אז מה נהיית אמריקאי האא?

מי לא שמע את המשפט הזה אחרי ששהה כאן לאיזה צורך שלא יהיה יותר מחודש?
ולמי לא היתה איזושהי תגובה רגשית כלפי המשפט הזה, עצבות, שמחה, הקלה, התנגדות, אשמה או משהו אחר?
ולמה בעצם? אולי הבסיס הוא איזושהי תחושת מחוייבות לקולקטיב הארצישראלי, שברגע ששואלים לגבי המחויבות הזו כמה שאלות אז יש פחד מסויים מכל הכיוונים. חברה שגרה בקנדה שאלה אותי אם יש לי רגשות אשמה (יותר נכון היה לשאול האם אני מרגיש צורך או רצון להיות בארץ או עצב להיות כאן כי אשמה זה לא בדיוק רגש והיא לא בדיוק פרודוקטיבית בשום צורה) שאני עוזב את הארץ והתשובה היא כן, קשה לעזוב. יש מין תחושת מחוייבות כזו למשהו לא מוגדר, שמבחינה שכלית ורגשית אני יכול לפרק אותו לגורמים ולצאת כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר ויש גם קשיי התאקלמות במקום חדש ויש עוד הרבה גורמים במשוואה. וגם אם נפרק את המשוואה עוד קצת ונוציא ממנה את ה”פוליטיקה” (הכל פוליטי) שחשובה לכל אחת על פי דעותיה בסופו של דבר מה באמת עומד מאחורי העצב והקושי הזה?

יש לי מחשבה בנושא שעולה לי הרבה פעמים כשאני נזכר בילדות שלי – שזה לא יחזור על עצמו. לא בגלל שפעם היה ערוץ אחד והיום יש יוטיוב אלא פשוט בגלל שזה לא יחזור על עצמו. זה מאוד משעשע אותי שמעיין נהנית לראות את קיפי בן קיפוד אבל היא כאן זה היא כאן ואני בשנות השמונים שם זה אני בשנות השמונים שם ואני מראה לה קטעים מרחוב סומסום ביוטיוב לא בגלל בחירה ראציונאלית כלשהי אלא פשוט בגלל שכנראה יש איזה צורך תת מודע לתת לילדים שלנו משהו דומה למה שאנחנו קיבלנו (אם המשהו הזה היה סביר ומעלה כמובן) וכמובן שמעבר לים זה בלתי אפשרי לתת את המשהו הזה. פגשתי חבר שילדיו גדלים בפרבר אמריקאי בסוג של בועה ישראלית של שנות השבעים, התרגשתי מהפתיחות של החברה האמריקאית לאפשר דברים כאלה וכנראה שאכן רוב הדי.וי.דיים שלהם כנראה יותר טובים ממה שעושים היום. אני מנסה למצוא איזשהו “אבל” אבל הוא לא בא, אולי איזה משחק מלים על להתאבל אבל גם זה לא עובד. אולי אין אבל. אבל גם בארץ זה בלתי אפשרי ואולי אף יותר בלתי רצוי.
מישהו ציין בפניי פעם בצורה של “מ.ש.ל.” במתמטיקה (מה שרצינו להוכיח) את העובדה שאני מדבר וכותב בעברית ומקשיב למוזיקה מהארץ כעובדת היותי ישראלי ומקושר לתרבות ולהווי הישראלי ברמ”ח איבריי. אז מה אומרת העובדה שאני מאזין ומתרגש גם ממוזיקה ואמנות באנגלית לא פחות? כמו גם ההשוואות והנסיונות להוכיח (בדרך כלל מאנשים שלא ממש גרו בארה”ב) כמה שבארץ יותר טוב, כאילו זה שבחרנו לגור כאן אומר שיש לנו צורך להתווכח על איפה יותר טוב ולמה וכאילו שזה שהירושימה ווייטנאם או צ’צ’ניה יותר גרועים מהכיבוש אז זה אומר משהו על הבחירות שלנו באיזושהי צורה. כאילו שהמקום בו בחרת לחיות צריך להצדיק את עצמו או בציטוט – “למי הרגו שש מליון האא? אז שלא יגידו לנו כלום”.

בסופו של דבר אחד הדברים המרכזיים בשבילנו בבחירה להיות כאן הוא החופש להיות ומבחינה סוביקטיבית לגמרי התחושה היא שיש מהמוצר הזה יותר כאן, בחלק הצפון מזרחי של ארה”ב בשבילנו בזמן הזה ואם יהיה חשש לשואה שנייה אז נארוז את הפקאעלך שלנו כמה שיותר מהר ונלך למקום אחר. אשתי שמחזיקה בשלוש אזרחויות מרגישה חסרת לאום וחסרת רגש לאומי והתחושה הזו מרתקת אותי (היא לא ישראלית, כן, יהודייה, בתשובה לשאלה שעולה לך בדיוק עכשיו ועלתה גם לרופא השיניים הכהניסט מלונג איילנד שהיה נשוי לישראלית ועכשיו הוא עם שיקסע וישר עלה עליי שאני שמאלני אבל עשה טיפול טוב) ואני מסתקרן האם אפשר לפתח תחושה כזו, אחרי הכל לאומים הביאו לא מעט מלחמות והרס לאנושות (כן גם הרבה דברים טובים אני יודע).
דרכון, מוצר כ”כ בסיסי, הרבה יותר בסיסי מקוטג’, יכול לקבוע את חייהם ומותם של מליוני בני אדם בשרירותיות מרגיזה וקשה לי למצוא בחתיכת הנייר הזו משהו נעלה כלשהו. אני רוצה לשאול שאלה עניינית שהיא גם לא עניינית באותו זמן – האם כל הגבולות (או חוסר הגבולות) האלה מיטיבים עם האנושות בסופו של יום?

