איזהו גיבור?

בסרטו החדש של יואב שמיר “10%, מה הופך אדם לגיבור” (להשכרה או קנייה כאן) הוא יוצא למסע הרפתקאות ברחבי העולם בכדי לענות על השאלה שרבים שאלו לפניו – מה הופך אדם לגיבור והאם ניתן לשכפל את מודל הגבורות בכדי להביא לעולם עוד ועוד גיבורים שיהפכו אותו למקום טוב יותר. שמיר יוצא למסע בעקבות השאלה בדומה לסרטו הקודם “השמצה”, שם יצא למסע בכדי לברר מה זאת אנטישמיות ואיפה היא נמצאת כיום. המסע מביא את סיפורם של דמויות רבות מתרבויות שונות, כיאה לשאלה אוניברסלית כל כך. שמיר מדלג באלגנטיות בין קופים באפריקה, חסידי אומות העולם, מנהיגי כנופיות שהפכו לפעילים חברתיים, בחור שהציל נוסע שנפל אל פסי הרכבת, טייס קרבי שהפך לפעיל נגד הכיבוש ועוד. כולם גיבורים בעיני שמיר וכעת נותר רק לברר מה משותף ביניהם ואיך ניתן לחקות את פעילותם בעזרתם של שני חוקרים בעלי שם עולמי. תשובה לשאלה הזו תוביל אותנו לעולם טוב יותר, או לפחות זו התחושה שמקבלים מצפייה בקדימון המעולה.

שמיר עובד קשה ונוסע ללא מעט מדינות שונות בכדי להיפגש עם הרבה מאוד אנשים אולם כמה שעות לאחר הצפייה בסרט ניסיתי להיזכר בשמות הגיבורים והצלחתי להיזכר רק באחד. אולי מדובר בזכרון שלי אבל יש תחושה שלא מצליחים להתחבר באמת לאף גיבור – כל סיפור של גיבור הוא יחסית שטחי ולא נכנס ליותר מדי פרטים לגבי חיי הגיבור מלבד המעשה עצמו. אולי כך הדבר מתוך הרצון להראות את חייהם של כמה שיותר גיבורים או מהחלטת עריכה ליצור סרט בעקבות מסעו של שמיר ולא בעקבות הגיבורים עצמם. מדובר באנשים מרתקים שאכן ראויים להיקרא גיבורים אבל לפחות מהסרט לא ברור בדיוק מה הגבורה המדויקת שלהם, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת מלבד המעשה עצמו אותו הם ביצעו. מוצגים המון פרטים ביוגרפיים ומחקרים שונים אבל רוב הגיבורים לא מעוררים יותר מדי רגשות. אין מדובר באיכות הסיפור אלא שפשוט אין מספיק זמן מסך עם כל אחד בשביל להיקשר אליו רגשית בתור צופה.

שם הסרט נלקח מניסוי מפורסם של סטנלי מילגרם משנות השישים בו נתבקשו אנשים להעניש בזרם חשמלי את מי שחשבו למשתתפים בניסוי שלא ענו נכונה על שאלות שנשאלו. בניגוד לכל ההנחות מרבית המשתתפים הסכימו להתנהג בצורה סאדיסטית כלפי אנשים שלא הכירו ואילו רק 10% סירבו ואלה הם הגיבורים אחריהם מתחקה הסרט. הניסוי הפתיע את הקהילה המדעית ועורר הדים רבים והוא חשוב גם כיום.

נדמה ששמיר יצא לחפש גיבורים ומצא את עצמו כגיבור הסרט – מבין כל הגיבורים שמופיעים בסרט שמיר הוא היחיד שמצליח לעורר רגשות מורכבים והוא הדמות היחידה שעוברת איזשהו שינוי משמעותי אותו מצליח הסרט לתעד. ואיזה שינוי? שמיר בעצם מגלה שאין תשובה לשאלה שהוא שאל, אולי השאלה כללית מדי ואולי הנסיון להשיב הוא אבוד מראש. לא ברור מה הופך אדם לגיבור ולפחות על פי חוקרת מיד ושם המתמחה בענייני חסידי אומות העולם עצם השאלה היא קצת לא במקום. גם חוקרים אחרים לא מצאו משהו יותר מדי מעניין בנושא למעט העובדה שמעשים טובים עושים נעים במוח למי שמבצע אותם וכמו סוגים אחרים של הנאה גם הם יכולים להיות ממכרים. אז נשאלת השאלה – איך עושים מזה סרט?

ב”השמצה” שמיר מצליח להכניס את עצמו (ואת סבתא שלו שהיא גיבורה ומצחיקה גדולה בזכות עצמה) בצורה חיננית אל תוך עניינים שברומו של עולם ולהיות במאי שמשתתף בסרט של עצמו ולהוסיף בכך תיבול משובח לסרט שבעיני הוא אחד הסרטים התיעודיים היותר טובים שנעשו בארץ לאחרונה ולדעתי יש בו גם מימד מסוים של גבורה, אם אנחנו מגדירים גבורה כעמידה נגד הזרם והתעקשות לספר פרטים חשובים שאנשים לא אוהבים לשמוע. גם בסרטו מ2003, “מחסומים” בוודאי ובוודאי שיש הרבה מאוד גבורה ואומץ אמנותי. ב”מה הופך אדם לגיבור?”, לעומת זאת, נדמה שהגבורה מעט מתפספסת מרוב נסיונות להגדיר אותה. למרות שדמותו של שמיר מעוררת המון חיוכים ורצון לשתות איתו בירה לדעתי טוב היה לפצל את המסע האישי שלו ושל גיבורי הסרט לשני סרטים שונים כי נדמה שבסרט אחד פשוט אין מקום לכל כך הרבה סיפורים, בטח שלא אם מוסיפים למרק כמה מהשאלות המרתקות ביותר לגבי טיבו של המין האנושי ששמיר לא מהסס לשאול.

בסופו של הסרט נותרתי עם תחושת החמצה, אמנם הכרתי לא מעט גיבורים מעוררי השראה אבל לא מצאתי ולו תשובה טובה אחת לשאלות שהסרט התיימר לענות עליהם, שכאמור הם כמה מהשאלות הבסיסיות ביותר בנוגע למין האנושי. כמו ב”השמצה” גם כאן יש חינניות והומור אבל חסר חוט מקשר בין הסיפורים, אולי באמת אין חוט מקשר בין הסיפורים הללו ואולי גבורה אמנותית תהיה לומר זאת בפירוש – במקום זאת הסרט עובר מדמות לדמות ונוצרת ציפייה לתשובה מסויימת אך בסוף מקבלים מסר לא ברור, קצת ניו-אייג’י, קצת הזוי ובהחלט שלא עומד בסטנדרט הגבוה של הסוף המעולה של “מחסומים”, שם נרקם חיבור עדין בין מציאות, קומדיה וטרגדיה ששמעון פרס היה בודאי קורא לו מזרח תיכון חדש (למי שלא ראה – מומלץ בחום). כנראה שסרט אחד פשוט אינו מספיק למטרה הנעלה הזו וכדאי היה ליצור סדרה בת מספר פרקים או טרילוגית סרטים בנושא.

הדבר הכי טוב בסרט הוא שהוא מצליח לעורר אינספור שאלות ואני בטוח שכל אחת תחשוב על שאלות מרתקות אחרות בעקבות הצפייה. כי באמת, מה הופך אדם לגיבור? מי שמצפה לקבל תשובה על כך בשעה וחצי צפוי להתאכזב, אולי מכיוון שזו שאלה עליה ראוי לחשוב במהלך חיים שלמים. שמיר מנסה לבדוק האם הוא עצמו גיבור ולדעתי נופל בגדול בהנחה שגיבור הוא מי שיסכן את חייו בשביל אחרים, מה שהוא לפחות, כמו רוב האנושות, לא ימהרו לעשות. אמנם זוהי גבורה אבל האם זו הגבורה היחידה? האם אין סוגים אחרים של גבורה מלבד הנכונות לסכן את חיינו? האם לא היו חיילים גרמנים שסיכנו והקריבו את חייהם לטובת רעיונות שפלים? עד לא מזמן לידה היתה כרוכה בסכנת חיים רצינית, האם כל הנשים שילדו ילדים בעבר הן גיבורות? צ’רצ’יל, שרבים רואים בו גיבור מלחה”ע השנייה, לא הקריב שערה משערות ראשו במהלך מלחמת העולם השנייה. סביר מאוד להניח שאם היה בוחר להיכנע להיטלר היה מוצא עצמו במאסר או על עמוד התלייה, משמע לפחות מבחינה אישית גבורתו דווקא מנעה ממנו לשלם מחיר אישי כבד. המכבים, שרבים רואים במעשיהם גבורה עילאית, היו קנאים דתיים שלא היו מביישים את מאיר כהנא ושהביאו חורבן גדול לעם ישראל, גדול הרבה יותר מאשר חנוכת מקדש ועצמאות זמנית שהצליחו להשיג. האם הם היו גיבורים? האם יכולה להיות גם גבורה רגשית, בה הגיבור מתעלה על תחושות או אינסטינקטים שונים מבלי לבצע מעשה ספציפי כלשהו? האם מעשה גבורה יכול להתבצע גם על ידי איש שפל רוח? ועוד ועוד שאלות בנושא גבורה שחשוב מאוד לשאול אך יש להיזהר מאוד בתשובות שטחיות בנוגע אליהן.

חשוב לציין שבשביל צופים רבים שמיר הוא אכן גיבור אמנותי שהצליח ליצור את מה שהוא כנראה הסרט התיעודי הטוב ביותר שנעשה על הכיבוש הישראלי. (ניתן לראות את כל הסרט ביוטיוב אבל גיבורים אמיתיים תומכים באמנות שתומכת בהם לכן כדאי גם לשלם. אני לא תמיד גיבור בנושא הזה אבל אני משתדל). לכן, גם אם הסרט הנ”ל הבטיח קצת יותר מדי ממה שסרט אחד יכול לתת, שמיר הוא מהבמאים האהובים עלי שכיף לראות את ההתפתחות האמנותית שלו. למרות שהוא יחלוק עלי בנושא, בשבילי שמיר הוא ללא ספק גיבור למרות שאחרי צפייה בסרט כבר לא ברור לי מה המילה הזו בכלל אומרת.

