במקום גניזה Instead of Gniza

 
(English after Hebrew)
 

 אינני שומר מצוות

אך יש במצוות הגניזה

משהו נוגע ללב, מרגש

ביחוד לחובבי ספרים, כמוני

פעם

מול התחנה המרכזית החדשה

בירושלים

היה מבנה נטוש, מאוד נטוש היה המבנה

היו מגיעים אליו כלמיני

 בעבר היה המקום

בית מדרש

אולי בגלל זה היו מוטלים בו

אלפי ספרי קודש

על הרצפה, משכב לחסרי בית

יורם אמיר, ידידי הצלם, הכיר לי את המקום

הייתי בא, תולש ספרי קהלת מן התנ”כים

ומבצע בהם מעשים אמנותיים

במקום גניזה

wpid-P_20131112_233012_1.jpg

 

 

I’m not

an observant Jew

but the Gniza mitzvah

in which we are commanded

to bury holy text

when we’re done using it

is very exciting to me

Once

in an abandoned building

in front of the central bus station

in West Jerusalem

thousands of books

Bibles, Talmud, Mishna

laid on the floor

as beds to homeless people

The building used to be

a Beit-Midrash once

My friend Yoram showed it to me

and I would come

 tear the book of Ecclesiastes

out of old Bible books

and make all sorts of art with them

instead of Gniza

Ecclesiastes text glued on an 18th century Jewish Musar (morals) book Mesilat Yesharim (path of the righteous) by Rabbi Moshe Chaim Lutzato –

1Meaningless! Meaningless!
    says the Teacher.
2 Utterly meaningless!
    Everything is meaningless.
3 What do people gain from all their labors
    at which they toil under the sun?
4 Generations come and generations go,
    but the earth remains forever.

Advertisements

An Israeli, uncomfortable at shul

In Israel, there is no public transportation on Shabbat. That’s one of the ways Israel decided to act as a Jewish state. If you choose not to observe Shabbat and you don’t have a car, Judaism might be something very uncomfortable for you one day of the week, something that stops you from living your life the way you want to (or makes you spend a lot of money on taxis). You may say – it’s not a big deal, and maybe it is just a little thing not worth mentioning. still, any secular person without a car in Israel experience Shabbat as something that takes away a very basic right/need of transportation and that inevitably discriminate the poor secular folks by doing so.

Another issue regarding the definition of Israel as a Jewish state is that Jews in Israel have to marry and divorce through an ultra orthodox rabbinical institute that is literally following biblical and Halakha laws in ways that would seem (and are) absurd, discriminating and chauvinistic. You may say – that is Judaism, I got married with a Rabbi too. Well, think again.. It’s a very problematic issue for many Israelis, including hundreds of thousands of them that their Judaism is “in doubt”, like many who immigrated from former USSR and might have a non-Jewish grandparent or for those who wish to marry a non Jewish spouse, for example. In Israel, to be a Jew is not only a spiritual journey you take or a tradition one choose to continue but a legal definition that is usually defined by the Orthodox interpretation of Jewish law. For many Israelis who suffer from or disturbed by those examples – that’s Judaism. It’s a sad, annoying, upsetting mixture of old and new laws that keeps them from living the way they want to, the way they deserve to.

We, as Jews, have a long history of finding solutions, especially for problems that a foreign ruler brings on us. Therefore most of these problems have “solutions” – All around Israel there are many legal or semi legal shuttle taxis that can bring you from some places to some places (not to or from all places, often expansive and not always safe) on Shabbat. You can travel abroad and enjoy civil marriage in a foreign country and it will be a valid marriage that Israel recognize by all means (but you pay for the flying tickets). If you need to divorce, however, you have to do it in Israel and you might find many, many difficulties with judges who follow or inspired by biblical law. For example, during a divorce settlement a rabbinical court (Beit Din) ruled to fine a mother who didn’t want to circumcise her one year old son and was in disagreement about that with her former husband. No big deal, only 500 Shekels (about $140) fine per day until she’ll change her mind or object their decision at the supreme court. Apparently religious court has the right to do such thing in Israel and that’s just one example that made news recently. The judges explained the decision with many good points about the importance of the Mitzvah of Brit Milah to the child’s spirit. That’s Judaism.

If you wish to purchase bread or other leavened products (chametz) during Passover you could do it freely, but only in Arab stores. A Jew who choose to  sell bread during that time might be fined (eating is still legal thank G-d). Most business owners choose not to sell bread during Passover anyway, for their own observance or for the fear of losing costumers. If you wish to be buried in a Jewish cemetery you might have all sorts of issues as well regarding the Jewish law and other issues, like the ability to be legally defined as a citizen with no religion, the process of converting or the absurd fact that the word “Kosher” is trademarked by religious institutes and it’s basically illegal to define foods and restaurants as Kosher without their approval are very problematic as well and to an American ear might also sound very disturbing.

bench-jews-only

All of these issues have solutions but none of them have a perfect solution, that’s what happen when you need to define what is Judaism and you have many different kinds of Jews plus a dysfunctional political system. And I only mentioned issues regarding the relationships between Jews and Jews, the relationship between Judaism and other nations in Israel and in the occupied territories is a different issue(s) that would take much more than few paragraphs to explain, assuming that there is somewhere an explanation that more than few people would agree upon.

So next time you meet an Israeli at a synagogue and he or she seems a bit uncomfortable, that might be the reason. That’s why even after working and being engaged in a very meaningful way for more than two years at our synagogue, BHA at Beacon NY, I often feel uncomfortable about it even though I have only great things to say about the shul, the rabbi and the community. I find it impossible to tell an Israeli friend that I’m working at a synagogue without sounding a little apologetic, as if I’m doing something wrong. If you grow up seeing something, let’s call it Judaism, as a source of lots of troubles and very little joy, it’s not that easy to let go of that image. Without trying to sound too dramatic, especially since I never really experienced a violent religious oppression, I admire the religious freedom and freedom from religion in the US. Though not at all perfect, I find this system much better than the Israeli one. Though I didn’t marry in Israel and I was lucky to have a car soon after getting a driver’s license, those kind of issues still upsets me when I think of them. I do think that every religion that tries to force itself on others would become a little ugly, often for its most devoted believers too. Maybe these examples, besides being such complex issues, are not that pretty after all.

היהדות זה אני, פעם בשבוע

יש ילדה אחת שאני מלמד בבית הכנסת שבאה ממשפחה שאינה פעילה יותר מדי בקהילה ושככל הידוע לי לא ממש מקפידה על שמירת מצוות. היא באה פעם בשבוע לבית הכנסת  למה שנקרא בלעז היברו סקול ומדי פעם נופל לי האסימון שלפחות בשבילה ולפחות בשנה הנוכחית אני הוא המייצג העיקרי של היהדות. נכון, יש עוד כמה מורים שהיא תפגוש ואם היא תבוא לאירועים שונים בבית הכנסת היא גם תחווה עוד כמה דברים יהודיים חוץ מהשיעור שלי אבל כמו שהמורה לריתמיקה בכיתה ג’ גזרה עלי בעיות קצב וריקוד להמשך חיי וכמו שהמורה להיסטוריה בכיתה י’ גרם לי לסקרנות עצומה בתחום כך גם לי יש, במובן מוגבל, המון השפעה על מה הילדים שאני מלמד יחשבו על הנושא. אני יודע ללמד עברית ולרוב אני אפילו עושה את זה טוב ובגלל זה גם שכרו את שירותיי אבל לגבי יהדות… מי אני שאלמד מישהו מה זאת יהדות? בייחוד לאור העובדה שטרם הספקתי להגיע למסקנות סופיות לגבי מה זאת יהדות בשבילי ואולי גם לעולם לא אגיע אל אלה ואולי הדרך למסקנות האלה יותר יהודית מאשר המסקנות עצמן.