אז למה אני כן מתגעגע בארץ? כנראה שבעיקר לזכרונות ולחוויות ההתעצבות שלי כעצמי בתור ילד ובתור בוגר. אין לי רצון כיום לטייל או לחיות בשבילי וערי ישראל, משהו במרחק, בכאן הזה ובזמן הזה הבהיר לי את זה, לא כקביעה עובדתית נצחית לכלל אלא כמשהו אישי עכשווי ופשוט של אני רוצה לחיות את חיי כאן כרגע, אין לי רצון להיכנס יותר מדי לקלחת הרגשית והפוליטית בארץ למרות שאני עושה את זה מדי פעם בנוחיות של האינטרנט אבל הרבה תקריות לא נעימות ושלט אדום גדול בקריית יובל שקרא “שמאלנים בוגדים” הוציאו לי את החשק והגדילו לי את הכאב בנושא. אם אני בוגד במשהו אז זה משהו שאף פעם לא התחייבתי אליו (בהשבעה בצבא רק עשיתי עם השפתיים ולא עם כל הלב) והוא אף פעם לא התחייב אלי אישית אלא רק אל כלל מסויים, כארבעים אחוז מיהודי העולם, ומנסה לייצג את כולם.

למרות שאני מנסה לחיות את חיי על פי הצרכים והרצונות שלי ושל משפחתי השאלות האלה, שאין דרך להסתכל עליהם אלא גם ובעיקר כשאלות פוליטיות, עולות כל הזמן ומוציאות אותי מהכאן ועכשיו. הרצון לבחור את הבחירות הנכונות בשבילנו ובשביל ילדינו מעורר המון שאלות וקשיים. בשביל משפחות שהחליטו לעשות שינוי מהותי כמו הגירה באורח חייהם השאלות האלה מוחשיות הרבה יותר ובעיניי גם מאוד מעניינות.

ואסיים בהמלצה – הספר “קרובים רחוקים” של אודי זומר בנושא הורים ישראלים באמריקה (שמתם לב שכשאומרים אמריקה מתכוונים למדינה אחת בצפון היבשת?) אשר מכיל מגוון רחב של ראיונות מרתקים בנושא עם משפחות של ישראלים בארה”ב, יחד עם הרבה שאלות וגם לא מעט מסקנות.

Advertisements

בין כאן לשם עומד טרנזיסטור ישן ופיל חום במרכז החדר

לעתים אני תוהה עד כמה האינטרנט מספק לי את הצרכים שלי מהארץ ואם אני צריך לזרוק מספר אז יותר מחמישים אחוז יהיה הימור צנוע. סקייפ, פייסבוק, יוטיוב, חדשות, מאמרים, בלוגים, הזמנת ספרים בדואר ועוד ועוד. מגע אנושי בהחלט חסר ואולי גם לא מעט דברים אחרים אבל בגדול אני מרגיש שהרשת עוזרת לי להינות ממה שאני אוהב בארץ ולהתעדכן בסיבות ללמה אני לא בהכרח רוצה לחזור. בסך הכל זו עסקה טובה שחוסכת המון כאב ראש. החסרון של העסקה הזו הוא שיותר קל לי לקרוא על מה שעובר על מרגלית צנעני במעצר למרות שזה ממש לא מעניין אותי מאשר על הבחירות הקרובות בעיירתינו הקטנטונת שיכולות להשפיע על החיים שלנו לא מעט. אפילו על ההוריקן איירין קראתי בעברית, בעיקר מתוך נוחות. נוצרת לי תחושת נתק מסויימת וקצת מוזרה של להיות כאן ושם בו זמנית. אני באמת לא יודע מה מביא אותי לקריאה כה רבה על המתרחש בארץ אבל מעבר לפוליטיקה אני עוקב גם אחר עבודות של חברים, פרוייקטים שחשובים לי, מחאת האוהלים ועוד ועוד. חוץ מאלה מעיין רואה לא מעט ילדים שהיא לא מכירה שרים ביוטיוב נדנד או עשר אצבעות לי יש. כשהייתי הרבה יותר גדול ממנה הייתה הופעה של הופה היי במתנ”ס בנצרת עלית ולא הבנתי איך הם יכולים להיות גם בטלווזיה וגם במתנ”ס באותו הזמן ובטח שלא יכלתי לראות את אותו קליפ רצוא ושוב עם דילוגים על קטעים שאני לא אוהב.