כמה מילים על ברית מילה

 הפוסט מכיל תמונה וקטעי וידאו של מילת תינוקות, ילדים ונערים בקרב תרבויות שונות. לקריאה נוספת על המילה ועל למה לא למול יכולה להיות החלטה מאוד יהודית – כאן 

איך זה מרגיש 

לפני כשנה נכחתי בברית מילה ובמהלכה חשתי אוושה קלה וכיווץ לא שגרתי באיזור חלציי. אמנם לא הייתי קרוב לזירת ההתרחשות אבל ההתרחשות באיזור חלציי נבעה בעיקר מלדמיין מה קרה בזירת ההתרחשות. אני מניח שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאני לא ממש רוצה שגבר זר בגיל העמידה שמספר בדיחות קרש יתקרב לאיבר המין שלי, בטח שלא עם סכין. (ואם מישהו כן מעוניין בזה אני יכול להשיג את המספר שלו). קצת אחרי אותה ברית נכנסנו להריון והבנו שהבא בתור הוא בן, עם ההבנה הזו הבנו גם שנצטרך להחליט משהו בנידון והתחלנו לחפש אחר סיבות טובות לכאן ולכאן. היה לי איזה אינסטינקט כן לערוך את הברית אבל ממש לא מצאתי לו סיבות טובות חוץ מזה שככה כולם עושים וחוסר רצון להיות שונה. ההריון התקדם וחברים שלחו לי את הכתבה המעולה הזו שקצת האירה את עיני שמדובר בנושא מורכב שההחלטה עליו צריכה להיות שקולה ותוך איסוף מידע בנושא.דיברנו עם הרב המקומי והשיחה נסובה בעיקר על כמה יהודים מלים את בנם והאם בדור הבא יהיו מספיק יהודים שלא מלים כך שבננו לא ירגיש יוצא דופן והשוואנו בין המילה למנהגים אחרים הנהוגים ביהדות. השיחה היתה מעניינת אך לא הצלחתי להבין בעקבותיה ובעקבות שיחות אחרות מדוע המנהג כל כך חשוב, אולי אפילו יותר מעשרת הדיברות בהם הוא לא מופיע.

באה השעה (3 לפנות בוקר) והתינוק נולד. כמה שעות אח”כ המיילדת סיפרה על בן משפחה שלה שנזקק לניתוח על מנת לתקן נזק שנגרם בברית. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממקור ראשון על תינוק שחווה סיבוך בברית ולמרות שקראתי על כך לפני כן זה הבהיר לי שזה יכול לקרות גם לנו. הסיבה הזו לבדה היתה מספיק טובה בשבילנו בכדי להחליט שאנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון שבדבר, גם אם הוא יחסית נמוך (ולא כל כך נמוך כפי שנהוג לחשוב, יש דווקא הרבה סיבוכים אפשריים). לאחר כמה ימים התרחש סבב שיחות ואימיילים משפחתיים שמטרתם העיקרית היתה לנסות לשכנע אותנו לשנות את דעתנו ובין כל הסיבות והרגשות שעלו נשכח דבר אחד חשוב – בריאותו של יקיר זכאי. מרוב התעסקות בעורלה שלו כמעט ולא נשאלנו מה שלומו, מה שלומנו, איך היתה הלידה, איך הבריאות שלו ואיך הבנות הגיבו לבואו לעולם. לשנינו לא כל כך ברור מה יש בה באותה פיסת עור שמציף כל כך הרבה רגשות עזים ועד היום לא ממש הצלחתי להבין את העניין. ברור לי שאנשים רבים רואים סמליות רבה בהסרת אותה פיסת עור ולכן השיחה עם מי שאינו רואה את הסמליות הזו או שרוצה למצוא דרכים אחרות בכדי לבטא את אותה סמליות היא קשה ביותר עד בלתי אפשרית ממש.

החלטנו לתת לאיבר המין שלו לגדול כפי שהוא ולתת לו את האפשרות לחתוך את עורלתו במידה וירצה בכך בעתיד, מסיבות דתיות, אסטתיות או אחרות. נכון לעכשיו איבר המין שלו משמש למתן שתן בלבד. בשלב יותר מאוחר ב”ה הוא גם יאונן ויקיים בעזרתו יחסי מין למטרות הנאה או רבייה. אני מאחל לו ולכל אדם באשר הוא אדם שישתמש באיבר המין שלו למטרות אלה בלבד ולא יראה בו או באברי מין אחרים כלי שמראה על שייכות לאומית או דתית כלשהי. למה? כי זה מובן מאליו שזה לא מה שאיברי מין נועדו לעשות בעולם. כשאני מחליף לו חיתול, גם אם אני נורא מתאמץ קשה לי לדמיין צורות כמו מגן דוד, צלב, פטיש ומגל או כל דבר בסגנון על איבר המין שלו. בולבול קטן ותו לא, לא מסמל שום דבר חוץ מבריאות. בולבול, מה, אף פעם לא ראיתם בולבול של תינוק?

מוות, בולבול, מספרים

כחלק מהמאמץ בכתיבת התגובות לאותם אימיילים ניסיתי להמחיש את הסיכון שבדבר וחיפשתי בגוגל “death circumcision” והנתון (או המחסור בנתון מדוייק), בוא נאמר בעדינות, הפתיע אותי. לא הייתי מוכן לדמיין מאה ומשהו תינוקות שוכבים מתים בחדר אחד, כולם מדממים מהבולבול שלהם ולכל אחד יש סיבוך שונה שגרם למותו בעקבות ההליך השגרתי אבל אחרי החיפוש זה הדבר היחיד שחשבתי עליו במשך ימים רבים והדמיון שלי לא הניח לי בנושא. אמנם ארה”ב גדולה וסטטיסטית בהתחשב בלמעלה ממליון ניתוחי מילה שמתרחשים כאן מדי שנה (מסיבות שונות לגמרי ממילה יהודית) זה אולי לא כל כך הרבה אבל רגע, גם מוות של תינוק אחד בעקבות הליך רפואי/דתי/קוסמטי/חברתי שאינו נחוץ מבחינה בריאותית לתינוק בריא זה המון, הרבה הרבה יותר מדי בעיניי, בטח אם נשווה אותו למוות של תינוק שנשכח במכונית שעורר לא מעט תשומת לב ציבורית. בעשור האחרון מתו לפחות ארבעה תינוקות יהודים כתוצאה מברית מילה יהודית (1,2,3,4). ומאות רבות סבלו מפגיעות וסיבוכים שחלק גדול מהם בלתי הפיך. ברור לי שהחלטות רבות שאנו לוקחים בתור הורים בתחומים כמו חינוך, מגורים, חיסונים, נסיעות, אוכל ועוד ועוד עלולות להועיל או לפגוע בילד הרבה יותר מהשארת או חיתוך העורלה אבל אני לא רואה איך זה קשור לנושא – בכל עניין יש לדון לגופו בקיצור. חשבתי שזה מאוד חשוב ועשיתי את מה שעושים עם דברים חשובים בימינו ופרסמתי חלק מהמידע הזה בפייסבוק.

circumsicionmuslim

התגובות לא איחרו לבוא. בין היתר היו השוואה לתאונות דרכים, ביקורת אישית עלי ועל איזה נושאים אני בוחר להתעסק ולמה, משחקי סטטיסטיקה שונים, גם השואה לא אחרה להתארח בויכוח יחד עם רגשי אשמה מכאן ועד הרצליה (הרצליה מכאן זה נורא רחוק וחוץ מזה גם הרצל לא מל את בנו) ועוד. חוץ ממקרים בודדים לא זכיתי לערוך דיון רציני בעניין, בלי נסיונות לשכנע או להטיף (שברור לי שאני לוקה בהם לא מעט) אלא באמת לדבר על הנושא. אני מדמיין פאנל או פורום בו אנשים יביעו את דעתם כי לפחות ממה שמצאתי, וחיפשתי לא מעט, הדיון בנושא מתעלה על כל דיון פוליטי מבחינת הרדידות וחוסר ההקשבה ששני ה”צדדים” חולקים אחד לשני. ברור לי שלחלק גדול מאלה שתומכים בהמשך המנהג חיתוך העורלה מסמל משהו הרבה יותר גדול ושבכלל אינו קשור לעורלה עצמה – שייכות, אמונה, כריתת ברית, מסורת ועוד לכן הדיון בנושא עם מי שאינו רואה בחיתוך העורלה סמל לכל אלה הוא קשה עד בלתי אפשרי. אין לי רצון לזלזל באף אחד ולא ברור לי למה חשיפת נתונים בדבר הסיבוכים והשאלות הרבות שיש בביצוע המילה מתפרשים כזלזול או ביקורת. נראה לי שנושא שמביא בצורה שגרתית לפציעות חמורות של תינוקות ואף למוות ראוי לו לפחות שידונו בו בכובד ראש אבל כל נסיון שלי להעלות שאלות בנושא זכה בעיקר לביקורת עלי או לטענה שזו החלטה פרטית של כל הורה ושלכן אין לי סיבה לפרסם מידע בנושא, במקביל להעלאת סברות שונות לעצם הפעילות שלי בעניין. יכול להיות שאני טועה ואולי אפילו בגדול אבל אם כן אני לפחות רוצה שיסבירו לי למה, הסבר טוב אם אפשר.

סקס, יצרים, רמב”ם ועוד קצת על מוות

לאחר שהדיון מיצה את נושא הסבל והמוות מובן מאליו שנעבור לדבר על מין (רגע רגע רגע, המוות אינו מחוסר עבודה! למי שמעוניין בקריאה נוספת, בספר הזהבפרק התשיעי ניתן למצוא הרבה יותר מידע ממה שתרצו לגבי מוות ופציעות קשות של תינוקות בעקבות הברית. בשנות החמישים במדינת ישראל, במאה התשע-עשרה באירופה ועוד ועוד. מי שירצה לעשות את המצווה ולנסות ולחשב כמה תינוקות יהודים מתו בעקבות ברית המילה במהלך ההסטוריה תבוא עליו הברכה). אז איפה היינו? סקס? אוקיי. כמעט כל נימול שדיברתי איתו על הברית ונושא ההנאה המינית עלה מיהר לציין בפני, בדרך כלל מבלי שביקשתי ולעתים תוך מתן פרטים שלא רציתי לדעת, את מידת הנאתו ממין. שיהיה ברור – גם אני נהנה. זה אכן נורא כיף ואני ממליץ על כך בחום. יחד עם זאת, קשה לי קצת עם מי שטוענים שאין בחיתוך שליש מעור הפין, כמאה סנטימטר מרובע אצל אדם בוגר שתפקידיו בין היתר הם לגונן על העטרה ולהפכה בעצם לאיבר פנימי ולעזור בסיכוך המשגל משום פגיעה בהנאה המינית. מי יודע, אולי זה אפילו תורם להנאה המינית אבל להגיד שאין בפעולה כה דרמטית לאיבר המין לפחות חלק בשינוי סוג ההנאה ממין לשני בני הזוג, בעיני זה ממש להיות בת יענה. אמנם אפשר ורצוי להנות גם בלי העורלה ולדעתי בלי מחויבות ובסיס רגשי עמוק קשה לבסס קשר ארוך טווח או לבנות משפחה רק על בסיס ההנאה מינית. מה גם שאם רוצים אפשר גם להינות בלי איברים כלל. יחד עם זאת, מעדויות של לא מעט אנשים העורלה דווקא עוזרת מאוד ומסתבר שיותר לבת הזוג מאשר לבעלים שלה.

