית או אפילו מעשית אבל היחס שלי אל הדבר הזה הוא דבר שמשתנה כל הזמן ואולי טוב לי וטוב ליהדות להיות בשינוי מתמיד כלפי הדבר הזה, שבעיני לפחות הוא לא ממש מוגדר. ואיך אפשר בכלל להגדיר משהו שכולל בתוכו את הרב עובדיה ואת בוב דילן ביחד? את אברהם יהושוע השל ואת מאיר כהנא-בננה ביחד, שמכיל מקומות כל כך שונים כמו איזבלה פרידמן וקבר ברוך גולדשטיין ששניהם מתהדרים בתואר “מקום יהודי”? לא ברור לי איך ואם יש למישהי תשובה אשמח לשמוע אותה כי חלק מהילדים מאוד סקרנים לתשובה כזו.

אולי בגלל זה קצת קשה לי ללמד את המשהו הזה. יכול מאוד להיות שאני שקוע יותר מדי בהרהורים ופחות מדי במעשים אבל דווקא במקרה הזה המסורת מתאימה לי ככפפה ליד (לפחות אם אני זכר). מדי פעם, לרוב במהלך שיעור, כשאני מבין שהמסקנה שהסקתי לגבי ההשפעה שלי על הילדים האלה היא לעתים נכונה אני נתקף שיתוק קל וממלל תפילה קטנה בלב שהשיעור יגמר מהר. כמובן שאני לא מלמד אותם את התפילה הזו אבל כשצריך מדי פעם ללמד תפילות אני בדרך כלל לא מדבר על המשמעות התיאולוגית שעומדת מאחוריהן אלא פשוט מלמד עברית (וזה בדרך כלל עובד) או מנסה לעורר דיון או פעילות בנושא, אפילו אצל ילדים קטנים אני חושב שזו דרך לימוד יותר טובה משפיכת מידע חסר הקשר לחיי הילדים כמו מה אני חושב על קיומו או אי קיומו של אלוהים. שוב, גם כאן המסורת דווקא מאוד מעודדת אותי לגבי הלכות השיעור שלי.

כנראה שהפחד הגדול שלי הוא שילד ישאל אותי האם אלוהים קיים ואז אצטרך להשיב לו בכנות – שאין לי מושג. ולא רק שאין לי מושג אלא שאני גם בכלל לא בטוח שיש לשאלה הזו קשר כל כך קריטי לשאלה מה זאת יהדות, בניגוד לדתות אחרות אפשר ואולי גם נוח יותר להיות יהודי ולא להאמין בקיומו של אל מסויים. אישית אני מוצא את עצמי נע בין אתאיזם גמור לאמונה תמימה ואף חסידית משהו כבר לא מעט שנים, פעם ככה ופעם ככה ולרוב איפושהו באמצע. לא ברור לי למה אי אפשר להיות גם אתאיסט וגם מאמין וחייבים להחליט בשאלה הזו לכאן או לכאן ואפילו להתעקש על תשובה אחת לשאלה לאורך חיים שלמים בעוד שזה לגמרי בסדר לשנות את דעתנו בכמעט כל נושא אחר. כפי שניסיתי להביע את עצמי כאן בצורה אמנותית – באושוויץ אלוהים היה קיים ולא קיים בו זמנית ובכל מקרה השאלה בדבר קיומו היא קצת ילדותית, ולא במובן השלילי של הילדותיות.

נעימת חליל הרועים המופיעה בשיר היא ההגדרה הטובה ביותר שאני מכיר למה זאת יהדות

אם הייתי צריך לציין את המעשה הכי יהודי שעשיתי בשנים האחרונות הייתי מספר על ההחלטה שלנו לא למול את בנינו. רגע רגע… מה אמרת?? כן, למרות שבשנים האחרונות השתתפתי בלא מעט חגים, אירועים, סופי שבוע ואירועים יהודיים שונים אין לי ספק שהבחירה לא למול ואף להתנגד למנהג בפומבי היתה אולי המעשה היהודי ביותר שעשיתי בחיי. למה? כי אמנם בהתחלה זה נבע בעיקר מתוך אינסטינקט וחוסר מציאת סיבות טובות כן למול אבל ככל שלמדתי יותר את הנושא הבנתי שאני לא רוצה להמשיך את המנהג דווקא כי אני חושב שליהדות וליהודים מגיע מנהג בריא ושוויוני יותר בכדי לחגוג הגעת נשמות חדשות לעולם. דווקא כי אני חושב שהיהדות היא דבר שמשתנה כל הזמן, דווקא כי זו מסורת שהפלפול, המחלוקת והדיון הם סלע קיומה ולא רק האמונה העיוורת, או אולי מסורת בה האמונה העיוורת היחידה היא בלהטיל ספק בדברים מובנים מאליהם. דווקא בשל כל אלה ובשל הגוונים הרבים מספור שמכילים את ההגדרה “יהודי/ת” אני חושב שיש לפתוח את תיבת הפנדורה של המנהג העתיק הזה ולהחליט האם ואיך אנחנו רוצים להמשיך ולקיים אותו, כעם, כדת, כהורים, כגברים וכנשים.

דווקא כי אני לא מסוגל להגדיר את עצמי כחלק ממסורת שאינה שוויונית ואף שוביניסטית במוצהר אני חושב שיש לערוך רפורמה רצינית במנהג שמייחד, לפחות סמלית, את הבנים מהבנות – אלה לאלוהים ואלה למטבח. כי אחרת אין לי כל רצון להיות חלק ממסורת כזו ומכיוון שאני דווקא כן רוצה להיות חלק אני רוצה שכמה שפחות יהודים יבצעו את מה שאני רואה כטריפה רוחנית – אין שום סיבה שחיתוך אברי מין של תינוקות זכרים יישאר חלק מהמסורת בעוד שהקרבת קרבנות, שהיתה הרבה יותר נוכחת ביהדות, עברה מן העולם. אני מאוד אופטימי שהמסורת הזו יכולה וצריכה להשתנות – כיום נשים יכולות להיות רבניות וחזניות ורוב היהודים מאמינים שגאים רשאים להתחתן בעוד לפני חמישים שנה זו הייתה רק פנטזיה רחוקה. אז אולי זה עדיין נשמע מוזר אבל לי זה דווקא מאוד הגיוני – אני רוצה לשנות את מנהג ברית המילה מתוך המסורת היהודית וזה הדבר הכי יהודי שאני יכול לחשוב עליו. לא די בזאת אלא שעם ההחלטה לא למול את בנינו אני דווקא מרגיש עוד יותר שייך למסורת הזו מכיוון שהפכתי להיות הנודניק של המסורת הזו והמסורת הזו מלאה בנודניקים שבזכותם היא השכילה להשתנות ולהישאר מה שהיא, וגם מי שלא מסכים איתי יודע שלפעמים זה כבוד גדול להיות נודניק.

לרוב אני צם ביום כיפור אבל היו פעמים שלא, חוץ מפעם אחת תמיד ציינתי את סדר פסח, מדי פעם ניסיתי למעט בטכנולוגיה בשבת אבל אף אחת מהדוגמאות האלה לא עוררה בי סערת רגשות ואכפתיות כל כך גדולה כמו שעורר נושא המילה. מעולם לא חשתי מעורב כל כך בדיון (אם אפשר לקרוא לזה דיון.. שיח בו אוזני שני הצדדים ערלות זו הגדרה מדוייקת יותר) בנושא יהודי כפי שאני חש בנושא הברית. אולי זה קצת חצוף מצידי להאמין שיש בידיי אפשרות להשפיע על ההלכה שאני לא רואה עצמי כפוף לה אבל אני בפירוש מאמין שכפי שהחתונה היהודית הופכת ליותר שוויונית עם השנים, בהתאם לטעם הקהל, כך גם תיווצר אלטרנטיבה שאינה כוללת חיתוך אברי מין כטקס קבלה לעם היהודי. ואני רואה עצמי מחוייב, אולי אף כסוג של מצוּוה, לעזור בשינוי המנהג הזה דווקא כצעד יהודי, דווקא כי אני כן רואה עצמי יהודי וכי אכפת לי ואני רוצה לאהוב ולהשתייך למסורת הזו. וזה, כאמור, המעשה היהודי ביותר שביצעתי בחיי. איך מלמדים על מעשה כזה ואיך מסבירים לילדים בכיתה א’ מה כל כך יהודי במעשה הזה? לא יודע.. נחיה ונראה. 
 