כנראה שאין לי ממש תשובה ברורה לשאלה מה זאת יהדות ואולי בגלל זה אני מתקשה ללמד את ה”מקצוע” הזה. אני יכול לתת הגדרה תיאורטית או אפילו מעשית אבל היחס שלי אל הדבר הזה הוא דבר שמשתנה כל הזמן ואולי טוב לי וטוב ליהדות להיות בשינוי מתמיד כלפי הדבר הזה, שבעיני לפחות הוא לא ממש מוגדר. ואיך אפשר בכלל להגדיר משהו שכולל בתוכו את הרב עובדיה ואת בוב דילן ביחד? את אברהם יהושוע השל ואת מאיר כהנא-בננה ביחד, שמכיל מקומות כל כך שונים כמו איזבלה פרידמן וקבר ברוך גולדשטיין ששניהם מתהדרים בתואר “מקום יהודי”? לא ברור לי איך ואם יש למישהי תשובה אשמח לשמוע אותה כי חלק מהילדים מאוד סקרנים לתשובה כזו.

אולי בגלל זה קצת קשה לי ללמד את המשהו הזה. יכול מאוד להיות שאני שקוע יותר מדי בהרהורים ופחות מדי במעשים אבל דווקא במקרה הזה המסורת מתאימה לי ככפפה ליד (לפחות אם אני זכר). מדי פעם, לרוב במהלך שיעור, כשאני מבין שהמסקנה שהסקתי לגבי ההשפעה שלי על הילדים האלה היא לעתים נכונה אני נתקף שיתוק קל וממלל תפילה קטנה בלב שהשיעור יגמר מהר. כמובן שאני לא מלמד אותם את התפילה הזו אבל כשצריך מדי פעם ללמד תפילות אני בדרך כלל לא מדבר על המשמעות התיאולוגית שעומדת מאחוריהן אלא פשוט מלמד עברית (וזה בדרך כלל עובד) או מנסה לעורר דיון או פעילות בנושא, אפילו אצל ילדים קטנים אני חושב שזו דרך לימוד יותר טובה משפיכת מידע חסר הקשר לחיי הילדים כמו מה אני חושב על קיומו או אי קיומו של אלוהים. שוב, גם כאן המסורת דווקא מאוד מעודדת אותי לגבי הלכות השיעור שלי.

כנראה שהפחד הגדול שלי הוא שילד ישאל אותי האם אלוהים קיים ואז אצטרך להשיב לו בכנות – שאין לי מושג. ולא רק שאין לי מושג אלא שאני גם בכלל לא בטוח שיש לשאלה הזו קשר כל כך קריטי לשאלה מה זאת יהדות, בניגוד לדתות אחרות אפשר ואולי גם נוח יותר להיות יהודי ולא להאמין בקיומו של אל מסויים. אישית אני מוצא את עצמי נע בין אתאיזם גמור לאמונה תמימה ואף חסידית משהו כבר לא מעט שנים, פעם ככה ופעם ככה ולרוב איפושהו באמצע. לא ברור לי למה אי אפשר להיות גם אתאיסט וגם מאמין וחייבים להחליט בשאלה הזו לכאן או לכאן ואפילו להתעקש על תשובה אחת לשאלה לאורך חיים שלמים בעוד שזה לגמרי בסדר לשנות את דעתנו בכמעט כל נושא אחר. כפי שניסיתי להביע את עצמי כאן בצורה אמנותית – באושוויץ אלוהים היה קיים ולא קיים בו זמנית ובכל מקרה השאלה בדבר קיומו היא קצת ילדותית, ולא במובן השלילי של הילדותיות.

נעימת חליל הרועים המופיעה בשיר היא ההגדרה הטובה ביותר שאני מכיר למה זאת יהדות

אם הייתי צריך לציין את המעשה הכי יהודי שעשיתי בשנים האחרונות הייתי מספר על ההחלטה שלנו לא למול את בנינו. רגע רגע… מה אמרת?? כן, למרות שבשנים האחרונות השתתפתי בלא מעט חגים, אירועים, סופי שבוע ואירועים יהודיים שונים אין לי ספק שהבחירה לא למול ואף להתנגד למנהג בפומבי היתה אולי המעשה היהודי ביותר שעשיתי בחיי. למה? כי אמנם בהתחלה זה נבע בעיקר מתוך אינסטינקט וחוסר מציאת סיבות טובות כן למול אבל ככל שלמדתי יותר את הנושא הבנתי שאני לא רוצה להמשיך את המנהג דווקא כי אני חושב שליהדות וליהודים מגיע מנהג בריא ושוויוני יותר בכדי לחגוג הגעת נשמות חדשות לעולם. דווקא כי אני חושב שהיהדות היא דבר שמשתנה כל הזמן, דווקא כי זו מסורת שהפלפול, המחלוקת והדיון הם סלע קיומה ולא רק האמונה העיוורת, או אולי מסורת בה האמונה העיוורת היחידה היא בלהטיל ספק בדברים מובנים מאליהם. דווקא בשל כל אלה ובשל הגוונים הרבים מספור שמכילים את ההגדרה “יהודי/ת” אני חושב שיש לפתוח את תיבת הפנדורה של המנהג העתיק הזה ולהחליט האם ואיך אנחנו רוצים להמשיך ולקיים אותו, כעם, כדת, כהורים, כגברים וכנשים.

דווקא כי אני לא מסוגל להגדיר את עצמי כחלק ממסורת שאינה שוויונית ואף שוביניסטית במוצהר אני חושב שיש לערוך רפורמה רצינית במנהג שמייחד, לפחות סמלית, את הבנים מהבנות – אלה לאלוהים ואלה למטבח. כי אחרת אין לי כל רצון להיות חלק ממסורת כזו ומכיוון שאני דווקא כן רוצה להיות חלק אני רוצה שכמה שפחות יהודים יבצעו את מה שאני רואה כטריפה רוחנית – אין שום סיבה שחיתוך אברי מין של תינוקות זכרים יישאר חלק מהמסורת בעוד שהקרבת קרבנות, שהיתה הרבה יותר נוכחת ביהדות, עברה מן העולם. אני מאוד אופטימי שהמסורת הזו יכולה וצריכה להשתנות – כיום נשים יכולות להיות רבניות וחזניות ורוב היהודים מאמינים שגאים רשאים להתחתן בעוד לפני חמישים שנה זו הייתה רק פנטזיה רחוקה. אז אולי זה עדיין נשמע מוזר אבל לי זה דווקא מאוד הגיוני – אני רוצה לשנות את מנהג ברית המילה מתוך המסורת היהודית וזה הדבר הכי יהודי שאני יכול לחשוב עליו. לא די בזאת אלא שעם ההחלטה לא למול את בנינו אני דווקא מרגיש עוד יותר שייך למסורת הזו מכיוון שהפכתי להיות הנודניק של המסורת הזו והמסורת הזו מלאה בנודניקים שבזכותם היא השכילה להשתנות ולהישאר מה שהיא, וגם מי שלא מסכים איתי יודע שלפעמים זה כבוד גדול להיות נודניק.

לרוב אני צם ביום כיפור אבל היו פעמים שלא, חוץ מפעם אחת תמיד ציינתי את סדר פסח, מדי פעם ניסיתי למעט בטכנולוגיה בשבת אבל אף אחת מהדוגמאות האלה לא עוררה בי סערת רגשות ואכפתיות כל כך גדולה כמו שעורר נושא המילה. מעולם לא חשתי מעורב כל כך בדיון (אם אפשר לקרוא לזה דיון.. שיח בו אוזני שני הצדדים ערלות זו הגדרה מדוייקת יותר) בנושא יהודי כפי שאני חש בנושא הברית. אולי זה קצת חצוף מצידי להאמין שיש בידיי אפשרות להשפיע על ההלכה שאני לא רואה עצמי כפוף לה אבל אני בפירוש מאמין שכפי שהחתונה היהודית הופכת ליותר שוויונית עם השנים, בהתאם לטעם הקהל, כך גם תיווצר אלטרנטיבה שאינה כוללת חיתוך אברי מין כטקס קבלה לעם היהודי. ואני רואה עצמי מחוייב, אולי אף כסוג של מצוּוה, לעזור בשינוי המנהג הזה דווקא כצעד יהודי, דווקא כי אני כן רואה עצמי יהודי וכי אכפת לי ואני רוצה לאהוב ולהשתייך למסורת הזו. וזה, כאמור, המעשה היהודי ביותר שביצעתי בחיי. איך מלמדים על מעשה כזה ואיך מסבירים לילדים בכיתה א’ מה כל כך יהודי במעשה הזה? לא יודע.. נחיה ונראה. 
 