הרמב”ם חקר זאת ואמר דברי טעם בנושא – “ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז”ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.” (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ”ט, בתרגום מיכאל שורץ).מי שחולק על ההשוואה בין מילת גברים למילת נשים מוזמן לדסקס על כך עם הרמב”ם. העובדה שמילת נשים הרבה יותר אכזרית ומסוכנת ממילת גברים לא הופכת את הדמיון בינהם לפחות מטריד ובכל מקרה, חובת ההוכחה לגבי ההבדלים בין השניים מוטלת על הבוחרים לבצע את הברית, אני מבטיח להקשיב למי שחושב שמדובר בשני דברים שאין בינהם שום קשר אבל שוב, אני רוצה הסברים טובים בבקשה.

מה שמעניין בדברי הרמב”ם לדעתי הוא שהוא בטוח שהמילה תגרום להמעטת סערת היצר והתשוקה. לי לפחות לא ידוע על ירידה ברמת היצר בקרב נימולים אבל לגבי ירידה ברמת בתפקוד ומידת ההנאה יכול מאוד להיות שהוא צדק, שוב, על סמך לא מעט עדויות של גברים ונשים שנמצאים ברחבי האינטרנט ואני ממליץ לכל אחד ואחת לבדוק לבד, גגלו ותהנו. אם נכונה הסברה שהמילה פוגמת ברמת התפקוד וההנאה המינית וירידה ברמת ההנאה המינית בזוגיות מובילה ליותר מקרים של בגידות, דיכאון, גירושים, זנות, צריכת פורנוגרפיה וכו’ אזי מעגל קרבנות המילה מתרחב וכולל בתוכו גם, למשל, קרבנות סחר בנשים וקרבנות של תעשיית הפורנו. מובן מאליו שזה טיעון לא מדעי בעליל ושגם אם הוא נכון לא ניתן להאשים את הברית לבדה בכל התופעות המורכבות האלה וזה גם לא מה שאני מנסה לעשות, אבל גם אם יש לה ולו חלק קטן בתופעות אלה, האם זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לשקול מחדש את המנהג? (בהתחשב בזה שצריכת הויאגרה עולה בהתאם לאחוז הנימולים באוכלוסיה יש לא מעט הגיון בהנחות כאלה) כראייה ליתרונות המילה ולאפקטיביות שלה בהורדת מידת ההנאה ממין הרמב”ם מצטט את חכמינו שאמרו שסקס עם גויים הוא יותר מענג, אולי גם נמשך יותר זמן או שהוא אפילו ממכר ברמה זו או אחרת. אמרו ולא הביאו סימוכין בעניין – מניין וכיצד רכשו ידע יקר ערך זה?

צדיק ועורלתו בידו

בשיחה על כך עם בעל עורלה (שהוא גם צדיק לא קטן אבל זה לא שייך לנושא) הוא סיפר לי קצת על עצמת הרגישות שהוא חווה באיבר המין שלו, בעיקר בתקופת הגעתו לבשלות מינית. למשמע דברים אלו, על תחושות ורגישויות שמעולם לא חשתי בעצמי ושחברי הוא ממש לא היחיד שמתאר אותן, אני חייב לציין שחשתי קנאה קטנה ובעיקר רצון עז לדעת איך זה מרגיש להיות עם עורלה, איך זה מרגיש לבת הזוג ואיך זה מרגיש בכלל ביום יום להיות כפי שנבראתי, תחושה שזכיתי לחוש שבוע בלבד. האם דבר כזה ישנה את חיי בצורה דרמטית? סביר להניח שלא אבל עדיין, מעניין לדמיין איך הייתי מתפקד לולא היתה מתקבלת החלטה ללא ידיעתי לשלם כסף לגוף שלישי בכדי שיחתוך חתיכה מאיבר מיני בעודי תינוק, ללא הרדמה ולטובת צורך סמלי שאיני מסכים עמו (**עדכון – אמי סיפרה לי על הברית שלי ומסתבר שהמוהל היה מקצועי ואדיב וסירב לקבל תשלום מכיוון שרצה לבצע את המצווה לשם שמיים**). ברור לי שזאת לא היתה הכוונה של הוריי ושל רוב מי שמבצע את ההליך אבל זה כנראה מה שקורה בפועל ומי שחושב שיין זה הרדמה מוזמן לשתות יין כאוות נפשו ולעבור ניתוח באיבר מינו.

יש בי כעס על כך, ולמי שעולות טענות כלשהן לגבי הזכות שלי לכעוס – מה שקורה בסוריה זה אמנם הרבה יותר גרוע אבל אפשר ואף בריא לכעוס גם על דברים כאלה. חוץ מהכעס אני גם רואה בכך לא מעט בעיות מוסריות – אברהם מל את עצמו (בגיל 99 כנראה שההנאה בסקס לא הוותה שיקול מכריע בהחלטה) ובמקום לעורר השראה שהמנהג יהיה מתוך בחירה שאדם בוגר מבצע על גופו במידה והוא רואה בכך תועלת רוחנית הפך העניין לכפייה עצובה ומלאת כאב שאנו כחברה מבצעים בגופם של עוללים, בני ישראל ובני ישמעאל כאחד. לא ברור לי למה להטריד או להרביץ לילדים זה לא בסדר אבל חיתוך איברים של תינוקות זה כן בסדר – גופו של אדם כבודו, גופה של אשה כבודה, בולבולו של תינוק כבודו. כן – ברית המילה פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות ביותר של התינוק, לא ברור לי איך אפשר להאמין ברעיון של זכויות אדם לכל ולהפר אותו בצורה פומבית ועוד על תינוק. כולם כאחד זכאים להחליט ברמה הבסיסית מי נוגע ומי בוצע בגופם ואיך וקשה לי לחשוב שתינוק רוצה במילה (אם מישהו יראה לי טופס שתינוק חתם עליו ובו הוא מאשר לעבור את ההליך תוך כדי תיעוד שלו באולם אירועים אני מסכים לשקול מחדש את דעתי בנושא). מה גם שלא ממש ברור לי איזה מסר אנחנו מעבירים לדור הבא כשאנחנו כהורים כורתים ברית בהשראת אברהם אבינו שגרש את בנו האחד למדבר וכמעט רצח את השני אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

אפרופו אברהם – ברית המילה היתה מקובלת בקרב עמים רבים בעת העתיקה ויש יסוד מאוד סביר להניח שהיהודים אימצו אותה בעקבות מפגשים עם עמים אלה ולא המציאו את העניין. לא שאני נגד השפעות זרות על היהדות באופן גורף ולא שאפשר באמת בלי להיות מושפעים אבל זה מעניין שדווקא המצווה שבעבור רבים מסמלת כניסה לעם היהודי מקורה ככל הנראה אינו יהודי אלא מצרי או פגאני וגם כיום יהודים מהווים כאחוז אחד בודד בלבד מקרב האוכלוסיות בהן המילה נפוצה (מוסלמים, דרום קוריאנים, אמריקאים, אפריקאים ועוד, כ30% מזכרי העולם הם נימולים). יש מספיק תחומים בהם היהדות ויהודים דווקא כן המציאו בהם חידושים רבים ואולי אם רוצים להיות יהודים אסלים אפשר להתעמק במקורות שלנו ולא במנהגים שאספנו בדרך (לא שהאחד סותר את השני כמובן). עם ישראל תרגל במהלך השנים פוליגמיה, עבדות, הקרבת קרבנות, מלוכה, כהונה ועוד ועוד דברים רבים שמופיעים במקרא הרבה יותר מאשר המילה שהיהודים וחז”ל היו מספיק חכמים בשביל לא להתעקש ולהמשיך לקיים אותם. במידה ויווצר זרם של הורים יהודים שלא מלים את בניהם בדורות הבאים אז אולי יווצר דיון מסוג אחר בעניין ואולי כמו מצוות אחרות גם המצווה הזאת תזכה להגדרה מחדש או למגוון רחב של פירושים.

ויש בהחלט תנועה כזו כבר בימינו אנו, בין אם פורום תפוז בנושא שהפעילות בו מרובה וענפה או נסיונות שונים ובעיני מקסימים לבצע את הטקס בצורה הומאנית, למשל “ברית שלום” שיותר ויותר רבנים מקיימים ובנוסף מתקיימים לא מעט דיונים ציבוריים בבתי כנסת וכנסים יהודיים שונים בעקבות סרט תיעודי על המילה  (מומלץ) שעורר תגובות רבות. אין שום סיבה שהתנגדות למנהג המילה תהיה עניין אנטי יהודי, אני חושב שהיא יכולה להיות ביקורת לגיטימית שמובעת דווקא מתוך היהדות. אפשר בלי ברית ויש יותר ויותר יהודים בעלי עורלה (או כפי שקראתי איפושהו – יהודי לא מהול) שחיים בינינו וגם אנחנו נקיים טכס קבלת פנים לבננו בבית הכנסת בו אנחנו פעילים, עם הרב, החזנית והקהילה המקסימה והתומכת וגם, אם ירצה השם, עם כמה סכינים שימרחו גבינת שמנת על הבייגלס הטריים.