 

כמה מילים על ברית מילה

 הפוסט מכיל תמונה וקטעי וידאו של מילת תינוקות, ילדים ונערים בקרב תרבויות שונות. לקריאה נוספת על המילה ועל למה לא למול יכולה להיות החלטה מאוד יהודית – כאן 

איך זה מרגיש 

לפני כשנה נכחתי בברית מילה ובמהלכה חשתי אוושה קלה וכיווץ לא שגרתי באיזור חלציי. אמנם לא הייתי קרוב לזירת ההתרחשות אבל ההתרחשות באיזור חלציי נבעה בעיקר מלדמיין מה קרה בזירת ההתרחשות. אני מניח שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאני לא ממש רוצה שגבר זר בגיל העמידה שמספר בדיחות קרש יתקרב לאיבר המין שלי, בטח שלא עם סכין. (ואם מישהו כן מעוניין בזה אני יכול להשיג את המספר שלו). קצת אחרי אותה ברית נכנסנו להריון והבנו שהבא בתור הוא בן, עם ההבנה הזו הבנו גם שנצטרך להחליט משהו בנידון והתחלנו לחפש אחר סיבות טובות לכאן ולכאן. היה לי איזה אינסטינקט כן לערוך את הברית אבל ממש לא מצאתי לו סיבות טובות חוץ מזה שככה כולם עושים וחוסר רצון להיות שונה. ההריון התקדם וחברים שלחו לי את הכתבה המעולה הזו שקצת האירה את עיני שמדובר בנושא מורכב שההחלטה עליו צריכה להיות שקולה ותוך איסוף מידע בנושא.דיברנו עם הרב המקומי והשיחה נסובה בעיקר על כמה יהודים מלים את בנם והאם בדור הבא יהיו מספיק יהודים שלא מלים כך שבננו לא ירגיש יוצא דופן והשוואנו בין המילה למנהגים אחרים הנהוגים ביהדות. השיחה היתה מעניינת אך לא הצלחתי להבין בעקבותיה ובעקבות שיחות אחרות מדוע המנהג כל כך חשוב, אולי אפילו יותר מעשרת הדיברות בהם הוא לא מופיע.

באה השעה (3 לפנות בוקר) והתינוק נולד. כמה שעות אח”כ המיילדת סיפרה על בן משפחה שלה שנזקק לניתוח על מנת לתקן נזק שנגרם בברית. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממקור ראשון על תינוק שחווה סיבוך בברית ולמרות שקראתי על כך לפני כן זה הבהיר לי שזה יכול לקרות גם לנו. הסיבה הזו לבדה היתה מספיק טובה בשבילנו בכדי להחליט שאנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון שבדבר, גם אם הוא יחסית נמוך (ולא כל כך נמוך כפי שנהוג לחשוב, יש דווקא הרבה סיבוכים אפשריים). לאחר כמה ימים התרחש סבב שיחות ואימיילים משפחתיים שמטרתם העיקרית היתה לנסות לשכנע אותנו לשנות את דעתנו ובין כל הסיבות והרגשות שעלו נשכח דבר אחד חשוב – בריאותו של יקיר זכאי. מרוב התעסקות בעורלה שלו כמעט ולא נשאלנו מה שלומו, מה שלומנו, איך היתה הלידה, איך הבריאות שלו ואיך הבנות הגיבו לבואו לעולם. לשנינו לא כל כך ברור מה יש בה באותה פיסת עור שמציף כל כך הרבה רגשות עזים ועד היום לא ממש הצלחתי להבין את העניין. ברור לי שאנשים רבים רואים סמליות רבה בהסרת אותה פיסת עור ולכן השיחה עם מי שאינו רואה את הסמליות הזו או שרוצה למצוא דרכים אחרות בכדי לבטא את אותה סמליות היא קשה ביותר עד בלתי אפשרית ממש.

החלטנו לתת לאיבר המין שלו לגדול כפי שהוא ולתת לו את האפשרות לחתוך את עורלתו במידה וירצה בכך בעתיד, מסיבות דתיות, אסטתיות או אחרות. נכון לעכשיו איבר המין שלו משמש למתן שתן בלבד. בשלב יותר מאוחר ב”ה הוא גם יאונן ויקיים בעזרתו יחסי מין למטרות הנאה או רבייה. אני מאחל לו ולכל אדם באשר הוא אדם שישתמש באיבר המין שלו למטרות אלה בלבד ולא יראה בו או באברי מין אחרים כלי שמראה על שייכות לאומית או דתית כלשהי. למה? כי זה מובן מאליו שזה לא מה שאיברי מין נועדו לעשות בעולם. כשאני מחליף לו חיתול, גם אם אני נורא מתאמץ קשה לי לדמיין צורות כמו מגן דוד, צלב, פטיש ומגל או כל דבר בסגנון על איבר המין שלו. בולבול קטן ותו לא, לא מסמל שום דבר חוץ מבריאות. בולבול, מה, אף פעם לא ראיתם בולבול של תינוק?

מוות, בולבול, מספרים

כחלק מהמאמץ בכתיבת התגובות לאותם אימיילים ניסיתי להמחיש את הסיכון שבדבר וחיפשתי בגוגל “death circumcision” והנתון (או המחסור בנתון מדוייק), בוא נאמר בעדינות, הפתיע אותי. לא הייתי מוכן לדמיין מאה ומשהו תינוקות שוכבים מתים בחדר אחד, כולם מדממים מהבולבול שלהם ולכל אחד יש סיבוך שונה שגרם למותו בעקבות ההליך השגרתי אבל אחרי החיפוש זה הדבר היחיד שחשבתי עליו במשך ימים רבים והדמיון שלי לא הניח לי בנושא. אמנם ארה”ב גדולה וסטטיסטית בהתחשב בלמעלה ממליון ניתוחי מילה שמתרחשים כאן מדי שנה (מסיבות שונות לגמרי ממילה יהודית) זה אולי לא כל כך הרבה אבל רגע, גם מוות של תינוק אחד בעקבות הליך רפואי/דתי/קוסמטי/חברתי שאינו נחוץ מבחינה בריאותית לתינוק בריא זה המון, הרבה הרבה יותר מדי בעיניי, בטח אם נשווה אותו למוות של תינוק שנשכח במכונית שעורר לא מעט תשומת לב ציבורית. בעשור האחרון מתו לפחות ארבעה תינוקות יהודים כתוצאה מברית מילה יהודית (1,2,3,4). ומאות רבות סבלו מפגיעות וסיבוכים שחלק גדול מהם בלתי הפיך. ברור לי שהחלטות רבות שאנו לוקחים בתור הורים בתחומים כמו חינוך, מגורים, חיסונים, נסיעות, אוכל ועוד ועוד עלולות להועיל או לפגוע בילד הרבה יותר מהשארת או חיתוך העורלה אבל אני לא רואה איך זה קשור לנושא – בכל עניין יש לדון לגופו בקיצור. חשבתי שזה מאוד חשוב ועשיתי את מה שעושים עם דברים חשובים בימינו ופרסמתי חלק מהמידע הזה בפייסבוק.