לפעמים אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הייתי מהגר לפני עשרים שנה או יותר, שיחות טלפון ומכתבים היו הדרך היחידה לתקשר עם הארץ חוץ מקשר חד-צדדי של קריאת עיתונים וצפייה בטלווזיה. אני נוטה להאמין שהייתי הרבה יותר מעורב במתרחש בארה”ב, האנגלית שלי הייתה הרבה יותר טובה והייתי קורא יותר ספרים. אולי גם הייתי מתגעגע יותר, אני כמעט ולא מרגיש צורך לטייל בישראל ואולי זה בגלל שאני מתבונן מדי פעם בתמונות וקטעי וידאו מהארץ ושהזכרונות לעתים יותר יפים מהמציאות. הכמיהה לשנה הבאה בירושלים הבנוייה יפה לאין שיעור מהרס הבניינים הישנים והמקסימים לטובת בנייה הולילנדית נטולת קדושה. מבחינה תיאורטית אני לא חושב שזה בריא לבני אנוש להיות קשורים למקום מסויים עד לרמה שהם מוכנים להרוג מישהו בגלל זה ובאופן אישי אני בתהליך מוצלח של גמילה מהקשר למקום (לא שכשהייתי קשור הייתי הורג מישהו בגלל זה), עוד לא סיימתי אותו אבל אני בדרך ואולי תמיד אהיה בה. לעומת זאת קשר לשפה הוא קשר מסוג אחר.

העברית שאני מדבר עם מעיין היא מעין עברית רק שלנו, עם עיוותי לשון וצחוק שהוא רק שלי ושלה. היא הבן אדם היחיד שאני מדבר איתו בעברית באופן יום יומי (אנה לא מדברת עברית וסשה אוהבת בעיקר שעושים לה ברר ברר עם השפתיים). אני מניח שאם הייתי מדבר איתה בעברית בארץ השפה היתה שונה, אולי זו תחושת הבועה של ללכת ברחוב ולדבר בינינו עם סיכוי מינימלי שמישהו יבין אותנו, מה שמייחד מאוד את השפה בשבילי, אולי זה גם משהו אחר שאני לא מודע אליו. אני מודע לזה שגם אם היא תדבר עברית בצורה שוטפת סביר להניח שהיא לא תדבר עם הילדים שלה בעברית והשפה תיעלם לה, כמו שאני לא מדבר עיראקית או יידיש או גרמנית. שפות נעלמות להן לאיטן ואולי קטעי היוטיוב שאני מראה למעיין מאוד דומים לטרנזיסטור הישן של סבא שלי בדירה הקטנה ברחוב יציאת אירופה בחיפה שניגן מנגינות וחדשות בערבית מבוקר עד ערב. מעיין כל כך התלהבה מהרכבת התחתית ובמשך ימים התשובה לכל שאלה הייתה צ’ו צ’ו ביפ ביפ. איך יצאו בני ישראל ממצרים?, שאלתי אותה. בסאבווי.

יצאנו מברוקלין אל עבר אוויר טוב יותר ובשבוע האחרון התווספו להם קרטונים אלי קרטונים ויש לנו עכשיו פיל חום במרכז הסלון. יש איזושהי עצבות מיוחדת בימים האחרונים לפני מעבר דירה, יחד עם כל הפיצ’פקאעס מתכנסים להם כל הזכרונות וכל החוויות שנחוו כאן אל פינה מאוד מסויימת בלב. פעם באתי אל דירת ילדותי ברחוב השושנים וכמעט דפקתי בדלת בכדי לבקש לראות לכמה דקות את החדר בו גדלתי. אולי זה הסטיקר שהיה מודבק על הדלת שגרם לי להסתפק בלהסתכל מלמטה על החלון ממנו הסתכלתי אל ההרים. מאותם הרים שנים רבות אחר כך הסתכלתי על העיר עם חברה מנצרת והיא ראתה את חלון ילדותי אחרת לגמרי מאיך שאני ראיתי אותו.

מעיין מוצאת את הגברת באדום שמופיעה ב0:36 בלתי נסבלת וכמעט בוכה עד שאני מעביר את הוידאו למוזיקה ולריקודים ב1:45. צודקת.

באנגלית יש את התוספת after all לעולם הקטן שחסרה בעברית ובערבית, כאילו שבאנגלית יש ציפייה מהעולם שיהיה גדול אולם אחרי בדיקה מדוקדקת מגלים שהוא קטן בעוד שבעברית וערבית מובן מאליו שהעולם קטן מאוד, עולם של צחוק ועולם דמעות.

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם
הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ
כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת
כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ

‘קהלת א

שתהיה שנה מלאה בהפתעות וגילויים מרתקים, המון אהבה, שינוי וצחוק ילדים מתגלגל

לזכר יקיר שמאי ז”ל. כשנפגשנו לא ידעתי שתהיה השראה מתמשכת להמשך חיי. תודה

SEPTEMBER 8, 2011 @ 07:17:AM