היהודים הם הרי אלופים באי-אמונה והטלת ספק – הם לא האמינו למשה, לנביאים, לעצמם, לגויים ואפילו לאלוהים בכבודו ובעצמו היתה לא מעט סקפטיות במהלך ההסטוריה היהודית. לכן אני חושב שביקורת על המנהג הזה, שגם מי שמאמין בכל רמ”ח איבריו מסכים שהוא קצת תמוה וזקוק להסברים, צריכה לבוא קודם כל מבפנים. כיום רבים וטובים מחדשים ומרעננים את טקס החתונה היהודית מבלי לפחד ממה שתגיד הרבנות (וגם אנחנו התחתנו עם רבה ורב בחתונה שוויונית ובתוספת כתובה ייחודית, מומלץ בחום) ולכן כדאי ואף רצוי לעשות את אותו הדבר גם לברית המילה ומי שלא רואה ברבנות סמכות מוסרית או חוקית אין שום סיבה שלא ישקול זאת בחיוב ויבחר בעצמו איך לקיים את המנהג לפחות.

למרות מה שנהוג לחשוב ברית המילה השתנתה לא מעט עם השנים – בהוספת הפריעה עם הציפורן שנועדה להפוך את המילה לבלתי הפיכה ותוך כדי גם ליותר כואבת שמקורה בצורך ההלכתי שיהודים הלניסטים לא יוכלו להשתתף במשחקי הספורט הפומביים שנערכו בעירום גם אם ינסו לשחזר את העורלה שאבדה (ברוך השם היום כבר מצאו לא מעט דרכים טובות יותר לשחזור העורלה). כיום, למרות שלמעט בחופי נודיסטים לא ידוע לי על משחקי ספורט בעירום, אף אחד לא שוקל לבטל את תוספת הפריעה למצוות המילה. הברית השתנתה גם בהוספת המציצה בפה שהיתה היגיינית בזמנו (למי שלא יודע – מוהל מסורתי מוצץ את הזין של התינוקמוצץ ויהי מה מסתבר), בהוספת הסנדק אי שם בימי הביניים שהוא בכלל השפעה נוצרית ועם הופעתם של סכיני נירוסטה שככל הנראה לא היו בשימוש בימי אברהם וכמובן עם המנהג החדש של כירורג/מוהל שחז”ל לא דמיינו בכלל את עצם קיומו. לכן מי שקורא לברית מנהג עתיק שלא השתנה במשך אלפי שנים הוא לכל הפחות בור או חס וחלילה משקר ביודעין – אלה העובדות ועליהן לפי מה שידוע לי לפחות אין ויכוח. ולא שיש לי משהו נגד מסורת או אמונה חלילה, פשוט חיתוך אברי מין של תינוקות קצת חורה לי.

מס’ תהיות ללא תשובות לגבי מילה מסיבות רפואיות

יש המצדדים במילה מסיבות רפואיות ומאמינים שבדומה לחיסונים יש למול את כל אוכלוסיית הגברים כטיפול מונע למחלות מסוימות. אבהיר מראש שאני לא רופא או חוקר של הנושא אבל מתהייה וחיפוש עלו לי כמה שאלות בעניין –

  1.  מדוע איבר המין הגברי הוא היחיד בגוף האדם שכלפיו יש גישה כזו? הלא על סמך אותו הגיון ניתן לכרות תוספתנים, שדיים או איברים אחרים של כלל התינוקות באוכלוסיה בכדי למנוע מחלות עתידיות שונות.
  2.  מדוע אין אף איגוד רפואי שתומך בגישה הזו באופן גורף ורבים אף מתנגדים לה במוצהר?
  3.  לגבי דלקת בדרכי השתן, זה אמנם לא נעים אבל אפשר למנוע זאת באמצעות היגיינה ולטפל בכך באמצעות אנטיביוטיקה, אין סיבה מוצדקת לחתוך לכל התינוקות את העורלה. לגבי סרטן הפין, האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן יצאה בהודעה שהיא אינה תומכת במילת כלל התינוקות כטיפול מונע לסרטן הפין. לגבי איידס ומחלות מין אחרות – קשה להעריך כמה נפגעים היו למילה באפריקה בהתחשב בדרך בה היא לרוב מתבצעת (יש סרטון למטה) וכמה אנשים נדבקו או הדביקו אחרים במחלות מין מכיוון שחשבו שמילה היא שוות ערך לקונדום בתור אמצעי הגנה. כמו כן יש לא מעט נימולים שנדבקים במחלות מין ולמעשה שיעור נשאי האיידס בארה”ב בה רוב הגברים נימולים גבוה מזה באירופה שם אחוז הנימולים הוא אפסי . עפ”י ויקיפדיה המחקרים התומכים במילה מצאו שבאפריקה יש למול 72 גברים בשביל למנוע הדבקה אחת באיידס וזאת רק במידה שכלל החברה שומרת על יחסי מין מוגנים (אחרת רמת ההגנה יורדת), מה שקשה עד בלתי אפשרי לבדוק או לאכוף. לעומת זאת מחקרים אחרים כלל לא מצאו יתרונות במילה בכל מה שקשור להעברת מחלות מין ואף סברו שהיא מגבירה את שיעור ההידבקות. מדובר אם כן בנושא מורכב מבחינה אתית, מדעית, בריאותית וחברתית ושבכל אופן כמעט ולא שייך למדינות בהם אין תפוצה כה רחבה של המחלה.
  4.  במידה ומישהו משלב בין שני הטיעונים, הדתי והרפואי, האם אין זה קיום מצווה מתוך שלא לשמה? אני אמנם לא דתי אבל למיטב הבנתי לא אמורים לקיים מצווה, לפחות לא את המצווה הזו, מתוך כוונה לקבל תועלת ישירה כלשהי בעולם הזה

קינוח

ולקינוח – “שלא יצחקו עליו”. יש לי כמה שנות נסיון בעבודה עם ילדים במסגרות שונות ובלהיות ילד בעצמי ואפילו את הצבא איכשהו עברתי. במהלך השנים האלה ראיתי ולעתים גם חוויתי על בשרי לא מעט טמטום שבא לידי ביטוי בילדים שמשפילים ילדים אחרים. הסיבות לכך מגוונות – בראשם נמצאים טמטום ושכרון כח אבל מה שמביא להצקה יכול להיות כל דבר, החל ממשקפיים וכלה בצבע עור, מבטא, גובה, לבוש, ריח, אינטילגנציה, תחומי עניין, מוצא, רקע משפחתי ועוד ועוד.

בכל שנותי לא זכיתי להכיר ילד שזכה להצקות כלשהן בעקבות איבר מינו. נכון – לא באתי במגע עם יותר מדי בעלי עורלה בחיי אבל גם איבר מין נימול יכול להיות בעל מראה, גודל, צבע או כל דבר שהוא שיכול לגרום לילדים לצחוק עליו. גם בארה”ב הברית הורים רבים שוכרים רופאים (שבעיניי לפחות מפרים את שבועת הרופא בכך) בכדי למול את בניהם מתוך הטיעון הנפוץ הנ”ל. נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, שהסיבה הזאת היא כ”כ מרכזית בהחלטה למול שלעתים היא מקבלת יותר חשיבות מהאמונה והמסורת שבדבר. מכיוון שמלבד הביטוי המשעשע הזה מעודי לא שמעתי על הצקה של ילדים או חיילים בעקבות איבר מין שונה אני מעוניין לדעת האם זהו מיתוס שיש לנפץ ושאין סיבה שיהיה לו חלק בקבלת ההחלטה למול או לא למול או שאולי יש אמת בדבר. אז אם אי פעם שמעתם על מקרה שכזה, ספרו על כך בתגובות, מעניין לבדוק כמה מקרים כאלה אכן קורים במציאות.

בהכנת הכתבה הושקעו כעשר שעות מחקר וכתיבה. אם נהניתם מהקריאה וברצונכם לתרום, ניתן לעשות זאת כאן

ולסיום –

בלי פופקורן

ולסיום – קטעי וידאו של מילה יהודית, מוסלמית, אפריקאית ואמריקאית. מי שלא מסוגל לראות את אלה שיסביר לעצמו למה.

אמא, הנחת תפילין היום? (על חופש יהודי באמריקה)

חופש.

בשמחת תורה מצאתי את עצמי מבצע כפייה דתית על אמא שלי. היא באה לבקר אותנו באמריקה ואני רציתי שתשים כיפה ואולי אפילו טלית בבית הכנסת שלנו. ככה, חשבתי שזה יעשה לה טוב להרגיש קצת אמריקה ולי יהיה טוב שתרגיש אמריקה, שנרגיש אמריקה ביחד ומה יותר אמריקה מאשר אשה עם כיפה וטלית? אז מה אם היא לא רצתה. אני מניח שככה מרגישים רבנים שמחתנים חילונים – אחרי דיון קצר פשוט הכרחתי אותה, ידעתי ללא כל ספק מה טוב בשבילה והנחתי בנחישות כיפה על ראשה. היא הרגישה לא נעים ואני הרגשתי לא נעים והכיפה הרגישה לא נעים וכולנו הרגשנו קצת לא נעים ביחד. האמת – זה באמת נורא לא כיף לכפות משהו על מישהו. לבי לבי עם הרבנות, באמת שזה לא נעים להרגיש שאתה כופה את דעתך על מישהו אחר, אפילו אם זה לכפות על מישהי את החופש לשים כיפה ולהתפלל עם גברים. למזלנו הרב אין לי את הסמכות החוקית למרר את חייה של אישה שלא שמה כיפה, אפילו אם היא אמא שלי. אבל בכל זאת – היה מעניין להיות לרגע בנעליים של אלי ישי. אני מקווה שלעולם לא אנעל אותם שוב אבל אולי יש מה ללמוד מהסיטואציה הזאת, ביחוד לאור העובדה שאני מה אכפת לי בכלל מכיפות ומכל העסק הדתי הזה.

אמריקה.