circumsicionmuslim

התגובות לא איחרו לבוא. בין היתר היו השוואה לתאונות דרכים, ביקורת אישית עלי ועל איזה נושאים אני בוחר להתעסק ולמה, משחקי סטטיסטיקה שונים, גם השואה לא אחרה להתארח בויכוח יחד עם רגשי אשמה מכאן ועד הרצליה (הרצליה מכאן זה נורא רחוק וחוץ מזה גם הרצל לא מל את בנו) ועוד. חוץ ממקרים בודדים לא זכיתי לערוך דיון רציני בעניין, בלי נסיונות לשכנע או להטיף (שברור לי שאני לוקה בהם לא מעט) אלא באמת לדבר על הנושא. אני מדמיין פאנל או פורום בו אנשים יביעו את דעתם כי לפחות ממה שמצאתי, וחיפשתי לא מעט, הדיון בנושא מתעלה על כל דיון פוליטי מבחינת הרדידות וחוסר ההקשבה ששני ה”צדדים” חולקים אחד לשני. ברור לי שלחלק גדול מאלה שתומכים בהמשך המנהג חיתוך העורלה מסמל משהו הרבה יותר גדול ושבכלל אינו קשור לעורלה עצמה – שייכות, אמונה, כריתת ברית, מסורת ועוד לכן הדיון בנושא עם מי שאינו רואה בחיתוך העורלה סמל לכל אלה הוא קשה עד בלתי אפשרי. אין לי רצון לזלזל באף אחד ולא ברור לי למה חשיפת נתונים בדבר הסיבוכים והשאלות הרבות שיש בביצוע המילה מתפרשים כזלזול או ביקורת. נראה לי שנושא שמביא בצורה שגרתית לפציעות חמורות של תינוקות ואף למוות ראוי לו לפחות שידונו בו בכובד ראש אבל כל נסיון שלי להעלות שאלות בנושא זכה בעיקר לביקורת עלי או לטענה שזו החלטה פרטית של כל הורה ושלכן אין לי סיבה לפרסם מידע בנושא, במקביל להעלאת סברות שונות לעצם הפעילות שלי בעניין. יכול להיות שאני טועה ואולי אפילו בגדול אבל אם כן אני לפחות רוצה שיסבירו לי למה, הסבר טוב אם אפשר.

סקס, יצרים, רמב”ם ועוד קצת על מוות

לאחר שהדיון מיצה את נושא הסבל והמוות מובן מאליו שנעבור לדבר על מין (רגע רגע רגע, המוות אינו מחוסר עבודה! למי שמעוניין בקריאה נוספת, בספר הזהבפרק התשיעי ניתן למצוא הרבה יותר מידע ממה שתרצו לגבי מוות ופציעות קשות של תינוקות בעקבות הברית. בשנות החמישים במדינת ישראל, במאה התשע-עשרה באירופה ועוד ועוד. מי שירצה לעשות את המצווה ולנסות ולחשב כמה תינוקות יהודים מתו בעקבות ברית המילה במהלך ההסטוריה תבוא עליו הברכה). אז איפה היינו? סקס? אוקיי. כמעט כל נימול שדיברתי איתו על הברית ונושא ההנאה המינית עלה מיהר לציין בפני, בדרך כלל מבלי שביקשתי ולעתים תוך מתן פרטים שלא רציתי לדעת, את מידת הנאתו ממין. שיהיה ברור – גם אני נהנה. זה אכן נורא כיף ואני ממליץ על כך בחום. יחד עם זאת, קשה לי קצת עם מי שטוענים שאין בחיתוך שליש מעור הפין, כמאה סנטימטר מרובע אצל אדם בוגר שתפקידיו בין היתר הם לגונן על העטרה ולהפכה בעצם לאיבר פנימי ולעזור בסיכוך המשגל משום פגיעה בהנאה המינית. מי יודע, אולי זה אפילו תורם להנאה המינית אבל להגיד שאין בפעולה כה דרמטית לאיבר המין לפחות חלק בשינוי סוג ההנאה ממין לשני בני הזוג, בעיני זה ממש להיות בת יענה. אמנם אפשר ורצוי להנות גם בלי העורלה ולדעתי בלי מחויבות ובסיס רגשי עמוק קשה לבסס קשר ארוך טווח או לבנות משפחה רק על בסיס ההנאה מינית. מה גם שאם רוצים אפשר גם להינות בלי איברים כלל. יחד עם זאת, מעדויות של לא מעט אנשים העורלה דווקא עוזרת מאוד ומסתבר שיותר לבת הזוג מאשר לבעלים שלה.

הרמב”ם חקר זאת ואמר דברי טעם בנושא – “ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז”ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.” (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ”ט, בתרגום מיכאל שורץ).מי שחולק על ההשוואה בין מילת גברים למילת נשים מוזמן לדסקס על כך עם הרמב”ם. העובדה שמילת נשים הרבה יותר אכזרית ומסוכנת ממילת גברים לא הופכת את הדמיון בינהם לפחות מטריד ובכל מקרה, חובת ההוכחה לגבי ההבדלים בין השניים מוטלת על הבוחרים לבצע את הברית, אני מבטיח להקשיב למי שחושב שמדובר בשני דברים שאין בינהם שום קשר אבל שוב, אני רוצה הסברים טובים בבקשה.

מה שמעניין בדברי הרמב”ם לדעתי הוא שהוא בטוח שהמילה תגרום להמעטת סערת היצר והתשוקה. לי לפחות לא ידוע על ירידה ברמת היצר בקרב נימולים אבל לגבי ירידה ברמת בתפקוד ומידת ההנאה יכול מאוד להיות שהוא צדק, שוב, על סמך לא מעט עדויות של גברים ונשים שנמצאים ברחבי האינטרנט ואני ממליץ לכל אחד ואחת לבדוק לבד, גגלו ותהנו. אם נכונה הסברה שהמילה פוגמת ברמת התפקוד וההנאה המינית וירידה ברמת ההנאה המינית בזוגיות מובילה ליותר מקרים של בגידות, דיכאון, גירושים, זנות, צריכת פורנוגרפיה וכו’ אזי מעגל קרבנות המילה מתרחב וכולל בתוכו גם, למשל, קרבנות סחר בנשים וקרבנות של תעשיית הפורנו. מובן מאליו שזה טיעון לא מדעי בעליל ושגם אם הוא נכון לא ניתן להאשים את הברית לבדה בכל התופעות המורכבות האלה וזה גם לא מה שאני מנסה לעשות, אבל גם אם יש לה ולו חלק קטן בתופעות אלה, האם זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לשקול מחדש את המנהג? (בהתחשב בזה שצריכת הויאגרה עולה בהתאם לאחוז הנימולים באוכלוסיה יש לא מעט הגיון בהנחות כאלה) כראייה ליתרונות המילה ולאפקטיביות שלה בהורדת מידת ההנאה ממין הרמב”ם מצטט את חכמינו שאמרו שסקס עם גויים הוא יותר מענג, אולי גם נמשך יותר זמן או שהוא אפילו ממכר ברמה זו או אחרת. אמרו ולא הביאו סימוכין בעניין – מניין וכיצד רכשו ידע יקר ערך זה?

צדיק ועורלתו בידו

בשיחה על כך עם בעל עורלה (שהוא גם צדיק לא קטן אבל זה לא שייך לנושא) הוא סיפר לי קצת על עצמת הרגישות שהוא חווה באיבר המין שלו, בעיקר בתקופת הגעתו לבשלות מינית. למשמע דברים אלו, על תחושות ורגישויות שמעולם לא חשתי בעצמי ושחברי הוא ממש לא היחיד שמתאר אותן, אני חייב לציין שחשתי קנאה קטנה ובעיקר רצון עז לדעת איך זה מרגיש להיות עם עורלה, איך זה מרגיש לבת הזוג ואיך זה מרגיש בכלל ביום יום להיות כפי שנבראתי, תחושה שזכיתי לחוש שבוע בלבד. האם דבר כזה ישנה את חיי בצורה דרמטית? סביר להניח שלא אבל עדיין, מעניין לדמיין איך הייתי מתפקד לולא היתה מתקבלת החלטה ללא ידיעתי לשלם כסף לגוף שלישי בכדי שיחתוך חתיכה מאיבר מיני בעודי תינוק, ללא הרדמה ולטובת צורך סמלי שאיני מסכים עמו (**עדכון – אמי סיפרה לי על הברית שלי ומסתבר שהמוהל היה מקצועי ואדיב וסירב לקבל תשלום מכיוון שרצה לבצע את המצווה לשם שמיים**). ברור לי שזאת לא היתה הכוונה של הוריי ושל רוב מי שמבצע את ההליך אבל זה כנראה מה שקורה בפועל ומי שחושב שיין זה הרדמה מוזמן לשתות יין כאוות נפשו ולעבור ניתוח באיבר מינו.