 

כמה מילים על ברית מילה

 הפוסט מכיל תמונה וקטעי וידאו של מילת תינוקות, ילדים ונערים בקרב תרבויות שונות. לקריאה נוספת על המילה ועל למה לא למול יכולה להיות החלטה מאוד יהודית – כאן 

איך זה מרגיש 

לפני כשנה נכחתי בברית מילה ובמהלכה חשתי אוושה קלה וכיווץ לא שגרתי באיזור חלציי. אמנם לא הייתי קרוב לזירת ההתרחשות אבל ההתרחשות באיזור חלציי נבעה בעיקר מלדמיין מה קרה בזירת ההתרחשות. אני מניח שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאני לא ממש רוצה שגבר זר בגיל העמידה שמספר בדיחות קרש יתקרב לאיבר המין שלי, בטח שלא עם סכין. (ואם מישהו כן מעוניין בזה אני יכול להשיג את המספר שלו). קצת אחרי אותה ברית נכנסנו להריון והבנו שהבא בתור הוא בן, עם ההבנה הזו הבנו גם שנצטרך להחליט משהו בנידון והתחלנו לחפש אחר סיבות טובות לכאן ולכאן. היה לי איזה אינסטינקט כן לערוך את הברית אבל ממש לא מצאתי לו סיבות טובות חוץ מזה שככה כולם עושים וחוסר רצון להיות שונה. ההריון התקדם וחברים שלחו לי את הכתבה המעולה הזו שקצת האירה את עיני שמדובר בנושא מורכב שההחלטה עליו צריכה להיות שקולה ותוך איסוף מידע בנושא.דיברנו עם הרב המקומי והשיחה נסובה בעיקר על כמה יהודים מלים את בנם והאם בדור הבא יהיו מספיק יהודים שלא מלים כך שבננו לא ירגיש יוצא דופן והשוואנו בין המילה למנהגים אחרים הנהוגים ביהדות. השיחה היתה מעניינת אך לא הצלחתי להבין בעקבותיה ובעקבות שיחות אחרות מדוע המנהג כל כך חשוב, אולי אפילו יותר מעשרת הדיברות בהם הוא לא מופיע.

באה השעה (3 לפנות בוקר) והתינוק נולד. כמה שעות אח”כ המיילדת סיפרה על בן משפחה שלה שנזקק לניתוח על מנת לתקן נזק שנגרם בברית. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממקור ראשון על תינוק שחווה סיבוך בברית ולמרות שקראתי על כך לפני כן זה הבהיר לי שזה יכול לקרות גם לנו. הסיבה הזו לבדה היתה מספיק טובה בשבילנו בכדי להחליט שאנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון שבדבר, גם אם הוא יחסית נמוך (ולא כל כך נמוך כפי שנהוג לחשוב, יש דווקא הרבה סיבוכים אפשריים). לאחר כמה ימים התרחש סבב שיחות ואימיילים משפחתיים שמטרתם העיקרית היתה לנסות לשכנע אותנו לשנות את דעתנו ובין כל הסיבות והרגשות שעלו נשכח דבר אחד חשוב – בריאותו של יקיר זכאי. מרוב התעסקות בעורלה שלו כמעט ולא נשאלנו מה שלומו, מה שלומנו, איך היתה הלידה, איך הבריאות שלו ואיך הבנות הגיבו לבואו לעולם. לשנינו לא כל כך ברור מה יש בה באותה פיסת עור שמציף כל כך הרבה רגשות עזים ועד היום לא ממש הצלחתי להבין את העניין. ברור לי שאנשים רבים רואים סמליות רבה בהסרת אותה פיסת עור ולכן השיחה עם מי שאינו רואה את הסמליות הזו או שרוצה למצוא דרכים אחרות בכדי לבטא את אותה סמליות היא קשה ביותר עד בלתי אפשרית ממש.

החלטנו לתת לאיבר המין שלו לגדול כפי שהוא ולתת לו את האפשרות לחתוך את עורלתו במידה וירצה בכך בעתיד, מסיבות דתיות, אסטתיות או אחרות. נכון לעכשיו איבר המין שלו משמש למתן שתן בלבד. בשלב יותר מאוחר ב”ה הוא גם יאונן ויקיים בעזרתו יחסי מין למטרות הנאה או רבייה. אני מאחל לו ולכל אדם באשר הוא אדם שישתמש באיבר המין שלו למטרות אלה בלבד ולא יראה בו או באברי מין אחרים כלי שמראה על שייכות לאומית או דתית כלשהי. למה? כי זה מובן מאליו שזה לא מה שאיברי מין נועדו לעשות בעולם. כשאני מחליף לו חיתול, גם אם אני נורא מתאמץ קשה לי לדמיין צורות כמו מגן דוד, צלב, פטיש ומגל או כל דבר בסגנון על איבר המין שלו. בולבול קטן ותו לא, לא מסמל שום דבר חוץ מבריאות. בולבול, מה, אף פעם לא ראיתם בולבול של תינוק?

מוות, בולבול, מספרים

כחלק מהמאמץ בכתיבת התגובות לאותם אימיילים ניסיתי להמחיש את הסיכון שבדבר וחיפשתי בגוגל “death circumcision” והנתון (או המחסור בנתון מדוייק), בוא נאמר בעדינות, הפתיע אותי. לא הייתי מוכן לדמיין מאה ומשהו תינוקות שוכבים מתים בחדר אחד, כולם מדממים מהבולבול שלהם ולכל אחד יש סיבוך שונה שגרם למותו בעקבות ההליך השגרתי אבל אחרי החיפוש זה הדבר היחיד שחשבתי עליו במשך ימים רבים והדמיון שלי לא הניח לי בנושא. אמנם ארה”ב גדולה וסטטיסטית בהתחשב בלמעלה ממליון ניתוחי מילה שמתרחשים כאן מדי שנה (מסיבות שונות לגמרי ממילה יהודית) זה אולי לא כל כך הרבה אבל רגע, גם מוות של תינוק אחד בעקבות הליך רפואי/דתי/קוסמטי/חברתי שאינו נחוץ מבחינה בריאותית לתינוק בריא זה המון, הרבה הרבה יותר מדי בעיניי, בטח אם נשווה אותו למוות של תינוק שנשכח במכונית שעורר לא מעט תשומת לב ציבורית. בעשור האחרון מתו לפחות ארבעה תינוקות יהודים כתוצאה מברית מילה יהודית (1,2,3,4). ומאות רבות סבלו מפגיעות וסיבוכים שחלק גדול מהם בלתי הפיך. ברור לי שהחלטות רבות שאנו לוקחים בתור הורים בתחומים כמו חינוך, מגורים, חיסונים, נסיעות, אוכל ועוד ועוד עלולות להועיל או לפגוע בילד הרבה יותר מהשארת או חיתוך העורלה אבל אני לא רואה איך זה קשור לנושא – בכל עניין יש לדון לגופו בקיצור. חשבתי שזה מאוד חשוב ועשיתי את מה שעושים עם דברים חשובים בימינו ופרסמתי חלק מהמידע הזה בפייסבוק.

circumsicionmuslim

התגובות לא איחרו לבוא. בין היתר היו השוואה לתאונות דרכים, ביקורת אישית עלי ועל איזה נושאים אני בוחר להתעסק ולמה, משחקי סטטיסטיקה שונים, גם השואה לא אחרה להתארח בויכוח יחד עם רגשי אשמה מכאן ועד הרצליה (הרצליה מכאן זה נורא רחוק וחוץ מזה גם הרצל לא מל את בנו) ועוד. חוץ ממקרים בודדים לא זכיתי לערוך דיון רציני בעניין, בלי נסיונות לשכנע או להטיף (שברור לי שאני לוקה בהם לא מעט) אלא באמת לדבר על הנושא. אני מדמיין פאנל או פורום בו אנשים יביעו את דעתם כי לפחות ממה שמצאתי, וחיפשתי לא מעט, הדיון בנושא מתעלה על כל דיון פוליטי מבחינת הרדידות וחוסר ההקשבה ששני ה”צדדים” חולקים אחד לשני. ברור לי שלחלק גדול מאלה שתומכים בהמשך המנהג חיתוך העורלה מסמל משהו הרבה יותר גדול ושבכלל אינו קשור לעורלה עצמה – שייכות, אמונה, כריתת ברית, מסורת ועוד לכן הדיון בנושא עם מי שאינו רואה בחיתוך העורלה סמל לכל אלה הוא קשה עד בלתי אפשרי. אין לי רצון לזלזל באף אחד ולא ברור לי למה חשיפת נתונים בדבר הסיבוכים והשאלות הרבות שיש בביצוע המילה מתפרשים כזלזול או ביקורת. נראה לי שנושא שמביא בצורה שגרתית לפציעות חמורות של תינוקות ואף למוות ראוי לו לפחות שידונו בו בכובד ראש אבל כל נסיון שלי להעלות שאלות בנושא זכה בעיקר לביקורת עלי או לטענה שזו החלטה פרטית של כל הורה ושלכן אין לי סיבה לפרסם מידע בנושא, במקביל להעלאת סברות שונות לעצם הפעילות שלי בעניין. יכול להיות שאני טועה ואולי אפילו בגדול אבל אם כן אני לפחות רוצה שיסבירו לי למה, הסבר טוב אם אפשר.