מה, תאמין לי, איך יפה פה, איך החיים טובים האא? נהיית אמריקאי קצת, לא? האמת? כן, יש פה לא מעט דברים טובים ולמה לא לתת קרדיט שנזכה לאיזו מצוות פירגון קטנה לאחרי החגים. יודעים מה הדבר הכי יפה פה בעיניי? (חוץ מהטבע) חופש, בייחוד חופש דת. אולי זה נימוס, תרבות, הפרדת דת ממדינה או השד יודע מה אבל אם הייתי צריך לעשות איזה מדד חופש אישי אז בארץ הוא היה מגיע לאיזה חמש ורבע ופה הוא מתקרב לתשע. כן, יש פנאטים, מפגרים, אדישים, קנאים, מיליטנטים ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אף אחד לא דוחף ת’אף שלו לחיים הפרטיים שלנו ואף אחד (חוץ ממני) לא מכריח אף אחת לשים כיפה או קובע איך צריך להתחתן, להתגרש, להיקבר, להתגייס, להשתמט ועוד ועוד. נכון, יש להם פה איזה תסביך עם הפלות ולא מעט מלחמות ואי צדק ועוני ועוד ועוד, ממש לא חסרות כאן בעיות אבל זה באמת (באמת) לא שייך – ברמה היומיומית אני מרגיש חופשי כמו שאף פעם לא הרגשתי בארץ. ואני לא אומר אמריקה ולא כל מי שגר כאן אלא מדבר על המקום בו אנו גרים בין הנהר להר בצפון ניו יורק. לא חייתי בכל אמריקה בשביל להגיד משהו על כולה. אולי זה כי אנחנו מהגרים ואולי כי השוליים פה מספיק רחבים כך שהם יכולים להכיל אותנו מבלי שנחשוש לצאת מהדף ואולי מסיבות אחרות שקשורות בסיטואציה שלנו. עלינו ועלינו בלבד אני מדבר.

אליישי

דומה לי?

בחירות.

החופש מתוק מדבש. הבחירות שלנו כאן בנושאי יהדות באות מאיתנו ומאתנו בלבד. הרבנות, הכיבוש, אלי ישי ודומיהם לא משחקים תפקיד באם ואיך אני רוצה שהבנות שלי יגדלו יהודיות או לא. בעיניי זה המפתח לבריאות דתית. נכון – יש אשמה ובושה ומשפחה וקהילה ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אנחנו יכולים לחיות כאן כבודהיסטים, נוצרים, מוסלמים, חסרי דת או כמעט כל דבר שנרצה מבלי לבקש רשות מאף אחד ולמצוא את מקומינו וזה יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה כאן מאשר בארץ. בחרנו להיות יהודים ומצאנו את מקומינו בקרב הרבה אנשים אחרים שעשו את הבחירה הזו, חלקם מחפשים משמעות רוחנית עמוקה וחלקם עושים זאת מסיבות אחרות ומי שלא רוצה עוזב ומי שמתעניין או מתחתן עם יהודי/ה לרוב מצטרף (והרבה פעמים הופך ליהודי יותר מעורב ממי שנולד יהודי) וככה בעיניי זה צריך להיות. כל דבר אחר שכולל איזשהו ערבוב של דת ומדינה מריח לי לא טוב אחרי שחוויתי כאן כמה שנים של חופש דת. (לא, אין דבר כזה בארץ. אפילו לא קצת)

העתיד.

אז מה יהיה עם היהדות באמריקה, האא? מה הם יתבוללו כולם בסוף והציונות תוכיח את צדקתה כמו שאחרון הטוקבקיסטים ישמח לספר לנו? אני לא מתיימר להציג מחקר מקיף אלא רק לומר שאני אופטימי. אפילו מאוד אופטימי. יש פה דברים נפלאים ואם הייתי צריך להצביע על איזשהו זרם כללי ממספר היוזמות הברוכות שיצא לי להכיר או לקחת בהן חלק (אבגדהוזחט, י) אז הרבה אנשים כאן מחפשים משמעות חדשה ונעזרים ביהדות כדי למצוא אותה. במה זה כל כך שונה מבתי המדרש החדשים, מהבלוג “לולאת האל” ומדברים אחרים ומרגשים שקורים בארץ? אולי זה באמת לא כל כך שונה, אולי רק הסביבה השונה עוזרת לי להרגיש חלק מזה. מה שמאוד שונה ללא ספק הוא ההבדל העצום בחווית החיים בין להיות רוב ללהיות מיעוט ובעיני הצנועות עדיף לה ליהדות לחיות כמיעוט לפחות בכל הנוגע לבריאות רוחנית ולשמירה על זכויות אדם. האם אני מטיף למישהו להגר מהארץ? ממש לא, שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

הכללות.

איש חכם אמר פעם שאי אפשר לכתוב משפט מבלי להכליל. יכול מאוד להיות שהוא צדק אבל בכתיבה או בכל סוג של תיאור אמנותי של חוויה אני רוצה להיות מדוייק ככל האפשר. נכון, לא תמיד ואולי אף פעם לא ניתן להעביר בדיוק את אותה חוויה למישהו אחר. זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות. בפוסט “דיווח מהחגים היהודיים בארה”ב” שהתפרסם ב”לולאת האל” ועסק בחוויותיו של ישראלי אחד בשני בתי כנסת באמריקה מסכים המחבר שהרבנים והרבות הרפורמים מזכירים רשג”דים בצופים בעוד שאלה הקונסרבטיבים דומים דווקא לרואי חשבון או לסוכני ביטוח וזו הדרך לישראלי הממוצע לעשות הבחנות בינהם. הרָבַָֹּה (רבנית זו אשת רב, רבה זה רב אישה) שהנהיגה את הטקס הרפורמי היתה קצת מבוגרת ולכן הכותב מדמה אותה למרכזת הנהגה. חוץ מזה היא נשאה דרשה על מדד האושר העולמי שהיתה אולי קצת לא מעניינת, הכותב, בניגוד אלי, לא נראה מתרגש מעצם העניין של רבות וחזניות. אולי זה באמת לא כזה מהפכני ביחס לארץ אבל כשקראתי על כך דווקא מאוד התרגשתי מהאפשרות שרבה תשא על כך דרשה ביום כיפור, גם אם בעזרת מיקרופון.

ביום כיפור שעבר נשא הרב המקומי שלנו דרשה על תרבות הצריכה ובשנה הזו נשא דרשה על להיות במציאות לעומת לתעד אותה ועל מחילה לעצמנו כשער למחילה לזולת ולחיים במציאות. יכול להיות שיש לנו מזל להיות עם רב מעניין (באמת שיש לנו מזל, הוא רב מאוד מיוחד בעיניי וזה עניין לפוסט נפרד) אבל נזכרתי גם בדרשה שרב בחסות המדינה נשא בשבח כיבוש יריחו מחדש בחתונה שהייתי בה בהתנחלות לפני מספר שנים. גם היא היתה לא ממש מעניינת אבל לפחות המדינה מימנה את כל זה. אז נכתב. נכתב גם שכל העסק של בית כנסת רפורמי וקונסרבטיבי הזכיר לכותב כנסייה, נכתב ולפחות בעיניי לא ממש הוסבר למה ומה זה אומר (המבנה? צורת הישיבה? המיקרופון? מגרש החנייה?). חוץ ממתי ואיך קמים. אז כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, מה העניין הגדול, קצת הומור וחוץ מזה אולי הם באמת קצת כמו רשג”דים ואני בכלל לא רפורמי אז מה אני נעלב בשמם בכלל. בא מישהו לבית כנסת, השתעמם מהדרשה ונזכר בפעולה של הצופים – מה רע? מי אני שאגן על מי שאני לא מכיר ולא תגידו על איזה מסכנים אי שם, על יהודים, ועוד אמריקאים רפורמים!

אז לא עליהם אני בא להגן. אם מישהו חושב ששמאלנים הם לא פטריוטים – דווקא על בני ארצי המקורית אני בא לשמור. למען ייפסקו הכללות והשוואות שאינן במקומן. השוואות שבכוחן לחרחר בורות ואולי גם קצת חוסר עניין במשהו ששונה מאיתנו ושיכול דווקא לתרום לנו לא מעט. השוואות והכללות שמטרתן לעשות לנו נעים בגב. אני גם חושב שהמרחק בין להשוות רבנים לרשג”דים ללומר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי הוא קצר ומכיוון שהגשר גם ככה צר אז למה לנדנד אותו בלי צורך? מי שמרגישה נתרמת מהשוואות של התנועה הרפורמית לצופים שיבושם לה ושיבושם לצופים. מי שמחפשת משהו קצת יותר מעמיק שאולי גם יעזור למצוא אלטרניבה לשליטת הרבנות והממסד הדתי בארץ ויפרה את שני הצדדים תוכל גם למצוא את מה שהיא מחפשת. בעזרת השם ובעזרת גוגל זה דווקא די קל.

ולסיום  – סרט.

הופיע לראשונה בבלוג “מינים” אחרי החגים הקודמים

תעודות הערכה לתלמידים מצטיינים

שוק מחנה יהודה, לילה. ביחד עם גלריה “שודדי י-ם” הייתי מהמארגנים של אירוע תרבות אלטרנטיבי שנקרא רובע אמנים בשוק. הזמנו בצורה פיראטית עשרות אמנים להציג, לנגן ולהנות בסמטאות החשוכות של השוק אותן הארנו קלות (בינתיים זה כבר נהפך לאופנה) ונוצרה חגיגה ספונטנית ומאוד כייפית יחד עם הרבה אנשים שעברו ליד במקרה והצטרפו אלינו.

בערך בשתיים בלילה הגיעו לשם גם שני אנשים שלא הכרתי עם ארגז מלא ניירות. הם מצאו בפח האשפה ערימה ענקית של תעודות סוף שנה של בית ספר יסודי והם הזמינו אנשים ל”משרד” (בסטה) שלהם בכדי לכתוב להם תעודת הערכה שנכתבה במקום. אני זוכר שהם שאלו אותי אם יש איזו שנת לימוד אותה אני רוצה “לתקן” וכנראה שכמו רבים אחרים גם לי יש שנה כזו, או בעצם כמה שנים כאלה אבל החלטתי להתמקד באחת – בכיתה א’.

למי שמתעקש לדעת – יום בהיר אחד קצת אחרי שלמדתי לכתוב החלטתי לכתוב את התסריט של גבעת חלפון בפנקס צהוב קטן, או לפחות את מה שזכרתי ממנו. את סצינת הסקס שם תיארתי כ”ואז ראו אותם מזדיינים”, מה שהוביל אותי לשיחה עם המנהלת ממנה התחמקתי כשהחלטתי להתחבא בשירותים במקומה. אחרי כמה ימים של התנהגות לא שגרתית חשבו שמשהו לא בסדר איתי ושלחו אותי לפסיכולוגית שהחליטה שאני פשוט משועמם אז הקפיצו אותי לכיתה ב’, לא זכור לי שמישהו דיבר איתי על המקרה הזה בתור ילד אך בתור מבוגר הוא הפך למעין מיתוס משעשע. מאז המקרה הזה לא כתבתי משהו אישי או יצירתי עד אשר מת אבי שנים רבות אחר כך.