יש בי כעס על כך, ולמי שעולות טענות כלשהן לגבי הזכות שלי לכעוס – מה שקורה בסוריה זה אמנם הרבה יותר גרוע אבל אפשר ואף בריא לכעוס גם על דברים כאלה. חוץ מהכעס אני גם רואה בכך לא מעט בעיות מוסריות – אברהם מל את עצמו (בגיל 99 כנראה שההנאה בסקס לא הוותה שיקול מכריע בהחלטה) ובמקום לעורר השראה שהמנהג יהיה מתוך בחירה שאדם בוגר מבצע על גופו במידה והוא רואה בכך תועלת רוחנית הפך העניין לכפייה עצובה ומלאת כאב שאנו כחברה מבצעים בגופם של עוללים, בני ישראל ובני ישמעאל כאחד. לא ברור לי למה להטריד או להרביץ לילדים זה לא בסדר אבל חיתוך איברים של תינוקות זה כן בסדר – גופו של אדם כבודו, גופה של אשה כבודה, בולבולו של תינוק כבודו. כן – ברית המילה פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות ביותר של התינוק, לא ברור לי איך אפשר להאמין ברעיון של זכויות אדם לכל ולהפר אותו בצורה פומבית ועוד על תינוק. כולם כאחד זכאים להחליט ברמה הבסיסית מי נוגע ומי בוצע בגופם ואיך וקשה לי לחשוב שתינוק רוצה במילה (אם מישהו יראה לי טופס שתינוק חתם עליו ובו הוא מאשר לעבור את ההליך תוך כדי תיעוד שלו באולם אירועים אני מסכים לשקול מחדש את דעתי בנושא). מה גם שלא ממש ברור לי איזה מסר אנחנו מעבירים לדור הבא כשאנחנו כהורים כורתים ברית בהשראת אברהם אבינו שגרש את בנו האחד למדבר וכמעט רצח את השני אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

אפרופו אברהם – ברית המילה היתה מקובלת בקרב עמים רבים בעת העתיקה ויש יסוד מאוד סביר להניח שהיהודים אימצו אותה בעקבות מפגשים עם עמים אלה ולא המציאו את העניין. לא שאני נגד השפעות זרות על היהדות באופן גורף ולא שאפשר באמת בלי להיות מושפעים אבל זה מעניין שדווקא המצווה שבעבור רבים מסמלת כניסה לעם היהודי מקורה ככל הנראה אינו יהודי אלא מצרי או פגאני וגם כיום יהודים מהווים כאחוז אחד בודד בלבד מקרב האוכלוסיות בהן המילה נפוצה (מוסלמים, דרום קוריאנים, אמריקאים, אפריקאים ועוד, כ30% מזכרי העולם הם נימולים). יש מספיק תחומים בהם היהדות ויהודים דווקא כן המציאו בהם חידושים רבים ואולי אם רוצים להיות יהודים אסלים אפשר להתעמק במקורות שלנו ולא במנהגים שאספנו בדרך (לא שהאחד סותר את השני כמובן). עם ישראל תרגל במהלך השנים פוליגמיה, עבדות, הקרבת קרבנות, מלוכה, כהונה ועוד ועוד דברים רבים שמופיעים במקרא הרבה יותר מאשר המילה שהיהודים וחז”ל היו מספיק חכמים בשביל לא להתעקש ולהמשיך לקיים אותם. במידה ויווצר זרם של הורים יהודים שלא מלים את בניהם בדורות הבאים אז אולי יווצר דיון מסוג אחר בעניין ואולי כמו מצוות אחרות גם המצווה הזאת תזכה להגדרה מחדש או למגוון רחב של פירושים.

ויש בהחלט תנועה כזו כבר בימינו אנו, בין אם פורום תפוז בנושא שהפעילות בו מרובה וענפה או נסיונות שונים ובעיני מקסימים לבצע את הטקס בצורה הומאנית, למשל “ברית שלום” שיותר ויותר רבנים מקיימים ובנוסף מתקיימים לא מעט דיונים ציבוריים בבתי כנסת וכנסים יהודיים שונים בעקבות סרט תיעודי על המילה  (מומלץ) שעורר תגובות רבות. אין שום סיבה שהתנגדות למנהג המילה תהיה עניין אנטי יהודי, אני חושב שהיא יכולה להיות ביקורת לגיטימית שמובעת דווקא מתוך היהדות. אפשר בלי ברית ויש יותר ויותר יהודים בעלי עורלה (או כפי שקראתי איפושהו – יהודי לא מהול) שחיים בינינו וגם אנחנו נקיים טכס קבלת פנים לבננו בבית הכנסת בו אנחנו פעילים, עם הרב, החזנית והקהילה המקסימה והתומכת וגם, אם ירצה השם, עם כמה סכינים שימרחו גבינת שמנת על הבייגלס הטריים.

היהודים הם הרי אלופים באי-אמונה והטלת ספק – הם לא האמינו למשה, לנביאים, לעצמם, לגויים ואפילו לאלוהים בכבודו ובעצמו היתה לא מעט סקפטיות במהלך ההסטוריה היהודית. לכן אני חושב שביקורת על המנהג הזה, שגם מי שמאמין בכל רמ”ח איבריו מסכים שהוא קצת תמוה וזקוק להסברים, צריכה לבוא קודם כל מבפנים. כיום רבים וטובים מחדשים ומרעננים את טקס החתונה היהודית מבלי לפחד ממה שתגיד הרבנות (וגם אנחנו התחתנו עם רבה ורב בחתונה שוויונית ובתוספת כתובה ייחודית, מומלץ בחום) ולכן כדאי ואף רצוי לעשות את אותו הדבר גם לברית המילה ומי שלא רואה ברבנות סמכות מוסרית או חוקית אין שום סיבה שלא ישקול זאת בחיוב ויבחר בעצמו איך לקיים את המנהג לפחות.

למרות מה שנהוג לחשוב ברית המילה השתנתה לא מעט עם השנים – בהוספת הפריעה עם הציפורן שנועדה להפוך את המילה לבלתי הפיכה ותוך כדי גם ליותר כואבת שמקורה בצורך ההלכתי שיהודים הלניסטים לא יוכלו להשתתף במשחקי הספורט הפומביים שנערכו בעירום גם אם ינסו לשחזר את העורלה שאבדה (ברוך השם היום כבר מצאו לא מעט דרכים טובות יותר לשחזור העורלה). כיום, למרות שלמעט בחופי נודיסטים לא ידוע לי על משחקי ספורט בעירום, אף אחד לא שוקל לבטל את תוספת הפריעה למצוות המילה. הברית השתנתה גם בהוספת המציצה בפה שהיתה היגיינית בזמנו (למי שלא יודע – מוהל מסורתי מוצץ את הזין של התינוקמוצץ ויהי מה מסתבר), בהוספת הסנדק אי שם בימי הביניים שהוא בכלל השפעה נוצרית ועם הופעתם של סכיני נירוסטה שככל הנראה לא היו בשימוש בימי אברהם וכמובן עם המנהג החדש של כירורג/מוהל שחז”ל לא דמיינו בכלל את עצם קיומו. לכן מי שקורא לברית מנהג עתיק שלא השתנה במשך אלפי שנים הוא לכל הפחות בור או חס וחלילה משקר ביודעין – אלה העובדות ועליהן לפי מה שידוע לי לפחות אין ויכוח. ולא שיש לי משהו נגד מסורת או אמונה חלילה, פשוט חיתוך אברי מין של תינוקות קצת חורה לי.