סקס, יצרים, רמב”ם ועוד קצת על מוות

לאחר שהדיון מיצה את נושא הסבל והמוות מובן מאליו שנעבור לדבר על מין (רגע רגע רגע, המוות אינו מחוסר עבודה! למי שמעוניין בקריאה נוספת, בספר הזהבפרק התשיעי ניתן למצוא הרבה יותר מידע ממה שתרצו לגבי מוות ופציעות קשות של תינוקות בעקבות הברית. בשנות החמישים במדינת ישראל, במאה התשע-עשרה באירופה ועוד ועוד. מי שירצה לעשות את המצווה ולנסות ולחשב כמה תינוקות יהודים מתו בעקבות ברית המילה במהלך ההסטוריה תבוא עליו הברכה). אז איפה היינו? סקס? אוקיי. כמעט כל נימול שדיברתי איתו על הברית ונושא ההנאה המינית עלה מיהר לציין בפני, בדרך כלל מבלי שביקשתי ולעתים תוך מתן פרטים שלא רציתי לדעת, את מידת הנאתו ממין. שיהיה ברור – גם אני נהנה. זה אכן נורא כיף ואני ממליץ על כך בחום. יחד עם זאת, קשה לי קצת עם מי שטוענים שאין בחיתוך שליש מעור הפין, כמאה סנטימטר מרובע אצל אדם בוגר שתפקידיו בין היתר הם לגונן על העטרה ולהפכה בעצם לאיבר פנימי ולעזור בסיכוך המשגל משום פגיעה בהנאה המינית. מי יודע, אולי זה אפילו תורם להנאה המינית אבל להגיד שאין בפעולה כה דרמטית לאיבר המין לפחות חלק בשינוי סוג ההנאה ממין לשני בני הזוג, בעיני זה ממש להיות בת יענה. אמנם אפשר ורצוי להנות גם בלי העורלה ולדעתי בלי מחויבות ובסיס רגשי עמוק קשה לבסס קשר ארוך טווח או לבנות משפחה רק על בסיס ההנאה מינית. מה גם שאם רוצים אפשר גם להינות בלי איברים כלל. יחד עם זאת, מעדויות של לא מעט אנשים העורלה דווקא עוזרת מאוד ומסתבר שיותר לבת הזוג מאשר לבעלים שלה.

הרמב”ם חקר זאת ואמר דברי טעם בנושא – “ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז”ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.” (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ”ט, בתרגום מיכאל שורץ).מי שחולק על ההשוואה בין מילת גברים למילת נשים מוזמן לדסקס על כך עם הרמב”ם. העובדה שמילת נשים הרבה יותר אכזרית ומסוכנת ממילת גברים לא הופכת את הדמיון בינהם לפחות מטריד ובכל מקרה, חובת ההוכחה לגבי ההבדלים בין השניים מוטלת על הבוחרים לבצע את הברית, אני מבטיח להקשיב למי שחושב שמדובר בשני דברים שאין בינהם שום קשר אבל שוב, אני רוצה הסברים טובים בבקשה.

מה שמעניין בדברי הרמב”ם לדעתי הוא שהוא בטוח שהמילה תגרום להמעטת סערת היצר והתשוקה. לי לפחות לא ידוע על ירידה ברמת היצר בקרב נימולים אבל לגבי ירידה ברמת בתפקוד ומידת ההנאה יכול מאוד להיות שהוא צדק, שוב, על סמך לא מעט עדויות של גברים ונשים שנמצאים ברחבי האינטרנט ואני ממליץ לכל אחד ואחת לבדוק לבד, גגלו ותהנו. אם נכונה הסברה שהמילה פוגמת ברמת התפקוד וההנאה המינית וירידה ברמת ההנאה המינית בזוגיות מובילה ליותר מקרים של בגידות, דיכאון, גירושים, זנות, צריכת פורנוגרפיה וכו’ אזי מעגל קרבנות המילה מתרחב וכולל בתוכו גם, למשל, קרבנות סחר בנשים וקרבנות של תעשיית הפורנו. מובן מאליו שזה טיעון לא מדעי בעליל ושגם אם הוא נכון לא ניתן להאשים את הברית לבדה בכל התופעות המורכבות האלה וזה גם לא מה שאני מנסה לעשות, אבל גם אם יש לה ולו חלק קטן בתופעות אלה, האם זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לשקול מחדש את המנהג? (בהתחשב בזה שצריכת הויאגרה עולה בהתאם לאחוז הנימולים באוכלוסיה יש לא מעט הגיון בהנחות כאלה) כראייה ליתרונות המילה ולאפקטיביות שלה בהורדת מידת ההנאה ממין הרמב”ם מצטט את חכמינו שאמרו שסקס עם גויים הוא יותר מענג, אולי גם נמשך יותר זמן או שהוא אפילו ממכר ברמה זו או אחרת. אמרו ולא הביאו סימוכין בעניין – מניין וכיצד רכשו ידע יקר ערך זה?

צדיק ועורלתו בידו

בשיחה על כך עם בעל עורלה (שהוא גם צדיק לא קטן אבל זה לא שייך לנושא) הוא סיפר לי קצת על עצמת הרגישות שהוא חווה באיבר המין שלו, בעיקר בתקופת הגעתו לבשלות מינית. למשמע דברים אלו, על תחושות ורגישויות שמעולם לא חשתי בעצמי ושחברי הוא ממש לא היחיד שמתאר אותן, אני חייב לציין שחשתי קנאה קטנה ובעיקר רצון עז לדעת איך זה מרגיש להיות עם עורלה, איך זה מרגיש לבת הזוג ואיך זה מרגיש בכלל ביום יום להיות כפי שנבראתי, תחושה שזכיתי לחוש שבוע בלבד. האם דבר כזה ישנה את חיי בצורה דרמטית? סביר להניח שלא אבל עדיין, מעניין לדמיין איך הייתי מתפקד לולא היתה מתקבלת החלטה ללא ידיעתי לשלם כסף לגוף שלישי בכדי שיחתוך חתיכה מאיבר מיני בעודי תינוק, ללא הרדמה ולטובת צורך סמלי שאיני מסכים עמו (**עדכון – אמי סיפרה לי על הברית שלי ומסתבר שהמוהל היה מקצועי ואדיב וסירב לקבל תשלום מכיוון שרצה לבצע את המצווה לשם שמיים**). ברור לי שזאת לא היתה הכוונה של הוריי ושל רוב מי שמבצע את ההליך אבל זה כנראה מה שקורה בפועל ומי שחושב שיין זה הרדמה מוזמן לשתות יין כאוות נפשו ולעבור ניתוח באיבר מינו.