2013-05-19 21.37.46

2013-05-19 22.07.52

(לחצ/י להגדלה)

אני לא יודע כמה פעמים הודיתי להם, בעודי שיכור ועיף וגם אחר כך לא הפסקתי להודות להם בלב כל פעם מחדש על החוויה המיוחדת הזו. יחד איתי הם יצרו, מבלי להכיר אותי, את החוויה האמנותית שהיא אולי המשמעותית ביותר שחוויתי בחיי. הם התנהגו כמורים תומכים שנותנים לי תעודת הערכה ומרעיפים עלי מחמאות אינספור, איזה ילד קסם אני ושבכל המקצועות אני פשוט נהדר. הרגשתי איך אני חוזר באמת לילד שהייתי בזמנו, לא בהכרח ילד “בעייתי” וגם אם לשוני היתה גסה ברור היה שאין לי מושג מה זה בכלל אומר ללכת להזדיין (והיום, האם אני יודע מה זה אומר באמת?). אני לא יודע מה עשיתי רע למחנכת שהחליטה לשלוח אותי למנהלת. אולי המילה הפחידה אותה, אולי היא חשבה שאני יודע למה אני מתכוון ואולי היתה לכך סיבה אחרת. אולי לא ידעתי מה זה אומר ללכת להזדיין אבל כנראה שלשם המורה היתה יכולה לשלוח אותי אם המזל, הפסיכולוגית ואמא שלי לא היו עוזרים לי קצת. אולי היא הייתה יכולה לתת לי את התחושה שמשהו לא בסדר איתי (בתור אדם בוגר אני מרגיש באמת מדי פעם שמשהו לא בסדר איתי, אולי היא צדקה) בגלל שציטטתי משהו שלא הבנתי. אולי התחושה הזו היתה הולכת איתי ואולי היא באמת קצת נשארה איתי מאז. בכל מקרה, אם מישהו אי פעם ידרוש ממני אותה, אני את התעודה שלי מכיתה א’ שומר קרוב ללב. כפי שאפשר להיווכח מהתמונה, ויש גם חתימה, הייתי ילד מיוחד שיש להניח לו להתפתח כראות עיניו, רק שיגדל ויעשה טוב לעולם.

שני האנשים היקרים הללו הפיצו אהבת חינם, אולי בצורת אמנות ואולי הם בכלל לא חשבו שמדובר באמנות אלא בגמילות חסדים, באנושיות, בטוב לב. אולי גם הם היו שיכורים וזה פשוט היה נראה להם מצחיק.

שנה טובה

הדרך לעולם טוב יותר עוברת דרך צ’ארלי צ’אפלין

(פורסם לראשונה במהלך המחאה החברתית)

כבר שלושה שבועות שאני מנסה לכתוב את מחשבותיי ורגשותיי בנוגע למתרחש בארץ והמילים נתקעות לי. שמתי לב שהרבה יותר קל לי לכתוב על המתרחש בארץ כשדברים “רעים” או שאני מזהה כרעים קורים ואילו כשקורה משהו שאני מזהה כחיובי אז פתאום אני נתקע, פתאום אין מלים. אולי זה נובע מתוך העובדה שהכתיבה עצמה מסדרת את מחשבותיי בנוגע להיותי כאן ורגשותיי על שם ושבפעם הראשונה מזה כמעט שנתיים אני מרגיש רצון להיות בארץ לא מתוך קשרי משפחה, חברים, נוסטלגיה, רגשות אשם או תחושת מחוייבות אלא פשוט בגלל שאני רוצה להיות שם עכשיו, מתוך השתתפות, סקרנות, תמיכה, רצון לשינוי, הנאה ועוד. מאז שהתחילו ההפגנות בארץ אני עוקב אחר החדשות בדריכות וגם תוהה מה הייתי עושה לו הייתי כעת בארץ (כנראה שאותו הדבר, עם תינוקת וילדה בת שנתיים עושים פחות או יותר את אותו הדבר גם אם זה תוך כדי צעדה או במאהל).

לאור המצב יש איזה רצון או צורך לפתח משנה סדורה לגבי המתרחש, אנשים רבים מפרסמים הצעות שונות למערכת צודקת יותר וחלוקה הוגנת יותר של משאבי המדינה ואני חייב לומר שאני מסכים עם הרבה דברים שאני קורא אבל האמת היא שאני מבין קטן מאוד בתקציבים ובדרכי ניהולם, אין לי מושג מה יכולה להיות אלטרנטיבה ראויה למצב הנוכחי חוץ מכמה שינויים קונקרטיים ויכולים לקרות המון דבריםבדרך לצדק החברתי. מה שכן זה קודם כל מרגש לראות (זהירות, קלישאה) אחדות בעם שלא לצרכי מלחמה ופעולות המוניות לא אלימות באופן כללי זה מרגש. בראש עולות דוגמאות של מדינות רווחה ושל ישראל בעבר אבל גם של מהפיכות שהובילו לרגעים קצרים של גאווה ואח”כ לסבל רב יותר. מעבר לים אחרי כמה שבועות הדברים נראים קצת מעורפלים ושאלה אחת לא מפסיקה להישאל – מה יהיה? לרגע נראה שהנה תכף יבואו צדק רווחה ושגשוג לכל ולפעמים נראה שתכף ביבי וברק יתחילו מלחמה והכל יישכח או שפשוט הכל יידעך והדרישות יגיעו לאיזה דו”ח אי שם ללא שינוי כלשהו.

המצחיק באדם, צ’ארלי צ’אפלין, היה כנראה הרבה פחות מצחיק ופחות נוגע ללב אם לא היה לו לב רחב ופתוח לכל – לילד (יצירת מופת),לפועללמוכרת הפרחים העיוורתליהודילחלש ועוד ועוד. סצינת הסיום מתוך הסרט “הדיקטטור הגדול” היא הפעם הראשונה והאחרונה בה הנווד מדבר על המסך ובמה שעשוי להיראות היום קצת ארכאי ותמים אומר כל כך הרבה וכל כך יפה ומבטא את הרצון העז שלו לעולם טוב יותר. למרות שראיתי אותה עשרות פעמים היא תמיד מרגשת אותי מחדש, גם בגלל הנאום המדהים בפני עצמו וגם בגלל האומץ והכנות של צ’אפלין ביחס לאמנים ואנשי רוח אחרים באותה תקופה. מאוחר יותר הוא טען שאם היה יודע את מימדי השואה בזמנו לא היה יוצר קומדיה מהמתרחש בגטו. המלים שלו בתור הינקלר/הנווד אשר מדבר כשליט העולם אמנם לא מציינות שום בקשה ספציפית ממשלה כלשהי אך הן פונות ללבו של האדם, כל אדם, בדרישה שאי אפשר להתעלם ממנה לפתוח את הלב ולחשוב קצת על המצב אליו האנושות הגיעה. צ’אפלין טען שכל חייו היה ונשאר ליצן וזה מעמיד אותו במקום גבוה יותר מכל פוליטיקאי. אני לא יודע איך להתייחס לאמירה הכואבת הזאת, שנאמרה אחרי שהמקארת’יזם הוביל לגירושו של צ’אפלין מארה”ב, מלבד המחשבה ההיפותטית שאם ליצנים היו שולטים בעולם הוא היה גם יותר מצחיק וגם קצת יותר בטוח ואופטימי (אני לא יודע מה היה קורה עם יוקר המחייה). יש לי תחושה שליצנים אמיתיים הם אנשים עצובים יותר מאנשים אחרים.

(אפשר לקרוא את טקסט הנאום כאן)

לצערי כשאני חושב על סוציאליזם אחד הדברים הראשונים שקופצים לי לראש זה כמה הערות שקיבלתי מפעילים בתנועת נוער סוציאליסטית. לראשון לא היה לו מושג מהו מצבי הכלכלי מלבד מקום מגוריי באותה תקופה (כפר סבא) ואם הייתי צריך להמר עפ”י מקום מגורים הייתי אומר שהוא גדל בבית מבוסס משלי אבל זה לא הפריע לו להלאים את רכושי בשם העם תוך כעס גדול על העוולות השונות שביצעתי. אני לא יודע אם הוא עדיין סוציאליסט אבל אני מניח שהוא נשאר קצת אידיוט. פעיל אחר אמר לי שיש את הצד שלנו והצד שלהם ואני צריך להחליט באיזה צד אני, אחרת אני האויב. מישהו אחר אמר לי שהעולם מחולק לסוציאליסטים וקפיטליסטים ולא היתה לו תשובה לשאלתי מה אם אני לא זה ולא זה. למען ההגינות אציין שדברים אלו נאמרו לפני עשר שנים ואולי לא אלה בדיוק היו המלים אבל זאת היתה רוח הדברים. לשמחתי אני לא חושב שזו רוח הסוציאליזם או רוח המחאה בארץ אבל אני חושב על ההערות האלה מדי פעם ומזכיר לעצמי שהחלוקה הדיכוטומית בין טובים לרעים מעוורת את לבו של האדם ומפשטת שלא לצורך את מורכבותה של המציאות. כל מי שמחלק את העולם לטובים ורעים קרוב יותר בהוויתו לג’ורג’ בוש מאשר לבודהא ואני חייב לציין בצער שגם אני כנראה קרוב יותר לבוש על הסקאלה הזו. זה לא סותר את אמונתי שיש לפעול בכל האמצעים הדרושים להשגת מזון, מעון, אושר, מלבוש, מרפא, מורה ומוזיקה טובה לכל אחד ואחת בלי קשר לדת, גזע, מין, נטייה מינית או מוגבלות כלשהי. אם נקח את עצתו של צ’אפלין בנושא אז “אנחנו רוצים לעזור אחד לשני, בני אדם הם כאלה. כולנו רוצים לחיות אחד לצד השני באושר ולא בסבל (אל תבקשו ממני פתרון למחירי הדיור אבל המשך הציטוט הוא-) בעולם הזה יש מקום לכולם והאדמה יכולה לספק את הצרכים של כולם.”