מס’ תהיות ללא תשובות לגבי מילה מסיבות רפואיות

יש המצדדים במילה מסיבות רפואיות ומאמינים שבדומה לחיסונים יש למול את כל אוכלוסיית הגברים כטיפול מונע למחלות מסוימות. אבהיר מראש שאני לא רופא או חוקר של הנושא אבל מתהייה וחיפוש עלו לי כמה שאלות בעניין –

  1.  מדוע איבר המין הגברי הוא היחיד בגוף האדם שכלפיו יש גישה כזו? הלא על סמך אותו הגיון ניתן לכרות תוספתנים, שדיים או איברים אחרים של כלל התינוקות באוכלוסיה בכדי למנוע מחלות עתידיות שונות.
  2.  מדוע אין אף איגוד רפואי שתומך בגישה הזו באופן גורף ורבים אף מתנגדים לה במוצהר?
  3.  לגבי דלקת בדרכי השתן, זה אמנם לא נעים אבל אפשר למנוע זאת באמצעות היגיינה ולטפל בכך באמצעות אנטיביוטיקה, אין סיבה מוצדקת לחתוך לכל התינוקות את העורלה. לגבי סרטן הפין, האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן יצאה בהודעה שהיא אינה תומכת במילת כלל התינוקות כטיפול מונע לסרטן הפין. לגבי איידס ומחלות מין אחרות – קשה להעריך כמה נפגעים היו למילה באפריקה בהתחשב בדרך בה היא לרוב מתבצעת (יש סרטון למטה) וכמה אנשים נדבקו או הדביקו אחרים במחלות מין מכיוון שחשבו שמילה היא שוות ערך לקונדום בתור אמצעי הגנה. כמו כן יש לא מעט נימולים שנדבקים במחלות מין ולמעשה שיעור נשאי האיידס בארה”ב בה רוב הגברים נימולים גבוה מזה באירופה שם אחוז הנימולים הוא אפסי . עפ”י ויקיפדיה המחקרים התומכים במילה מצאו שבאפריקה יש למול 72 גברים בשביל למנוע הדבקה אחת באיידס וזאת רק במידה שכלל החברה שומרת על יחסי מין מוגנים (אחרת רמת ההגנה יורדת), מה שקשה עד בלתי אפשרי לבדוק או לאכוף. לעומת זאת מחקרים אחרים כלל לא מצאו יתרונות במילה בכל מה שקשור להעברת מחלות מין ואף סברו שהיא מגבירה את שיעור ההידבקות. מדובר אם כן בנושא מורכב מבחינה אתית, מדעית, בריאותית וחברתית ושבכל אופן כמעט ולא שייך למדינות בהם אין תפוצה כה רחבה של המחלה.
  4.  במידה ומישהו משלב בין שני הטיעונים, הדתי והרפואי, האם אין זה קיום מצווה מתוך שלא לשמה? אני אמנם לא דתי אבל למיטב הבנתי לא אמורים לקיים מצווה, לפחות לא את המצווה הזו, מתוך כוונה לקבל תועלת ישירה כלשהי בעולם הזה

קינוח

ולקינוח – “שלא יצחקו עליו”. יש לי כמה שנות נסיון בעבודה עם ילדים במסגרות שונות ובלהיות ילד בעצמי ואפילו את הצבא איכשהו עברתי. במהלך השנים האלה ראיתי ולעתים גם חוויתי על בשרי לא מעט טמטום שבא לידי ביטוי בילדים שמשפילים ילדים אחרים. הסיבות לכך מגוונות – בראשם נמצאים טמטום ושכרון כח אבל מה שמביא להצקה יכול להיות כל דבר, החל ממשקפיים וכלה בצבע עור, מבטא, גובה, לבוש, ריח, אינטילגנציה, תחומי עניין, מוצא, רקע משפחתי ועוד ועוד.

בכל שנותי לא זכיתי להכיר ילד שזכה להצקות כלשהן בעקבות איבר מינו. נכון – לא באתי במגע עם יותר מדי בעלי עורלה בחיי אבל גם איבר מין נימול יכול להיות בעל מראה, גודל, צבע או כל דבר שהוא שיכול לגרום לילדים לצחוק עליו. גם בארה”ב הברית הורים רבים שוכרים רופאים (שבעיניי לפחות מפרים את שבועת הרופא בכך) בכדי למול את בניהם מתוך הטיעון הנפוץ הנ”ל. נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, שהסיבה הזאת היא כ”כ מרכזית בהחלטה למול שלעתים היא מקבלת יותר חשיבות מהאמונה והמסורת שבדבר. מכיוון שמלבד הביטוי המשעשע הזה מעודי לא שמעתי על הצקה של ילדים או חיילים בעקבות איבר מין שונה אני מעוניין לדעת האם זהו מיתוס שיש לנפץ ושאין סיבה שיהיה לו חלק בקבלת ההחלטה למול או לא למול או שאולי יש אמת בדבר. אז אם אי פעם שמעתם על מקרה שכזה, ספרו על כך בתגובות, מעניין לבדוק כמה מקרים כאלה אכן קורים במציאות.

בהכנת הכתבה הושקעו כעשר שעות מחקר וכתיבה. אם נהניתם מהקריאה וברצונכם לתרום, ניתן לעשות זאת כאן

ולסיום –

בלי פופקורן

ולסיום – קטעי וידאו של מילה יהודית, מוסלמית, אפריקאית ואמריקאית. מי שלא מסוגל לראות את אלה שיסביר לעצמו למה.

אז מה נהיית אמריקאי האא?

מי לא שמע את המשפט הזה אחרי ששהה כאן לאיזה צורך שלא יהיה יותר מחודש?
ולמי לא היתה איזושהי תגובה רגשית כלפי המשפט הזה, עצבות, שמחה, הקלה, התנגדות, אשמה או משהו אחר?
ולמה בעצם? אולי הבסיס הוא איזושהי תחושת מחוייבות לקולקטיב הארצישראלי, שברגע ששואלים לגבי המחויבות הזו כמה שאלות אז יש פחד מסויים מכל הכיוונים. חברה שגרה בקנדה שאלה אותי אם יש לי רגשות אשמה (יותר נכון היה לשאול האם אני מרגיש צורך או רצון להיות בארץ או עצב להיות כאן כי אשמה זה לא בדיוק רגש והיא לא בדיוק פרודוקטיבית בשום צורה) שאני עוזב את הארץ והתשובה היא כן, קשה לעזוב. יש מין תחושת מחוייבות כזו למשהו לא מוגדר, שמבחינה שכלית ורגשית אני יכול לפרק אותו לגורמים ולצאת כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר ויש גם קשיי התאקלמות במקום חדש ויש עוד הרבה גורמים במשוואה. וגם אם נפרק את המשוואה עוד קצת ונוציא ממנה את ה”פוליטיקה” (הכל פוליטי) שחשובה לכל אחת על פי דעותיה בסופו של דבר מה באמת עומד מאחורי העצב והקושי הזה?