יש בי כעס על כך, ולמי שעולות טענות כלשהן לגבי הזכות שלי לכעוס – מה שקורה בסוריה זה אמנם הרבה יותר גרוע אבל אפשר ואף בריא לכעוס גם על דברים כאלה. חוץ מהכעס אני גם רואה בכך לא מעט בעיות מוסריות – אברהם מל את עצמו (בגיל 99 כנראה שההנאה בסקס לא הוותה שיקול מכריע בהחלטה) ובמקום לעורר השראה שהמנהג יהיה מתוך בחירה שאדם בוגר מבצע על גופו במידה והוא רואה בכך תועלת רוחנית הפך העניין לכפייה עצובה ומלאת כאב שאנו כחברה מבצעים בגופם של עוללים, בני ישראל ובני ישמעאל כאחד. לא ברור לי למה להטריד או להרביץ לילדים זה לא בסדר אבל חיתוך איברים של תינוקות זה כן בסדר – גופו של אדם כבודו, גופה של אשה כבודה, בולבולו של תינוק כבודו. כן – ברית המילה פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות ביותר של התינוק, לא ברור לי איך אפשר להאמין ברעיון של זכויות אדם לכל ולהפר אותו בצורה פומבית ועוד על תינוק. כולם כאחד זכאים להחליט ברמה הבסיסית מי נוגע ומי בוצע בגופם ואיך וקשה לי לחשוב שתינוק רוצה במילה (אם מישהו יראה לי טופס שתינוק חתם עליו ובו הוא מאשר לעבור את ההליך תוך כדי תיעוד שלו באולם אירועים אני מסכים לשקול מחדש את דעתי בנושא). מה גם שלא ממש ברור לי איזה מסר אנחנו מעבירים לדור הבא כשאנחנו כהורים כורתים ברית בהשראת אברהם אבינו שגרש את בנו האחד למדבר וכמעט רצח את השני אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

אפרופו אברהם – ברית המילה היתה מקובלת בקרב עמים רבים בעת העתיקה ויש יסוד מאוד סביר להניח שהיהודים אימצו אותה בעקבות מפגשים עם עמים אלה ולא המציאו את העניין. לא שאני נגד השפעות זרות על היהדות באופן גורף ולא שאפשר באמת בלי להיות מושפעים אבל זה מעניין שדווקא המצווה שבעבור רבים מסמלת כניסה לעם היהודי מקורה ככל הנראה אינו יהודי אלא מצרי או פגאני וגם כיום יהודים מהווים כאחוז אחד בודד בלבד מקרב האוכלוסיות בהן המילה נפוצה (מוסלמים, דרום קוריאנים, אמריקאים, אפריקאים ועוד, כ30% מזכרי העולם הם נימולים). יש מספיק תחומים בהם היהדות ויהודים דווקא כן המציאו בהם חידושים רבים ואולי אם רוצים להיות יהודים אסלים אפשר להתעמק במקורות שלנו ולא במנהגים שאספנו בדרך (לא שהאחד סותר את השני כמובן). עם ישראל תרגל במהלך השנים פוליגמיה, עבדות, הקרבת קרבנות, מלוכה, כהונה ועוד ועוד דברים רבים שמופיעים במקרא הרבה יותר מאשר המילה שהיהודים וחז”ל היו מספיק חכמים בשביל לא להתעקש ולהמשיך לקיים אותם. במידה ויווצר זרם של הורים יהודים שלא מלים את בניהם בדורות הבאים אז אולי יווצר דיון מסוג אחר בעניין ואולי כמו מצוות אחרות גם המצווה הזאת תזכה להגדרה מחדש או למגוון רחב של פירושים.

ויש בהחלט תנועה כזו כבר בימינו אנו, בין אם פורום תפוז בנושא שהפעילות בו מרובה וענפה או נסיונות שונים ובעיני מקסימים לבצע את הטקס בצורה הומאנית, למשל “ברית שלום” שיותר ויותר רבנים מקיימים ובנוסף מתקיימים לא מעט דיונים ציבוריים בבתי כנסת וכנסים יהודיים שונים בעקבות סרט תיעודי על המילה  (מומלץ) שעורר תגובות רבות. אין שום סיבה שהתנגדות למנהג המילה תהיה עניין אנטי יהודי, אני חושב שהיא יכולה להיות ביקורת לגיטימית שמובעת דווקא מתוך היהדות. אפשר בלי ברית ויש יותר ויותר יהודים בעלי עורלה (או כפי שקראתי איפושהו – יהודי לא מהול) שחיים בינינו וגם אנחנו נקיים טכס קבלת פנים לבננו בבית הכנסת בו אנחנו פעילים, עם הרב, החזנית והקהילה המקסימה והתומכת וגם, אם ירצה השם, עם כמה סכינים שימרחו גבינת שמנת על הבייגלס הטריים.

היהודים הם הרי אלופים באי-אמונה והטלת ספק – הם לא האמינו למשה, לנביאים, לעצמם, לגויים ואפילו לאלוהים בכבודו ובעצמו היתה לא מעט סקפטיות במהלך ההסטוריה היהודית. לכן אני חושב שביקורת על המנהג הזה, שגם מי שמאמין בכל רמ”ח איבריו מסכים שהוא קצת תמוה וזקוק להסברים, צריכה לבוא קודם כל מבפנים. כיום רבים וטובים מחדשים ומרעננים את טקס החתונה היהודית מבלי לפחד ממה שתגיד הרבנות (וגם אנחנו התחתנו עם רבה ורב בחתונה שוויונית ובתוספת כתובה ייחודית, מומלץ בחום) ולכן כדאי ואף רצוי לעשות את אותו הדבר גם לברית המילה ומי שלא רואה ברבנות סמכות מוסרית או חוקית אין שום סיבה שלא ישקול זאת בחיוב ויבחר בעצמו איך לקיים את המנהג לפחות.

למרות מה שנהוג לחשוב ברית המילה השתנתה לא מעט עם השנים – בהוספת הפריעה עם הציפורן שנועדה להפוך את המילה לבלתי הפיכה ותוך כדי גם ליותר כואבת שמקורה בצורך ההלכתי שיהודים הלניסטים לא יוכלו להשתתף במשחקי הספורט הפומביים שנערכו בעירום גם אם ינסו לשחזר את העורלה שאבדה (ברוך השם היום כבר מצאו לא מעט דרכים טובות יותר לשחזור העורלה). כיום, למרות שלמעט בחופי נודיסטים לא ידוע לי על משחקי ספורט בעירום, אף אחד לא שוקל לבטל את תוספת הפריעה למצוות המילה. הברית השתנתה גם בהוספת המציצה בפה שהיתה היגיינית בזמנו (למי שלא יודע – מוהל מסורתי מוצץ את הזין של התינוקמוצץ ויהי מה מסתבר), בהוספת הסנדק אי שם בימי הביניים שהוא בכלל השפעה נוצרית ועם הופעתם של סכיני נירוסטה שככל הנראה לא היו בשימוש בימי אברהם וכמובן עם המנהג החדש של כירורג/מוהל שחז”ל לא דמיינו בכלל את עצם קיומו. לכן מי שקורא לברית מנהג עתיק שלא השתנה במשך אלפי שנים הוא לכל הפחות בור או חס וחלילה משקר ביודעין – אלה העובדות ועליהן לפי מה שידוע לי לפחות אין ויכוח. ולא שיש לי משהו נגד מסורת או אמונה חלילה, פשוט חיתוך אברי מין של תינוקות קצת חורה לי.

מס’ תהיות ללא תשובות לגבי מילה מסיבות רפואיות

יש המצדדים במילה מסיבות רפואיות ומאמינים שבדומה לחיסונים יש למול את כל אוכלוסיית הגברים כטיפול מונע למחלות מסוימות. אבהיר מראש שאני לא רופא או חוקר של הנושא אבל מתהייה וחיפוש עלו לי כמה שאלות בעניין –