ולעניינו של הבלוג ושל ישראלים בחו”ל – מה אני מתעסק עם כל אלה בכלל? דיברתי עם חבר שגר בסן פרנסיסקו והביקור שלו בארץ נפל בדיוק על גל המחאה, הוא נורא התרגש אבל אמר לי שהוא היה צריך להזכיר לעצמו שהוא רק תייר בארץ וגם אני בין הקריאה והצפייה בקטעי וידאו מהארץ צריך להזכיר לעצמי מדי פעם שאני כבר לא גר שם וגם אם ישראל תיהפך בן רגע לגן עדן עלי אדמות אנחנו עדיין לא נגור שם בזמן הקרוב. וזה לא קל, זה פחות קל בימים אלה. גם תוך כתיבת שורות אלה הזכרתי לעצמי שזה בעצם קצת לא ענייני ואפילו אמא שלי שהיא הראשונה שתרצה לראות אותנו גרים בארץ אמרה לי שלא צריכה להיות לי זכות הצבעה בארץ והיא צודקת במאה אחוז. אם בחרתי לגור כאן אז אני צריך להגיד יפה ביי ביי גם לדברים שאני אוהב ומעריך בארץ אבל אולי במקרה הזה שצף המידע הופך את זה ליותר קשה או ליותר מורכב כי זה כן קצת מרגיש כמו “להיות שם” כשרואים תמונות מההפגנות ומהמאהלים השונים. (על תפקוד האינטרנט בחיי המהגר אכתוב פוסט נפרד בקרוב).

דני ציין בפוסט שלו שהאמירה של רבין משנות השבעים כלפי מהגרים יהודים מישראל (עידוד עזיבת לא יהודים זה נושא אחר) אותם כינה “נפולת של נמושות” מהדהדת בלבו עד היום ואולי גם בקרב ישראלים רבים שהיגרו מהארץ. בכל זאת, זה לא נעים כשראש הממשלה תוקף אותך אישית או כשח”כית / גברת קוראת לך “תגיד לי אתה סתום” או שאתה בקבוצה של “אנשים מכוערים” או “לא נחמדים”. קודם כל מעניין שבשני המקרים מדובר בנבחרי ציבור יוצאי צבא שמדברים אל ציבור אזרחים כאילו הוא הטירונים שלהם. בעוד שמירי רגב כנראה סתומה בעצמה האמירה של רבין עדיין פוגעת ברגשותיהם של כמה ישראלים אז צריך להזכיר כמה דברים – אף אחד לא נפל משום מקום ובדר”כ מי שקורא לאחרים נמושות מעיד על הפחדים של עצמו ולא על מושא אמירתו. כל אחד הגיע לאיפה שהגיע בעולם או בישראל בנסיבות אישיות, משפחתיות, פוליטיות או כלכליות שונות ומשונות ואולי הגיע הזמן לדיון קצת יותר מעמיק ומכובד על היחסים בין יהודים בארץ ובתפוצות.

אז מה יהיה? לא יודע, בעיירה הצפונית והשלווה בה בחרנו לגור אנחנו בונים לנו קהילה מאוד כייפית של חברים ומשפחות, מעיין וסשה פורחות ומאושרות ובכלל יפה כאן, גלילי ונעים. לא שמתי לב למאבקים מיוחדים חוץ מהדרישה המוצדקת מהחנות של הבייגל (יותר טעים ומגוון מזה של ניו יורק, מי שלא מאמין שיבוא לטעום) שתשאר פתוחה גם אחה”צ אבל זה לא הפריע לניו יורק טיימס לפרסם כתבה עלהברוקליניזציה של עמק ההאדסון שבה משווים ישובים כאן לשכונות בעיר, אנחנו האיסט ווילג’ למי שתהתה. הרגשתי ממש כמו בארץ לא מזמן כשהמוסכניק הלבנוני (המוסכניק הכי נחמד שפגשתי בחיי) אמר לי שיש הנחה במזומן. התחמקנו מהמס ביחד וכל אחד קיטר קצת על הבעיות במדינתו המקורית תוך כדי אכילת תמרים משותפת. אם אפשר כאן אז למה לא שם?
may all beings be happy, may all beings be free from suffering

ומשהו קטן לסיום – זהו מאמר מרתק על גידול ילדים בחברה המודרנית שנכתב לאור אחת מדרישות המאבק לחוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים

AUGUST 16, 2011 @ 08:12:AM

מחשבות על קדושה וגלות לקראת ט’ באב, קפה בארה”ב ושלום עליכם

 

אני זוכר את העוצמה של להיות בירושלים בט’ באב, אולי זה המקום היחיד בו הייתי מסוגל לחוות אבל על חורבן הבית. כל העיר נהפכת ליום אחד לקצת יותר שקטה, יש עצב באוויר וברחבת הכותל אלפי אנשים מתפללים בכמעט דממה. אולי בגלל שהחורבן התחולל שם ואפשר קצת לדמיין אותו הצלחתי להרגיש את ט’ באב רק בירושלים בניגוד למקומות אחרים בארץ ובעולם בהם היום הזה תמיד עובר לידי. ככה חוויתי את ט’ באב כמה פעמים עד ששנה אחת נזדמנתי אל מחוץ לעיר ביום הזה אותו ביליתי עם זוג חברים שהיו בדרכם לבדיקת אולטרה-סאונד לבנם הלל שאז עוד לא נולד, הרופא לא ממש הבין מה תפקידי בחבורה אבל חיכיתי להם בהסכמתם מאחורי הוילון ושמעתי את דפיקות הלב של הלל ואת הדוקטור מבשר “זה בן”. היה מאוד מאוד מרגש. מאז התחלתי גם לחשוב קצת אחרת על ט’ באב, הניגוד הזה בין החיים החדשים לאבל על המוות והחורבן שנשאר במרחק שעה נסיעה ממני וכמו נשכח העלו בי המון מחשבות. קודם כל, לא הבנתי על מה בדיוק מתאבלים. היה בית מקדש והוא חרב ובעיניי טוב מאוד שחרב – לא הייתי בוחר להיות יהודי עם עיקר הפולחן היה הקרבת קורבנות, עלייה לרגל וממסד כהני, אני חושב שהגלות והחורבן של ביהמ”ק הפיזי עשו גם המון טוב ליהדות, ליהודים ולעולם לאורך ההסטוריה (יהודים בגלות עוזרים ליהדות ולעולם להפוך למקום מעניין יותרכייפיעמוקמורכבנוקב בכנותו ומצחיק יותר). היהדות הפכה מדת של קדושת המקדש והמקום לדת של קדושת הרעיון, המחשבה, הזכרון, הכמיהה, הלימוד, האתגר, הקהילה ועוד. לא שלא היו בה מאלה לפני כן אבל הם התעצמו והתפתחו לאחר החורבן ותוך כדי הסיטואציה הגלותית המורכבת והשונה מקהילה לקהילה.

יחד עם חורבן המקדש נהרגו מאות אלפי יהודים ע”י הרומאים ובמלחמת אחים, עליהם אני רוצה להתאבל. הם נהרגו לפי הבנתי (אני לא הסטוריון ואם למישהי/ו יש השגות על מסקנותיי אשמח לשמוע) בגלל החלטות מסוכנות של השלטון היהודי בזמנו, בראש ובראשונה מרד חסר סיכוי כנגד האימפריה הרומית. אני חושב ששלטון שמסכן בצורה כזו את חיי אזרחיו מן הראוי שייפול ואולי אפילו אפשר לשמוח מעט על נפילתו. ב70 לספירה עם חורבן ביהמ”ק החלה תקופה שנהוג לכנותה כ”אלפיים שנות גלות” אולם גם הרבה אחרי החורבן ואחרי המרד השנוי במחלוקת של בר כוכבא (שלא היה גיבור כזה גדול אלא אם כן המושג גבורה תקף רק לגבי גבורה צבאית) נשארה נוכחות יהודית לא קטנה בארץ, נסתיים תהליך הקאנוניזציה של התנ”ך, נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי, הסנהדרין ישב ביבנה ואח”כ בגליל ותנועת הקבלהפרחה בצפת הרבה אחרי דיכוי המרידות, אמנם ללא ריבונות ושלטון יהודי אך עם פעילות רוחנית תוססת. בניגוד למה שנהוג לחשובהיהודים לא גורשו מא”י, רובם היגרו ממנה לאט לאט ומסיבות שונות אל התפוצות, חוץ משלטון צלבני קצר וכמובן האיסורים הבריטיים הדרקוניים בספר הלבן ומלחמתם במעפילים כמעט ולא היו חוקים לאורך תקופת הגלות אשר גירשו יהודים או מנעו מיהודים להגר או “לעלות” לארץ (עליה היא ביטוי שמניח שמקום מסויים מתעלה על מקום אחר)

לגבי קדושה – אני לא חושב שירושלים או א”י קדושות בשום צורה. ישראל והשטחים (=אנשים) הכבושים, היום ובעבר הן מקומות מדהימים ומרגשים, טעונים, מלאי היסטוריה ואנשים מרתקים, יש בהן סיטואציות שיכולות לקרות רק שם לטוב ולרע וחווית החיים שלי אישית קשורה אליהם קשר רגשי עמוק וכנראה שאין עוד מקום כזה בשום מקום (אפשר לומר את זה על כל מקום, לא?). באופן אישי לא חושב שקדושה נמצאת במיקום גיאוגרפי כלשהו. בדר”כ אנשים נוטים לייחס קדושה למקומות על סמך אירועים היסטוריים-רוחניים מכוננים שקרו בהם אבל אני לא מבין למה לקדש מקום מסוים ולא לקדש את עצם המאורע? הקדושה בעיניי נמצאת ברעיון שמאחורי המאורע, בין אדם לחברו או לדברים אחרים שכל אחד מקדש אבל קשה לי למצוא קדושה בשטח גיאוגרפי, בקבר או במבנה. אני מייחס קדושה לאירועים בהם יש קשר, חיבור, הבנה, שינוי, אהבה, כנות, שמחה ועוד בין בני אדם לחבריהם ולעצמם. אם יש מקום פיזי שמכיל ומעודד הרבה אירועים כאלה (כמה מקומות שעולים לי בראש הם איזבלה פרידמןמכון חפ”ןהמדרש אלול ובית היתומים של קורצ’אק) זה טוב ויפה ומעודד עוד ועוד רגעים קדושים אבל אני לא אתן לו הגדרה של “מקום קדוש” לנצח ולו רק בגלל החשש הקל שהוא לא ישאר כזה. שוב, הקדושה בעיניי היא בין אנשים, אני לא חושב שקדושה נמצאת במקום. אני מאוד אוהב את הרעיון של ספרים קדושים ומנהגים שונים הנוגעים לקדושת המילה הכתובה כמו גניזה וכתיבה תמה אולם אף אחד מהספרים שהשפיעו על חיי הוא לא קדוש בעיניי, אם כבר יותר קל לי לחשוב מנגינות וריקודים כקדושים.