יש לי מחשבה בנושא שעולה לי הרבה פעמים כשאני נזכר בילדות שלי – שזה לא יחזור על עצמו. לא בגלל שפעם היה ערוץ אחד והיום יש יוטיוב אלא פשוט בגלל שזה לא יחזור על עצמו. זה מאוד משעשע אותי שמעיין נהנית לראות את קיפי בן קיפוד אבל היא כאן זה היא כאן ואני בשנות השמונים שם זה אני בשנות השמונים שם ואני מראה לה קטעים מרחוב סומסום ביוטיוב לא בגלל בחירה ראציונאלית כלשהי אלא פשוט בגלל שכנראה יש איזה צורך תת מודע לתת לילדים שלנו משהו דומה למה שאנחנו קיבלנו (אם המשהו הזה היה סביר ומעלה כמובן) וכמובן שמעבר לים זה בלתי אפשרי לתת את המשהו הזה. פגשתי חבר שילדיו גדלים בפרבר אמריקאי בסוג של בועה ישראלית של שנות השבעים, התרגשתי מהפתיחות של החברה האמריקאית לאפשר דברים כאלה וכנראה שאכן רוב הדי.וי.דיים שלהם כנראה יותר טובים ממה שעושים היום. אני מנסה למצוא איזשהו “אבל” אבל הוא לא בא, אולי איזה משחק מלים על להתאבל אבל גם זה לא עובד. אולי אין אבל. אבל גם בארץ זה בלתי אפשרי ואולי אף יותר בלתי רצוי.
מישהו ציין בפניי פעם בצורה של “מ.ש.ל.” במתמטיקה (מה שרצינו להוכיח) את העובדה שאני מדבר וכותב בעברית ומקשיב למוזיקה מהארץ כעובדת היותי ישראלי ומקושר לתרבות ולהווי הישראלי ברמ”ח איבריי. אז מה אומרת העובדה שאני מאזין ומתרגש גם ממוזיקה ואמנות באנגלית לא פחות? כמו גם ההשוואות והנסיונות להוכיח (בדרך כלל מאנשים שלא ממש גרו בארה”ב) כמה שבארץ יותר טוב, כאילו זה שבחרנו לגור כאן אומר שיש לנו צורך להתווכח על איפה יותר טוב ולמה וכאילו שזה שהירושימה ווייטנאם או צ’צ’ניה יותר גרועים מהכיבוש אז זה אומר משהו על הבחירות שלנו באיזושהי צורה. כאילו שהמקום בו בחרת לחיות צריך להצדיק את עצמו או בציטוט – “למי הרגו שש מליון האא? אז שלא יגידו לנו כלום”.

בסופו של דבר אחד הדברים המרכזיים בשבילנו בבחירה להיות כאן הוא החופש להיות ומבחינה סוביקטיבית לגמרי התחושה היא שיש מהמוצר הזה יותר כאן, בחלק הצפון מזרחי של ארה”ב בשבילנו בזמן הזה ואם יהיה חשש לשואה שנייה אז נארוז את הפקאעלך שלנו כמה שיותר מהר ונלך למקום אחר. אשתי שמחזיקה בשלוש אזרחויות מרגישה חסרת לאום וחסרת רגש לאומי והתחושה הזו מרתקת אותי (היא לא ישראלית, כן, יהודייה, בתשובה לשאלה שעולה לך בדיוק עכשיו ועלתה גם לרופא השיניים הכהניסט מלונג איילנד שהיה נשוי לישראלית ועכשיו הוא עם שיקסע וישר עלה עליי שאני שמאלני אבל עשה טיפול טוב) ואני מסתקרן האם אפשר לפתח תחושה כזו, אחרי הכל לאומים הביאו לא מעט מלחמות והרס לאנושות (כן גם הרבה דברים טובים אני יודע).
דרכון, מוצר כ”כ בסיסי, הרבה יותר בסיסי מקוטג’, יכול לקבוע את חייהם ומותם של מליוני בני אדם בשרירותיות מרגיזה וקשה לי למצוא בחתיכת הנייר הזו משהו נעלה כלשהו. אני רוצה לשאול שאלה עניינית שהיא גם לא עניינית באותו זמן – האם כל הגבולות (או חוסר הגבולות) האלה מיטיבים עם האנושות בסופו של יום?

אז למה אני כן מתגעגע בארץ? כנראה שבעיקר לזכרונות ולחוויות ההתעצבות שלי כעצמי בתור ילד ובתור בוגר. אין לי רצון כיום לטייל או לחיות בשבילי וערי ישראל, משהו במרחק, בכאן הזה ובזמן הזה הבהיר לי את זה, לא כקביעה עובדתית נצחית לכלל אלא כמשהו אישי עכשווי ופשוט של אני רוצה לחיות את חיי כאן כרגע, אין לי רצון להיכנס יותר מדי לקלחת הרגשית והפוליטית בארץ למרות שאני עושה את זה מדי פעם בנוחיות של האינטרנט אבל הרבה תקריות לא נעימות ושלט אדום גדול בקריית יובל שקרא “שמאלנים בוגדים” הוציאו לי את החשק והגדילו לי את הכאב בנושא. אם אני בוגד במשהו אז זה משהו שאף פעם לא התחייבתי אליו (בהשבעה בצבא רק עשיתי עם השפתיים ולא עם כל הלב) והוא אף פעם לא התחייב אלי אישית אלא רק אל כלל מסויים, כארבעים אחוז מיהודי העולם, ומנסה לייצג את כולם.

למרות שאני מנסה לחיות את חיי על פי הצרכים והרצונות שלי ושל משפחתי השאלות האלה, שאין דרך להסתכל עליהם אלא גם ובעיקר כשאלות פוליטיות, עולות כל הזמן ומוציאות אותי מהכאן ועכשיו. הרצון לבחור את הבחירות הנכונות בשבילנו ובשביל ילדינו מעורר המון שאלות וקשיים. בשביל משפחות שהחליטו לעשות שינוי מהותי כמו הגירה באורח חייהם השאלות האלה מוחשיות הרבה יותר ובעיניי גם מאוד מעניינות.

ואסיים בהמלצה – הספר “קרובים רחוקים” של אודי זומר בנושא הורים ישראלים באמריקה (שמתם לב שכשאומרים אמריקה מתכוונים למדינה אחת בצפון היבשת?) אשר מכיל מגוון רחב של ראיונות מרתקים בנושא עם משפחות של ישראלים בארה”ב, יחד עם הרבה שאלות וגם לא מעט מסקנות.

תעודות הערכה לתלמידים מצטיינים

שוק מחנה יהודה, לילה. ביחד עם גלריה “שודדי י-ם” הייתי מהמארגנים של אירוע תרבות אלטרנטיבי שנקרא רובע אמנים בשוק. הזמנו בצורה פיראטית עשרות אמנים להציג, לנגן ולהנות בסמטאות החשוכות של השוק אותן הארנו קלות (בינתיים זה כבר נהפך לאופנה) ונוצרה חגיגה ספונטנית ומאוד כייפית יחד עם הרבה אנשים שעברו ליד במקרה והצטרפו אלינו.

בערך בשתיים בלילה הגיעו לשם גם שני אנשים שלא הכרתי עם ארגז מלא ניירות. הם מצאו בפח האשפה ערימה ענקית של תעודות סוף שנה של בית ספר יסודי והם הזמינו אנשים ל”משרד” (בסטה) שלהם בכדי לכתוב להם תעודת הערכה שנכתבה במקום. אני זוכר שהם שאלו אותי אם יש איזו שנת לימוד אותה אני רוצה “לתקן” וכנראה שכמו רבים אחרים גם לי יש שנה כזו, או בעצם כמה שנים כאלה אבל החלטתי להתמקד באחת – בכיתה א’.

למי שמתעקש לדעת – יום בהיר אחד קצת אחרי שלמדתי לכתוב החלטתי לכתוב את התסריט של גבעת חלפון בפנקס צהוב קטן, או לפחות את מה שזכרתי ממנו. את סצינת הסקס שם תיארתי כ”ואז ראו אותם מזדיינים”, מה שהוביל אותי לשיחה עם המנהלת ממנה התחמקתי כשהחלטתי להתחבא בשירותים במקומה. אחרי כמה ימים של התנהגות לא שגרתית חשבו שמשהו לא בסדר איתי ושלחו אותי לפסיכולוגית שהחליטה שאני פשוט משועמם אז הקפיצו אותי לכיתה ב’, לא זכור לי שמישהו דיבר איתי על המקרה הזה בתור ילד אך בתור מבוגר הוא הפך למעין מיתוס משעשע. מאז המקרה הזה לא כתבתי משהו אישי או יצירתי עד אשר מת אבי שנים רבות אחר כך.