  1.  מדוע איבר המין הגברי הוא היחיד בגוף האדם שכלפיו יש גישה כזו? הלא על סמך אותו הגיון ניתן לכרות תוספתנים, שדיים או איברים אחרים של כלל התינוקות באוכלוסיה בכדי למנוע מחלות עתידיות שונות.
  2.  מדוע אין אף איגוד רפואי שתומך בגישה הזו באופן גורף ורבים אף מתנגדים לה במוצהר?
  3.  לגבי דלקת בדרכי השתן, זה אמנם לא נעים אבל אפשר למנוע זאת באמצעות היגיינה ולטפל בכך באמצעות אנטיביוטיקה, אין סיבה מוצדקת לחתוך לכל התינוקות את העורלה. לגבי סרטן הפין, האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן יצאה בהודעה שהיא אינה תומכת במילת כלל התינוקות כטיפול מונע לסרטן הפין. לגבי איידס ומחלות מין אחרות – קשה להעריך כמה נפגעים היו למילה באפריקה בהתחשב בדרך בה היא לרוב מתבצעת (יש סרטון למטה) וכמה אנשים נדבקו או הדביקו אחרים במחלות מין מכיוון שחשבו שמילה היא שוות ערך לקונדום בתור אמצעי הגנה. כמו כן יש לא מעט נימולים שנדבקים במחלות מין ולמעשה שיעור נשאי האיידס בארה”ב בה רוב הגברים נימולים גבוה מזה באירופה שם אחוז הנימולים הוא אפסי . עפ”י ויקיפדיה המחקרים התומכים במילה מצאו שבאפריקה יש למול 72 גברים בשביל למנוע הדבקה אחת באיידס וזאת רק במידה שכלל החברה שומרת על יחסי מין מוגנים (אחרת רמת ההגנה יורדת), מה שקשה עד בלתי אפשרי לבדוק או לאכוף. לעומת זאת מחקרים אחרים כלל לא מצאו יתרונות במילה בכל מה שקשור להעברת מחלות מין ואף סברו שהיא מגבירה את שיעור ההידבקות. מדובר אם כן בנושא מורכב מבחינה אתית, מדעית, בריאותית וחברתית ושבכל אופן כמעט ולא שייך למדינות בהם אין תפוצה כה רחבה של המחלה.
  4.  במידה ומישהו משלב בין שני הטיעונים, הדתי והרפואי, האם אין זה קיום מצווה מתוך שלא לשמה? אני אמנם לא דתי אבל למיטב הבנתי לא אמורים לקיים מצווה, לפחות לא את המצווה הזו, מתוך כוונה לקבל תועלת ישירה כלשהי בעולם הזה

קינוח

ולקינוח – “שלא יצחקו עליו”. יש לי כמה שנות נסיון בעבודה עם ילדים במסגרות שונות ובלהיות ילד בעצמי ואפילו את הצבא איכשהו עברתי. במהלך השנים האלה ראיתי ולעתים גם חוויתי על בשרי לא מעט טמטום שבא לידי ביטוי בילדים שמשפילים ילדים אחרים. הסיבות לכך מגוונות – בראשם נמצאים טמטום ושכרון כח אבל מה שמביא להצקה יכול להיות כל דבר, החל ממשקפיים וכלה בצבע עור, מבטא, גובה, לבוש, ריח, אינטילגנציה, תחומי עניין, מוצא, רקע משפחתי ועוד ועוד.

בכל שנותי לא זכיתי להכיר ילד שזכה להצקות כלשהן בעקבות איבר מינו. נכון – לא באתי במגע עם יותר מדי בעלי עורלה בחיי אבל גם איבר מין נימול יכול להיות בעל מראה, גודל, צבע או כל דבר שהוא שיכול לגרום לילדים לצחוק עליו. גם בארה”ב הברית הורים רבים שוכרים רופאים (שבעיניי לפחות מפרים את שבועת הרופא בכך) בכדי למול את בניהם מתוך הטיעון הנפוץ הנ”ל. נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, שהסיבה הזאת היא כ”כ מרכזית בהחלטה למול שלעתים היא מקבלת יותר חשיבות מהאמונה והמסורת שבדבר. מכיוון שמלבד הביטוי המשעשע הזה מעודי לא שמעתי על הצקה של ילדים או חיילים בעקבות איבר מין שונה אני מעוניין לדעת האם זהו מיתוס שיש לנפץ ושאין סיבה שיהיה לו חלק בקבלת ההחלטה למול או לא למול או שאולי יש אמת בדבר. אז אם אי פעם שמעתם על מקרה שכזה, ספרו על כך בתגובות, מעניין לבדוק כמה מקרים כאלה אכן קורים במציאות.

בהכנת הכתבה הושקעו כעשר שעות מחקר וכתיבה. אם נהניתם מהקריאה וברצונכם לתרום, ניתן לעשות זאת כאן

ולסיום –

בלי פופקורן

ולסיום – קטעי וידאו של מילה יהודית, מוסלמית, אפריקאית ואמריקאית. מי שלא מסוגל לראות את אלה שיסביר לעצמו למה.

אמא, הנחת תפילין היום? (על חופש יהודי באמריקה)

חופש.

בשמחת תורה מצאתי את עצמי מבצע כפייה דתית על אמא שלי. היא באה לבקר אותנו באמריקה ואני רציתי שתשים כיפה ואולי אפילו טלית בבית הכנסת שלנו. ככה, חשבתי שזה יעשה לה טוב להרגיש קצת אמריקה ולי יהיה טוב שתרגיש אמריקה, שנרגיש אמריקה ביחד ומה יותר אמריקה מאשר אשה עם כיפה וטלית? אז מה אם היא לא רצתה. אני מניח שככה מרגישים רבנים שמחתנים חילונים – אחרי דיון קצר פשוט הכרחתי אותה, ידעתי ללא כל ספק מה טוב בשבילה והנחתי בנחישות כיפה על ראשה. היא הרגישה לא נעים ואני הרגשתי לא נעים והכיפה הרגישה לא נעים וכולנו הרגשנו קצת לא נעים ביחד. האמת – זה באמת נורא לא כיף לכפות משהו על מישהו. לבי לבי עם הרבנות, באמת שזה לא נעים להרגיש שאתה כופה את דעתך על מישהו אחר, אפילו אם זה לכפות על מישהי את החופש לשים כיפה ולהתפלל עם גברים. למזלנו הרב אין לי את הסמכות החוקית למרר את חייה של אישה שלא שמה כיפה, אפילו אם היא אמא שלי. אבל בכל זאת – היה מעניין להיות לרגע בנעליים של אלי ישי. אני מקווה שלעולם לא אנעל אותם שוב אבל אולי יש מה ללמוד מהסיטואציה הזאת, ביחוד לאור העובדה שאני מה אכפת לי בכלל מכיפות ומכל העסק הדתי הזה.

אמריקה.

מה, תאמין לי, איך יפה פה, איך החיים טובים האא? נהיית אמריקאי קצת, לא? האמת? כן, יש פה לא מעט דברים טובים ולמה לא לתת קרדיט שנזכה לאיזו מצוות פירגון קטנה לאחרי החגים. יודעים מה הדבר הכי יפה פה בעיניי? (חוץ מהטבע) חופש, בייחוד חופש דת. אולי זה נימוס, תרבות, הפרדת דת ממדינה או השד יודע מה אבל אם הייתי צריך לעשות איזה מדד חופש אישי אז בארץ הוא היה מגיע לאיזה חמש ורבע ופה הוא מתקרב לתשע. כן, יש פנאטים, מפגרים, אדישים, קנאים, מיליטנטים ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אף אחד לא דוחף ת’אף שלו לחיים הפרטיים שלנו ואף אחד (חוץ ממני) לא מכריח אף אחת לשים כיפה או קובע איך צריך להתחתן, להתגרש, להיקבר, להתגייס, להשתמט ועוד ועוד. נכון, יש להם פה איזה תסביך עם הפלות ולא מעט מלחמות ואי צדק ועוני ועוד ועוד, ממש לא חסרות כאן בעיות אבל זה באמת (באמת) לא שייך – ברמה היומיומית אני מרגיש חופשי כמו שאף פעם לא הרגשתי בארץ. ואני לא אומר אמריקה ולא כל מי שגר כאן אלא מדבר על המקום בו אנו גרים בין הנהר להר בצפון ניו יורק. לא חייתי בכל אמריקה בשביל להגיד משהו על כולה. אולי זה כי אנחנו מהגרים ואולי כי השוליים פה מספיק רחבים כך שהם יכולים להכיל אותנו מבלי שנחשוש לצאת מהדף ואולי מסיבות אחרות שקשורות בסיטואציה שלנו. עלינו ועלינו בלבד אני מדבר.

אליישי

דומה לי?

בחירות.