עלה לי בעבר רעיון להדפיס סטיקרים עם הכיתוב “מקום קדוש”, “מקום קדוש?” ו”מקום_____” ולהפיץ אותם בארץ לאנשים שידביקו וימלאו אותם במרחב הציבורי או הפרטי שלהם בכדי לעורר מחשבה על האספקט המעניין הזה של קדושה בארץ, מה הופך מקום לקדוש ומי מכריז עליו ככזה. אולי שורש המלחמות בא”י לאורך ההיסטוריה הן על קדושת המקומות בה ואנשים לוקחים אותה כמובנת מאליה למרות שמדובר במושג מאוד עמוק ולאו דווקא נתפס. אברהם יהושוע השל כותב בספרו המופתי “שבת” שהיהדות קידשה מקום בזמן (היום השביעי) בניגוד לדוגמאות רבות אחרות של קידוש המקום, המבנה או הסדר החברתי.

ובנושא אחר לגמרי (במעבר חד) – כמה מסקנות לגבי קפה בארה”ב

ציינתי בעבר את הסלידה האוטומטית של ישראלים מטעם הקפה כאן בעוד בארץ הם שותים נסקפה או קפה בוץ, שתי דרכים להכנת קפה שאני מחבב ומכין לאשתי לסירוגין מדי בוקר בבוקרו אולם בלשון המעטה הנסקפה לא ממצה את הארומה הפוטנציאלית של הקפה (שחור זה סיפור אחר). בארץ ראיתי רק פעם אחת אישה יקרה (שלימדה אותי המון, בין היתר היא לימדה אותי שכל דבר יכול להיות מעניין והיא גם כותבת את אחד הבלוגים היפים בארץ) מכינה קפה פילטר ואני זוכר את התמיהה שלי ואת כמות השאלות שלי לגבי דרך החליטה הפשוטה והטעימה הזו שהיתה זרה לי עד אז ושגם קפה בינוני זוכה בה לעדנה לעת זיקנה. קפה זה קצת כמו שחמט, אחרי מס’ מהלכים יש אינסוף אפשרויות למשחק וככל שיש יותר דרכים להכין אותו ויותר קואופרטיבים של חקלאים ובתי קלייה קטנים ועצמאיים שקולים קפה בכמויות קטנות יחסית תוך כדי סחר הוגן, גידול אורגני וטריות מדהימה ככה עשיר ומעשיר יותר הטעם, צריך רק להתרחק מסטארבאקס זה הכל. אני מניח שאותם מסקנות תקפות גם לגבי בירה, אמנם הבירה האמריקאית הנפוצה, באדיוויסר, מרגישה כמו סודה עם קצת חומרי טעם וריח אבל יש פה אינספור מבשלות קטנות ונגישות לצרכן הברוקלינאי שלימדו אותי המון דברים שלא ידעתי שלא ידעתי על בירה (כנ”ל לגבי ארטיקרח). באופן כללי לגבי אוכל בארה”ב – הסופרמרקט השגרתי לעתים נופל ברמת מוצריו (בעיקר הירקות) מזה הישראלי אבל אם מחפשים – ועוד איך שמוצאים.

ולסיום – קדימון מקסים לסרט דוקומנטרי על שלום עליכם, אחד ממספרי הסיפורים הטובים והמצחיקים ביותר שאני יכול לחשוב עליהם, לא זוכר ספר שצחקתי בו כמו מוטיל בן פייסי החזן (בתרגום י.ד. ברקוביץ, הבנתי שהתרגומים החדשים פחות מוצלחים ופחות יידישאיים)

 

קורט של מסקנות וגם – געגועים זה בעיקר לאוכל ולא תמיד לזה של הארץ

ישראליות? מה זה בכלל? ומה זה אמריקאיות? אני חושב על זה לעתים קרובות, חושב על טיפוסים  שאין ביניהם ולו קמצוץ של קשר אך בגלל שהם נולדו באותם גבולות שנקבעו, בדרך כלל באלימות, הם חיים תחת אותה הגדרה לאומית. ‬
אני חושב על התגובה הראשונית שלי לחברה האמריקאית, מעין אינסטינקט מעניין כזה. קודם כל להתלונן שהקפה גרוע, האוכל זוועה, אין הבעת רגשות, אצלנו זה ככה ואצלהם זה ככה. אז נכון, הפרבר האמריקאי ותרבות השופינג הם לא מנת חלקי ואכן לעתים הקפה לא משהו אבל גם לא מעט תרבויות וישובים בארץ – קהילתיים, התנחלותיים, גלותיים ואחרים הם לא משהו בעיניי. תל אביב בהחלט היתה לא משהו בשבילי בשלבים מסויימים בחיי ונס קפה חול זה נו, תעשו לי טובה. אני תמיד שם לב לדקויות של התגובות של ישראלים על החברה האמריקאית ויש בזה משהו קצת, בוא נאמר בעדינות, דפוק. כבר בביקור הראשון שלי כאן שמתי לב לזלזול העמוק שיש לישראלים (בני כל הדתות) לתרבות הזו. כל מי שבאתי איתו לביקור (סדנת תיאטרון יהודית-ערבית, אספר על זה בהזדמנות אחרת) יצא עם מזוודה ורבע נוספת של מתנות תוצרת סין, רב ריבים מפגרים עם השכנים שלו על דברים שהוא או היא בת’כלס מסכימים עליהם אבל הרגלים עתיקים קשה לשנות ומה שאיחד את כולם זה לרכל ולהתלונן על כמה שהאמריקאים מזוייפים ולא אומרים את האמת בדוגרי בפנים כמונו אבל שנייה אחרי שהתחילה עופרת יצוקה (מהאוויר, בעיקר על אזרחים, זרחן) היה מאוד נוח לחצי קבוצה לשכוח מהקבוצה ולהגיד את האמת בכאילו בוול של הפייסבוק. אם ככה אז כבר עדיף וול מארט. ‬

רציתי לברוח מהמציאות הזאת. יותר חשוב מה בן אדם עושה מאשר איפה הוא גר; אני בטוח שבסקנדינביה יש כלמיני חארות ובגרמניה הנאצית היו גם חסידי אומות עולם או אם לומר את זה בצורה אחרת אז בכל חברה, ובייחוד בחברת הגירה גדולה אפשר למצוא מגוון עצום של אנשים מכל כיוון אפשרי, מכל תרבות אפשרית ומכל אופי אפשרי ואני אוהב את זה. אני אוהב את החופש כאן להיות מה שאני רוצה בלי להיכבל בהגדרות האלה של הארץ, מבלי שיסיקו עלי מסקנות על פי איפה גדלתי ומה עשיתי בצבא (זה שכתבתי שירים זה יותר חשוב מאיזה יחידה הייתי למרות שזו מסקנה די הגיונית להסיק מכתיבת השירים שהייתי בן גרעין בנח”ל אבל אז ישר ישאלו אותי מאיזה תנועה ולאיזה קיבוץ אבל לא זה ולא זה. זה היה בכלל החברה להגנת הטבע בנתיבות אבל למה להיכנס לזה למה? כי באנגלית אי אפשר אז זה למה) ‬
כשאני חושב על כל זה אני חושב על דילן שסירב להיכנס אל תוך שום כלל ודבק באינדיבידואל ומתישהו ב65 חיבר את הגיטרה למגבר ובכך שם קץ לדמות שלו כנביא של דור שניסו להדביק לו תנועות השמאל והתנועה לזכויות האזרח אבל זה הדליק לבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים, החופש הזה להיות ולהתגלגל מבלי מחויבויות קיבוציות, (ואני לא אצטט משיריו בתרגום קלוקל כי זה יישמע מאעפן כמו כל הכתבות על ההופעה שלו שזכיתי לפספס ולראות כאן שתיים מעולות במקומה), חופש שאולי לא ממש קראו לו בשם לפני כן למרות שזה שלשפינוזה ולסוקרטס כנראה לא היה אכפת יותר מדי מתגובת החברה כלפיהם זו גם קריאה בשם לאותו דבר בצורה אחרת. (רואים בסרט המעולה של סקורסזה איך כלמיני רכרוכי לב צועקים לו בוז ואחד אידיוט גם קורא לו יהודה איש קריות).‬

אז איפה היינו? הורים בברוקלין? אנחנו כבר בכלל לא גרים בברוקלין, נסענו לקיץ לעיירה קטנה על הנהר והחלטנו אחרי שבוע להישאר, הילדה חוגגת כאן, השנייה תכף תצטרף אליה וגם אנחנו טוב לנו, רגוע, אפשר להיפגש  עם אנשים מבלי לתזמן את זה יותר מדי, כמעט ואין ישראלים, יש קפה מעולה (בקרוב פוסט בנושא), פיט סיגר מופיע על גבעה בפארק ושר שירי שמאל פולקיים על היוניון, אני חושב על הקואופ המדהים בברוקלין ברחוב ההסתדרות בין השישית לשביעית ומתגעגע קצת לטריידרס ג’ו, לגארי המקסים על אטלנטיק שמוכר כנאפה תבלינים וחרובים מעולים מלבנון(שאלתי, הוא יכול לשלוח מטעמים ביו.פי.אס לכאן), לאברהם לידו שגדל באחד הכפרים היחידים שמדברים ארמית (מסוריה, פוחד לבקר בארץ למרות שהוא יכול עם דרכון אמריקאי כדי שלא יפגעו במשפחה שלו איכשהו, הוא לא מאמין שיהיה שינוי פוליטי בסוריה. יש לו במבה ומנעמים בחנות)  ולמסעדה התימנית שם ליד שהיינו אוכלים שם כל הזמן, כמו בכרם כזה.
כשבאנו ללילה בעיר לא מזמן בשביל הראיון שלי לגרין קארד (הלך מצויין, המראיינת ביקשה מלא מסמכים ומעיין הביאה לה אותם אחד אחד; היה מאוד חמוד, אני יכול לעבוד באופן חוקי סוף סוף.‬ פתאום העיר הרגישה לשנינו קצת הרבה יותר מדי, כמו שמעיין אומרת קצסת קצסת נדנד אבא, עוד קצסת בננה, עוד האארבה נדנד בלי דיגידיגי מאמו, היה בכל האנשים האלה שאני לא מכיר שהולכים מסביבי משהו קצת לא נינוח בשבילי, בניגוד לגוף קטן בתוך גופה של אשתי שרק המחשבה עליו מסבה לי עונג.‬