2013-05-19 21.37.46

2013-05-19 22.07.52

(לחצ/י להגדלה)

אני לא יודע כמה פעמים הודיתי להם, בעודי שיכור ועיף וגם אחר כך לא הפסקתי להודות להם בלב כל פעם מחדש על החוויה המיוחדת הזו. יחד איתי הם יצרו, מבלי להכיר אותי, את החוויה האמנותית שהיא אולי המשמעותית ביותר שחוויתי בחיי. הם התנהגו כמורים תומכים שנותנים לי תעודת הערכה ומרעיפים עלי מחמאות אינספור, איזה ילד קסם אני ושבכל המקצועות אני פשוט נהדר. הרגשתי איך אני חוזר באמת לילד שהייתי בזמנו, לא בהכרח ילד “בעייתי” וגם אם לשוני היתה גסה ברור היה שאין לי מושג מה זה בכלל אומר ללכת להזדיין (והיום, האם אני יודע מה זה אומר באמת?). אני לא יודע מה עשיתי רע למחנכת שהחליטה לשלוח אותי למנהלת. אולי המילה הפחידה אותה, אולי היא חשבה שאני יודע למה אני מתכוון ואולי היתה לכך סיבה אחרת. אולי לא ידעתי מה זה אומר ללכת להזדיין אבל כנראה שלשם המורה היתה יכולה לשלוח אותי אם המזל, הפסיכולוגית ואמא שלי לא היו עוזרים לי קצת. אולי היא הייתה יכולה לתת לי את התחושה שמשהו לא בסדר איתי (בתור אדם בוגר אני מרגיש באמת מדי פעם שמשהו לא בסדר איתי, אולי היא צדקה) בגלל שציטטתי משהו שלא הבנתי. אולי התחושה הזו היתה הולכת איתי ואולי היא באמת קצת נשארה איתי מאז. בכל מקרה, אם מישהו אי פעם ידרוש ממני אותה, אני את התעודה שלי מכיתה א’ שומר קרוב ללב. כפי שאפשר להיווכח מהתמונה, ויש גם חתימה, הייתי ילד מיוחד שיש להניח לו להתפתח כראות עיניו, רק שיגדל ויעשה טוב לעולם.

שני האנשים היקרים הללו הפיצו אהבת חינם, אולי בצורת אמנות ואולי הם בכלל לא חשבו שמדובר באמנות אלא בגמילות חסדים, באנושיות, בטוב לב. אולי גם הם היו שיכורים וזה פשוט היה נראה להם מצחיק.

שנה טובה

בין כאן לשם עומד טרנזיסטור ישן ופיל חום במרכז החדר

לעתים אני תוהה עד כמה האינטרנט מספק לי את הצרכים שלי מהארץ ואם אני צריך לזרוק מספר אז יותר מחמישים אחוז יהיה הימור צנוע. סקייפ, פייסבוק, יוטיוב, חדשות, מאמרים, בלוגים, הזמנת ספרים בדואר ועוד ועוד. מגע אנושי בהחלט חסר ואולי גם לא מעט דברים אחרים אבל בגדול אני מרגיש שהרשת עוזרת לי להינות ממה שאני אוהב בארץ ולהתעדכן בסיבות ללמה אני לא בהכרח רוצה לחזור. בסך הכל זו עסקה טובה שחוסכת המון כאב ראש. החסרון של העסקה הזו הוא שיותר קל לי לקרוא על מה שעובר על מרגלית צנעני במעצר למרות שזה ממש לא מעניין אותי מאשר על הבחירות הקרובות בעיירתינו הקטנטונת שיכולות להשפיע על החיים שלנו לא מעט. אפילו על ההוריקן איירין קראתי בעברית, בעיקר מתוך נוחות. נוצרת לי תחושת נתק מסויימת וקצת מוזרה של להיות כאן ושם בו זמנית. אני באמת לא יודע מה מביא אותי לקריאה כה רבה על המתרחש בארץ אבל מעבר לפוליטיקה אני עוקב גם אחר עבודות של חברים, פרוייקטים שחשובים לי, מחאת האוהלים ועוד ועוד. חוץ מאלה מעיין רואה לא מעט ילדים שהיא לא מכירה שרים ביוטיוב נדנד או עשר אצבעות לי יש. כשהייתי הרבה יותר גדול ממנה הייתה הופעה של הופה היי במתנ”ס בנצרת עלית ולא הבנתי איך הם יכולים להיות גם בטלווזיה וגם במתנ”ס באותו הזמן ובטח שלא יכלתי לראות את אותו קליפ רצוא ושוב עם דילוגים על קטעים שאני לא אוהב.

לפעמים אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הייתי מהגר לפני עשרים שנה או יותר, שיחות טלפון ומכתבים היו הדרך היחידה לתקשר עם הארץ חוץ מקשר חד-צדדי של קריאת עיתונים וצפייה בטלווזיה. אני נוטה להאמין שהייתי הרבה יותר מעורב במתרחש בארה”ב, האנגלית שלי הייתה הרבה יותר טובה והייתי קורא יותר ספרים. אולי גם הייתי מתגעגע יותר, אני כמעט ולא מרגיש צורך לטייל בישראל ואולי זה בגלל שאני מתבונן מדי פעם בתמונות וקטעי וידאו מהארץ ושהזכרונות לעתים יותר יפים מהמציאות. הכמיהה לשנה הבאה בירושלים הבנוייה יפה לאין שיעור מהרס הבניינים הישנים והמקסימים לטובת בנייה הולילנדית נטולת קדושה. מבחינה תיאורטית אני לא חושב שזה בריא לבני אנוש להיות קשורים למקום מסויים עד לרמה שהם מוכנים להרוג מישהו בגלל זה ובאופן אישי אני בתהליך מוצלח של גמילה מהקשר למקום (לא שכשהייתי קשור הייתי הורג מישהו בגלל זה), עוד לא סיימתי אותו אבל אני בדרך ואולי תמיד אהיה בה. לעומת זאת קשר לשפה הוא קשר מסוג אחר.

העברית שאני מדבר עם מעיין היא מעין עברית רק שלנו, עם עיוותי לשון וצחוק שהוא רק שלי ושלה. היא הבן אדם היחיד שאני מדבר איתו בעברית באופן יום יומי (אנה לא מדברת עברית וסשה אוהבת בעיקר שעושים לה ברר ברר עם השפתיים). אני מניח שאם הייתי מדבר איתה בעברית בארץ השפה היתה שונה, אולי זו תחושת הבועה של ללכת ברחוב ולדבר בינינו עם סיכוי מינימלי שמישהו יבין אותנו, מה שמייחד מאוד את השפה בשבילי, אולי זה גם משהו אחר שאני לא מודע אליו. אני מודע לזה שגם אם היא תדבר עברית בצורה שוטפת סביר להניח שהיא לא תדבר עם הילדים שלה בעברית והשפה תיעלם לה, כמו שאני לא מדבר עיראקית או יידיש או גרמנית. שפות נעלמות להן לאיטן ואולי קטעי היוטיוב שאני מראה למעיין מאוד דומים לטרנזיסטור הישן של סבא שלי בדירה הקטנה ברחוב יציאת אירופה בחיפה שניגן מנגינות וחדשות בערבית מבוקר עד ערב. מעיין כל כך התלהבה מהרכבת התחתית ובמשך ימים התשובה לכל שאלה הייתה צ’ו צ’ו ביפ ביפ. איך יצאו בני ישראל ממצרים?, שאלתי אותה. בסאבווי.

יצאנו מברוקלין אל עבר אוויר טוב יותר ובשבוע האחרון התווספו להם קרטונים אלי קרטונים ויש לנו עכשיו פיל חום במרכז הסלון. יש איזושהי עצבות מיוחדת בימים האחרונים לפני מעבר דירה, יחד עם כל הפיצ’פקאעס מתכנסים להם כל הזכרונות וכל החוויות שנחוו כאן אל פינה מאוד מסויימת בלב. פעם באתי אל דירת ילדותי ברחוב השושנים וכמעט דפקתי בדלת בכדי לבקש לראות לכמה דקות את החדר בו גדלתי. אולי זה הסטיקר שהיה מודבק על הדלת שגרם לי להסתפק בלהסתכל מלמטה על החלון ממנו הסתכלתי אל ההרים. מאותם הרים שנים רבות אחר כך הסתכלתי על העיר עם חברה מנצרת והיא ראתה את חלון ילדותי אחרת לגמרי מאיך שאני ראיתי אותו.