החופש מתוק מדבש. הבחירות שלנו כאן בנושאי יהדות באות מאיתנו ומאתנו בלבד. הרבנות, הכיבוש, אלי ישי ודומיהם לא משחקים תפקיד באם ואיך אני רוצה שהבנות שלי יגדלו יהודיות או לא. בעיניי זה המפתח לבריאות דתית. נכון – יש אשמה ובושה ומשפחה וקהילה ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אנחנו יכולים לחיות כאן כבודהיסטים, נוצרים, מוסלמים, חסרי דת או כמעט כל דבר שנרצה מבלי לבקש רשות מאף אחד ולמצוא את מקומינו וזה יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה כאן מאשר בארץ. בחרנו להיות יהודים ומצאנו את מקומינו בקרב הרבה אנשים אחרים שעשו את הבחירה הזו, חלקם מחפשים משמעות רוחנית עמוקה וחלקם עושים זאת מסיבות אחרות ומי שלא רוצה עוזב ומי שמתעניין או מתחתן עם יהודי/ה לרוב מצטרף (והרבה פעמים הופך ליהודי יותר מעורב ממי שנולד יהודי) וככה בעיניי זה צריך להיות. כל דבר אחר שכולל איזשהו ערבוב של דת ומדינה מריח לי לא טוב אחרי שחוויתי כאן כמה שנים של חופש דת. (לא, אין דבר כזה בארץ. אפילו לא קצת)

העתיד.

אז מה יהיה עם היהדות באמריקה, האא? מה הם יתבוללו כולם בסוף והציונות תוכיח את צדקתה כמו שאחרון הטוקבקיסטים ישמח לספר לנו? אני לא מתיימר להציג מחקר מקיף אלא רק לומר שאני אופטימי. אפילו מאוד אופטימי. יש פה דברים נפלאים ואם הייתי צריך להצביע על איזשהו זרם כללי ממספר היוזמות הברוכות שיצא לי להכיר או לקחת בהן חלק (אבגדהוזחט, י) אז הרבה אנשים כאן מחפשים משמעות חדשה ונעזרים ביהדות כדי למצוא אותה. במה זה כל כך שונה מבתי המדרש החדשים, מהבלוג “לולאת האל” ומדברים אחרים ומרגשים שקורים בארץ? אולי זה באמת לא כל כך שונה, אולי רק הסביבה השונה עוזרת לי להרגיש חלק מזה. מה שמאוד שונה ללא ספק הוא ההבדל העצום בחווית החיים בין להיות רוב ללהיות מיעוט ובעיני הצנועות עדיף לה ליהדות לחיות כמיעוט לפחות בכל הנוגע לבריאות רוחנית ולשמירה על זכויות אדם. האם אני מטיף למישהו להגר מהארץ? ממש לא, שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

הכללות.

איש חכם אמר פעם שאי אפשר לכתוב משפט מבלי להכליל. יכול מאוד להיות שהוא צדק אבל בכתיבה או בכל סוג של תיאור אמנותי של חוויה אני רוצה להיות מדוייק ככל האפשר. נכון, לא תמיד ואולי אף פעם לא ניתן להעביר בדיוק את אותה חוויה למישהו אחר. זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות. בפוסט “דיווח מהחגים היהודיים בארה”ב” שהתפרסם ב”לולאת האל” ועסק בחוויותיו של ישראלי אחד בשני בתי כנסת באמריקה מסכים המחבר שהרבנים והרבות הרפורמים מזכירים רשג”דים בצופים בעוד שאלה הקונסרבטיבים דומים דווקא לרואי חשבון או לסוכני ביטוח וזו הדרך לישראלי הממוצע לעשות הבחנות בינהם. הרָבַָֹּה (רבנית זו אשת רב, רבה זה רב אישה) שהנהיגה את הטקס הרפורמי היתה קצת מבוגרת ולכן הכותב מדמה אותה למרכזת הנהגה. חוץ מזה היא נשאה דרשה על מדד האושר העולמי שהיתה אולי קצת לא מעניינת, הכותב, בניגוד אלי, לא נראה מתרגש מעצם העניין של רבות וחזניות. אולי זה באמת לא כזה מהפכני ביחס לארץ אבל כשקראתי על כך דווקא מאוד התרגשתי מהאפשרות שרבה תשא על כך דרשה ביום כיפור, גם אם בעזרת מיקרופון.

ביום כיפור שעבר נשא הרב המקומי שלנו דרשה על תרבות הצריכה ובשנה הזו נשא דרשה על להיות במציאות לעומת לתעד אותה ועל מחילה לעצמנו כשער למחילה לזולת ולחיים במציאות. יכול להיות שיש לנו מזל להיות עם רב מעניין (באמת שיש לנו מזל, הוא רב מאוד מיוחד בעיניי וזה עניין לפוסט נפרד) אבל נזכרתי גם בדרשה שרב בחסות המדינה נשא בשבח כיבוש יריחו מחדש בחתונה שהייתי בה בהתנחלות לפני מספר שנים. גם היא היתה לא ממש מעניינת אבל לפחות המדינה מימנה את כל זה. אז נכתב. נכתב גם שכל העסק של בית כנסת רפורמי וקונסרבטיבי הזכיר לכותב כנסייה, נכתב ולפחות בעיניי לא ממש הוסבר למה ומה זה אומר (המבנה? צורת הישיבה? המיקרופון? מגרש החנייה?). חוץ ממתי ואיך קמים. אז כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, מה העניין הגדול, קצת הומור וחוץ מזה אולי הם באמת קצת כמו רשג”דים ואני בכלל לא רפורמי אז מה אני נעלב בשמם בכלל. בא מישהו לבית כנסת, השתעמם מהדרשה ונזכר בפעולה של הצופים – מה רע? מי אני שאגן על מי שאני לא מכיר ולא תגידו על איזה מסכנים אי שם, על יהודים, ועוד אמריקאים רפורמים!

אז לא עליהם אני בא להגן. אם מישהו חושב ששמאלנים הם לא פטריוטים – דווקא על בני ארצי המקורית אני בא לשמור. למען ייפסקו הכללות והשוואות שאינן במקומן. השוואות שבכוחן לחרחר בורות ואולי גם קצת חוסר עניין במשהו ששונה מאיתנו ושיכול דווקא לתרום לנו לא מעט. השוואות והכללות שמטרתן לעשות לנו נעים בגב. אני גם חושב שהמרחק בין להשוות רבנים לרשג”דים ללומר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי הוא קצר ומכיוון שהגשר גם ככה צר אז למה לנדנד אותו בלי צורך? מי שמרגישה נתרמת מהשוואות של התנועה הרפורמית לצופים שיבושם לה ושיבושם לצופים. מי שמחפשת משהו קצת יותר מעמיק שאולי גם יעזור למצוא אלטרניבה לשליטת הרבנות והממסד הדתי בארץ ויפרה את שני הצדדים תוכל גם למצוא את מה שהיא מחפשת. בעזרת השם ובעזרת גוגל זה דווקא די קל.

ולסיום  – סרט.

הופיע לראשונה בבלוג “מינים” אחרי החגים הקודמים

מחשבות על קדושה וגלות לקראת ט’ באב, קפה בארה”ב ושלום עליכם

 

אני זוכר את העוצמה של להיות בירושלים בט’ באב, אולי זה המקום היחיד בו הייתי מסוגל לחוות אבל על חורבן הבית. כל העיר נהפכת ליום אחד לקצת יותר שקטה, יש עצב באוויר וברחבת הכותל אלפי אנשים מתפללים בכמעט דממה. אולי בגלל שהחורבן התחולל שם ואפשר קצת לדמיין אותו הצלחתי להרגיש את ט’ באב רק בירושלים בניגוד למקומות אחרים בארץ ובעולם בהם היום הזה תמיד עובר לידי. ככה חוויתי את ט’ באב כמה פעמים עד ששנה אחת נזדמנתי אל מחוץ לעיר ביום הזה אותו ביליתי עם זוג חברים שהיו בדרכם לבדיקת אולטרה-סאונד לבנם הלל שאז עוד לא נולד, הרופא לא ממש הבין מה תפקידי בחבורה אבל חיכיתי להם בהסכמתם מאחורי הוילון ושמעתי את דפיקות הלב של הלל ואת הדוקטור מבשר “זה בן”. היה מאוד מאוד מרגש. מאז התחלתי גם לחשוב קצת אחרת על ט’ באב, הניגוד הזה בין החיים החדשים לאבל על המוות והחורבן שנשאר במרחק שעה נסיעה ממני וכמו נשכח העלו בי המון מחשבות. קודם כל, לא הבנתי על מה בדיוק מתאבלים. היה בית מקדש והוא חרב ובעיניי טוב מאוד שחרב – לא הייתי בוחר להיות יהודי עם עיקר הפולחן היה הקרבת קורבנות, עלייה לרגל וממסד כהני, אני חושב שהגלות והחורבן של ביהמ”ק הפיזי עשו גם המון טוב ליהדות, ליהודים ולעולם לאורך ההסטוריה (יהודים בגלות עוזרים ליהדות ולעולם להפוך למקום מעניין יותרכייפיעמוקמורכבנוקב בכנותו ומצחיק יותר). היהדות הפכה מדת של קדושת המקדש והמקום לדת של קדושת הרעיון, המחשבה, הזכרון, הכמיהה, הלימוד, האתגר, הקהילה ועוד. לא שלא היו בה מאלה לפני כן אבל הם התעצמו והתפתחו לאחר החורבן ותוך כדי הסיטואציה הגלותית המורכבת והשונה מקהילה לקהילה.

יחד עם חורבן המקדש נהרגו מאות אלפי יהודים ע”י הרומאים ובמלחמת אחים, עליהם אני רוצה להתאבל. הם נהרגו לפי הבנתי (אני לא הסטוריון ואם למישהי/ו יש השגות על מסקנותיי אשמח לשמוע) בגלל החלטות מסוכנות של השלטון היהודי בזמנו, בראש ובראשונה מרד חסר סיכוי כנגד האימפריה הרומית. אני חושב ששלטון שמסכן בצורה כזו את חיי אזרחיו מן הראוי שייפול ואולי אפילו אפשר לשמוח מעט על נפילתו. ב70 לספירה עם חורבן ביהמ”ק החלה תקופה שנהוג לכנותה כ”אלפיים שנות גלות” אולם גם הרבה אחרי החורבן ואחרי המרד השנוי במחלוקת של בר כוכבא (שלא היה גיבור כזה גדול אלא אם כן המושג גבורה תקף רק לגבי גבורה צבאית) נשארה נוכחות יהודית לא קטנה בארץ, נסתיים תהליך הקאנוניזציה של התנ”ך, נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי, הסנהדרין ישב ביבנה ואח”כ בגליל ותנועת הקבלהפרחה בצפת הרבה אחרי דיכוי המרידות, אמנם ללא ריבונות ושלטון יהודי אך עם פעילות רוחנית תוססת. בניגוד למה שנהוג לחשובהיהודים לא גורשו מא”י, רובם היגרו ממנה לאט לאט ומסיבות שונות אל התפוצות, חוץ משלטון צלבני קצר וכמובן האיסורים הבריטיים הדרקוניים בספר הלבן ומלחמתם במעפילים כמעט ולא היו חוקים לאורך תקופת הגלות אשר גירשו יהודים או מנעו מיהודים להגר או “לעלות” לארץ (עליה היא ביטוי שמניח שמקום מסויים מתעלה על מקום אחר)

לגבי קדושה – אני לא חושב שירושלים או א”י קדושות בשום צורה. ישראל והשטחים (=אנשים) הכבושים, היום ובעבר הן מקומות מדהימים ומרגשים, טעונים, מלאי היסטוריה ואנשים מרתקים, יש בהן סיטואציות שיכולות לקרות רק שם לטוב ולרע וחווית החיים שלי אישית קשורה אליהם קשר רגשי עמוק וכנראה שאין עוד מקום כזה בשום מקום (אפשר לומר את זה על כל מקום, לא?). באופן אישי לא חושב שקדושה נמצאת במיקום גיאוגרפי כלשהו. בדר”כ אנשים נוטים לייחס קדושה למקומות על סמך אירועים היסטוריים-רוחניים מכוננים שקרו בהם אבל אני לא מבין למה לקדש מקום מסוים ולא לקדש את עצם המאורע? הקדושה בעיניי נמצאת ברעיון שמאחורי המאורע, בין אדם לחברו או לדברים אחרים שכל אחד מקדש אבל קשה לי למצוא קדושה בשטח גיאוגרפי, בקבר או במבנה. אני מייחס קדושה לאירועים בהם יש קשר, חיבור, הבנה, שינוי, אהבה, כנות, שמחה ועוד בין בני אדם לחבריהם ולעצמם. אם יש מקום פיזי שמכיל ומעודד הרבה אירועים כאלה (כמה מקומות שעולים לי בראש הם איזבלה פרידמןמכון חפ”ןהמדרש אלול ובית היתומים של קורצ’אק) זה טוב ויפה ומעודד עוד ועוד רגעים קדושים אבל אני לא אתן לו הגדרה של “מקום קדוש” לנצח ולו רק בגלל החשש הקל שהוא לא ישאר כזה. שוב, הקדושה בעיניי היא בין אנשים, אני לא חושב שקדושה נמצאת במקום. אני מאוד אוהב את הרעיון של ספרים קדושים ומנהגים שונים הנוגעים לקדושת המילה הכתובה כמו גניזה וכתיבה תמה אולם אף אחד מהספרים שהשפיעו על חיי הוא לא קדוש בעיניי, אם כבר יותר קל לי לחשוב מנגינות וריקודים כקדושים.

עלה לי בעבר רעיון להדפיס סטיקרים עם הכיתוב “מקום קדוש”, “מקום קדוש?” ו”מקום_____” ולהפיץ אותם בארץ לאנשים שידביקו וימלאו אותם במרחב הציבורי או הפרטי שלהם בכדי לעורר מחשבה על האספקט המעניין הזה של קדושה בארץ, מה הופך מקום לקדוש ומי מכריז עליו ככזה. אולי שורש המלחמות בא”י לאורך ההיסטוריה הן על קדושת המקומות בה ואנשים לוקחים אותה כמובנת מאליה למרות שמדובר במושג מאוד עמוק ולאו דווקא נתפס. אברהם יהושוע השל כותב בספרו המופתי “שבת” שהיהדות קידשה מקום בזמן (היום השביעי) בניגוד לדוגמאות רבות אחרות של קידוש המקום, המבנה או הסדר החברתי.

ובנושא אחר לגמרי (במעבר חד) – כמה מסקנות לגבי קפה בארה”ב

ציינתי בעבר את הסלידה האוטומטית של ישראלים מטעם הקפה כאן בעוד בארץ הם שותים נסקפה או קפה בוץ, שתי דרכים להכנת קפה שאני מחבב ומכין לאשתי לסירוגין מדי בוקר בבוקרו אולם בלשון המעטה הנסקפה לא ממצה את הארומה הפוטנציאלית של הקפה (שחור זה סיפור אחר). בארץ ראיתי רק פעם אחת אישה יקרה (שלימדה אותי המון, בין היתר היא לימדה אותי שכל דבר יכול להיות מעניין והיא גם כותבת את אחד הבלוגים היפים בארץ) מכינה קפה פילטר ואני זוכר את התמיהה שלי ואת כמות השאלות שלי לגבי דרך החליטה הפשוטה והטעימה הזו שהיתה זרה לי עד אז ושגם קפה בינוני זוכה בה לעדנה לעת זיקנה. קפה זה קצת כמו שחמט, אחרי מס’ מהלכים יש אינסוף אפשרויות למשחק וככל שיש יותר דרכים להכין אותו ויותר קואופרטיבים של חקלאים ובתי קלייה קטנים ועצמאיים שקולים קפה בכמויות קטנות יחסית תוך כדי סחר הוגן, גידול אורגני וטריות מדהימה ככה עשיר ומעשיר יותר הטעם, צריך רק להתרחק מסטארבאקס זה הכל. אני מניח שאותם מסקנות תקפות גם לגבי בירה, אמנם הבירה האמריקאית הנפוצה, באדיוויסר, מרגישה כמו סודה עם קצת חומרי טעם וריח אבל יש פה אינספור מבשלות קטנות ונגישות לצרכן הברוקלינאי שלימדו אותי המון דברים שלא ידעתי שלא ידעתי על בירה (כנ”ל לגבי ארטיקרח). באופן כללי לגבי אוכל בארה”ב – הסופרמרקט השגרתי לעתים נופל ברמת מוצריו (בעיקר הירקות) מזה הישראלי אבל אם מחפשים – ועוד איך שמוצאים.

ולסיום – קדימון מקסים לסרט דוקומנטרי על שלום עליכם, אחד ממספרי הסיפורים הטובים והמצחיקים ביותר שאני יכול לחשוב עליהם, לא זוכר ספר שצחקתי בו כמו מוטיל בן פייסי החזן (בתרגום י.ד. ברקוביץ, הבנתי שהתרגומים החדשים פחות מוצלחים ופחות יידישאיים)