מעיין מוצאת את הגברת באדום שמופיעה ב0:36 בלתי נסבלת וכמעט בוכה עד שאני מעביר את הוידאו למוזיקה ולריקודים ב1:45. צודקת.

באנגלית יש את התוספת after all לעולם הקטן שחסרה בעברית ובערבית, כאילו שבאנגלית יש ציפייה מהעולם שיהיה גדול אולם אחרי בדיקה מדוקדקת מגלים שהוא קטן בעוד שבעברית וערבית מובן מאליו שהעולם קטן מאוד, עולם של צחוק ועולם דמעות.

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם
הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת
כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ

‘קהלת א

שתהיה שנה מלאה בהפתעות וגילויים מרתקים, המון אהבה, שינוי וצחוק ילדים מתגלגל

לזכר יקיר שמאי ז”ל. כשנפגשנו לא ידעתי שתהיה השראה מתמשכת להמשך חיי. תודה

SEPTEMBER 8, 2011 @ 07:17:AM

קורט של מסקנות וגם – געגועים זה בעיקר לאוכל ולא תמיד לזה של הארץ

ישראליות? מה זה בכלל? ומה זה אמריקאיות? אני חושב על זה לעתים קרובות, חושב על טיפוסים  שאין ביניהם ולו קמצוץ של קשר אך בגלל שהם נולדו באותם גבולות שנקבעו, בדרך כלל באלימות, הם חיים תחת אותה הגדרה לאומית. ‬
אני חושב על התגובה הראשונית שלי לחברה האמריקאית, מעין אינסטינקט מעניין כזה. קודם כל להתלונן שהקפה גרוע, האוכל זוועה, אין הבעת רגשות, אצלנו זה ככה ואצלהם זה ככה. אז נכון, הפרבר האמריקאי ותרבות השופינג הם לא מנת חלקי ואכן לעתים הקפה לא משהו אבל גם לא מעט תרבויות וישובים בארץ – קהילתיים, התנחלותיים, גלותיים ואחרים הם לא משהו בעיניי. תל אביב בהחלט היתה לא משהו בשבילי בשלבים מסויימים בחיי ונס קפה חול זה נו, תעשו לי טובה. אני תמיד שם לב לדקויות של התגובות של ישראלים על החברה האמריקאית ויש בזה משהו קצת, בוא נאמר בעדינות, דפוק. כבר בביקור הראשון שלי כאן שמתי לב לזלזול העמוק שיש לישראלים (בני כל הדתות) לתרבות הזו. כל מי שבאתי איתו לביקור (סדנת תיאטרון יהודית-ערבית, אספר על זה בהזדמנות אחרת) יצא עם מזוודה ורבע נוספת של מתנות תוצרת סין, רב ריבים מפגרים עם השכנים שלו על דברים שהוא או היא בת’כלס מסכימים עליהם אבל הרגלים עתיקים קשה לשנות ומה שאיחד את כולם זה לרכל ולהתלונן על כמה שהאמריקאים מזוייפים ולא אומרים את האמת בדוגרי בפנים כמונו אבל שנייה אחרי שהתחילה עופרת יצוקה (מהאוויר, בעיקר על אזרחים, זרחן) היה מאוד נוח לחצי קבוצה לשכוח מהקבוצה ולהגיד את האמת בכאילו בוול של הפייסבוק. אם ככה אז כבר עדיף וול מארט. ‬

רציתי לברוח מהמציאות הזאת. יותר חשוב מה בן אדם עושה מאשר איפה הוא גר; אני בטוח שבסקנדינביה יש כלמיני חארות ובגרמניה הנאצית היו גם חסידי אומות עולם או אם לומר את זה בצורה אחרת אז בכל חברה, ובייחוד בחברת הגירה גדולה אפשר למצוא מגוון עצום של אנשים מכל כיוון אפשרי, מכל תרבות אפשרית ומכל אופי אפשרי ואני אוהב את זה. אני אוהב את החופש כאן להיות מה שאני רוצה בלי להיכבל בהגדרות האלה של הארץ, מבלי שיסיקו עלי מסקנות על פי איפה גדלתי ומה עשיתי בצבא (זה שכתבתי שירים זה יותר חשוב מאיזה יחידה הייתי למרות שזו מסקנה די הגיונית להסיק מכתיבת השירים שהייתי בן גרעין בנח”ל אבל אז ישר ישאלו אותי מאיזה תנועה ולאיזה קיבוץ אבל לא זה ולא זה. זה היה בכלל החברה להגנת הטבע בנתיבות אבל למה להיכנס לזה למה? כי באנגלית אי אפשר אז זה למה) ‬
כשאני חושב על כל זה אני חושב על דילן שסירב להיכנס אל תוך שום כלל ודבק באינדיבידואל ומתישהו ב65 חיבר את הגיטרה למגבר ובכך שם קץ לדמות שלו כנביא של דור שניסו להדביק לו תנועות השמאל והתנועה לזכויות האזרח אבל זה הדליק לבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים, החופש הזה להיות ולהתגלגל מבלי מחויבויות קיבוציות, (ואני לא אצטט משיריו בתרגום קלוקל כי זה יישמע מאעפן כמו כל הכתבות על ההופעה שלו שזכיתי לפספס ולראות כאן שתיים מעולות במקומה), חופש שאולי לא ממש קראו לו בשם לפני כן למרות שזה שלשפינוזה ולסוקרטס כנראה לא היה אכפת יותר מדי מתגובת החברה כלפיהם זו גם קריאה בשם לאותו דבר בצורה אחרת. (רואים בסרט המעולה של סקורסזה איך כלמיני רכרוכי לב צועקים לו בוז ואחד אידיוט גם קורא לו יהודה איש קריות).‬

אז איפה היינו? הורים בברוקלין? אנחנו כבר בכלל לא גרים בברוקלין, נסענו לקיץ לעיירה קטנה על הנהר והחלטנו אחרי שבוע להישאר, הילדה חוגגת כאן, השנייה תכף תצטרף אליה וגם אנחנו טוב לנו, רגוע, אפשר להיפגש  עם אנשים מבלי לתזמן את זה יותר מדי, כמעט ואין ישראלים, יש קפה מעולה (בקרוב פוסט בנושא), פיט סיגר מופיע על גבעה בפארק ושר שירי שמאל פולקיים על היוניון, אני חושב על הקואופ המדהים בברוקלין ברחוב ההסתדרות בין השישית לשביעית ומתגעגע קצת לטריידרס ג’ו, לגארי המקסים על אטלנטיק שמוכר כנאפה תבלינים וחרובים מעולים מלבנון(שאלתי, הוא יכול לשלוח מטעמים ביו.פי.אס לכאן), לאברהם לידו שגדל באחד הכפרים היחידים שמדברים ארמית (מסוריה, פוחד לבקר בארץ למרות שהוא יכול עם דרכון אמריקאי כדי שלא יפגעו במשפחה שלו איכשהו, הוא לא מאמין שיהיה שינוי פוליטי בסוריה. יש לו במבה ומנעמים בחנות)  ולמסעדה התימנית שם ליד שהיינו אוכלים שם כל הזמן, כמו בכרם כזה.
כשבאנו ללילה בעיר לא מזמן בשביל הראיון שלי לגרין קארד (הלך מצויין, המראיינת ביקשה מלא מסמכים ומעיין הביאה לה אותם אחד אחד; היה מאוד חמוד, אני יכול לעבוד באופן חוקי סוף סוף.‬ פתאום העיר הרגישה לשנינו קצת הרבה יותר מדי, כמו שמעיין אומרת קצסת קצסת נדנד אבא, עוד קצסת בננה, עוד האארבה נדנד בלי דיגידיגי מאמו, היה בכל האנשים האלה שאני לא מכיר שהולכים מסביבי משהו קצת לא נינוח בשבילי, בניגוד לגוף קטן בתוך גופה של אשתי שרק המחשבה עליו מסבה לי עונג.‬