מאיפה אתה בארץ?

מאיפה אתה בארץ? שאלה שתמיד איכשהו נשאלת במפגש עם ישראלי בתפוצות, לרוב בחמש הדקות הראשונות של הפגישה. לא שאם התשובה תהיה עלי ד’, מעגן מיכאל, דימונה או סביון ישנה הדבר חלילה משהו מהפרספקטיבה של השואל על הנשאל אבל בכל זאת, שואלים

האמת היא שאני לא כל כך יודע מאיפה אני בארץ ולא נתקלתי במדריך רשמי המסביר איך לענות על השאלה הזו

אם לענות על פי המקום בו ביליתי את התקופה הארוכה ביותר אני מנצרת עלית, שם חייתי עד גיל עשר, שם הרכנתי את ראשי מפני הסקאדים של סדאם אשר החלו לרדת דווקא ביום הולדתי אשר בוטל ואני שרוי בצער המהול בשמחת ביטול ימי בית הספר

לאחר מכן כפר סבא, שם הכרתי את דילן, סיגריה ראשונה, אהבות נעורים, שאלות קיומיות של תיכוניסט ונסיעות בקו אגד 567 לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות דיסקים מזויפים של פינק פלויד והביטלס

הייתי גם במקומות שלאו דווקא נמצאים בהגדרה המקובלת של “בארץ” (זו שאלה פוליטית לא פשוטה מה בארץ ומה לא). בחורים נידחים ביותר במהלך השירות הצבאי שבאחד מהם, כמה קראוונים על גבול מצרים, נכבה הגנרטור פעם והסתכלנו על הכוכבים בלילה מדברי צונן והשקט שיכר אותנו. במוצב אחר, על התעלות שחוצות את ים המלח לשניים, מצאנו חתולה גוססת וקראנו לה צאפי או פייפי, על שם המוצבים הירדנים שנמצאו מהצד השני של המקום הנמוך בעולם. החתולה מתה ושלחו את כולם לבאר שבע למרפאה הראשית לבדוק שלאף אחד אין כלבת

שנתיים גרתי בנתיבות וחמש בירושלים. בנתיבות יש את החמסה הגדולה בעולם, שהיא גם מגרש החנייה לקבר הבבא סאלי. אנחנו היינו בני גרעין שהחברה להגנת הטבע שלחה ללמד ערכי טבע ונוף לאוכלוסיה המקומית שממנה יותר למדתי משלימדתי. ובירושלים הרגשתי בבית, הכי בבית שאי פעם הרגשתי בארץ, שם ראיתי לראשונה שלט אדום ענק המתנוסס מחלון שיכון וקורא “שמאלנים בוגדים”, שם יצרתי והכרתי, ומשם גם עזבתי

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

An Israeli, uncomfortable at shul

In Israel, there is no public transportation on Shabbat. That’s one of the ways Israel decided to act as a Jewish state. If you choose not to observe Shabbat and you don’t have a car, Judaism might be something very uncomfortable for you one day of the week, something that stops you from living your life the way you want to (or makes you spend a lot of money on taxis). You may say – it’s not a big deal, and maybe it is just a little thing not worth mentioning. still, any secular person without a car in Israel experience Shabbat as something that takes away a very basic right/need of transportation and that inevitably discriminate the poor secular folks by doing so.

Another issue regarding the definition of Israel as a Jewish state is that Jews in Israel have to marry and divorce through an ultra orthodox rabbinical institute that is literally following biblical and Halakha laws in ways that would seem (and are) absurd, discriminating and chauvinistic. You may say – that is Judaism, I got married with a Rabbi too. Well, think again.. It’s a very problematic issue for many Israelis, including hundreds of thousands of them that their Judaism is “in doubt”, like many who immigrated from former USSR and might have a non-Jewish grandparent or for those who wish to marry a non Jewish spouse, for example. In Israel, to be a Jew is not only a spiritual journey you take or a tradition one choose to continue but a legal definition that is usually defined by the Orthodox interpretation of Jewish law. For many Israelis who suffer from or disturbed by those examples – that’s Judaism. It’s a sad, annoying, upsetting mixture of old and new laws that keeps them from living the way they want to, the way they deserve to.

We, as Jews, have a long history of finding solutions, especially for problems that a foreign ruler brings on us. Therefore most of these problems have “solutions” – All around Israel there are many legal or semi legal shuttle taxis that can bring you from some places to some places (not to or from all places, often expansive and not always safe) on Shabbat. You can travel abroad and enjoy civil marriage in a foreign country and it will be a valid marriage that Israel recognize by all means (but you pay for the flying tickets). If you need to divorce, however, you have to do it in Israel and you might find many, many difficulties with judges who follow or inspired by biblical law. For example, during a divorce settlement a rabbinical court (Beit Din) ruled to fine a mother who didn’t want to circumcise her one year old son and was in disagreement about that with her former husband. No big deal, only 500 Shekels (about $140) fine per day until she’ll change her mind or object their decision at the supreme court. Apparently religious court has the right to do such thing in Israel and that’s just one example that made news recently. The judges explained the decision with many good points about the importance of the Mitzvah of Brit Milah to the child’s spirit. That’s Judaism.

If you wish to purchase bread or other leavened products (chametz) during Passover you could do it freely, but only in Arab stores. A Jew who choose to  sell bread during that time might be fined (eating is still legal thank G-d). Most business owners choose not to sell bread during Passover anyway, for their own observance or for the fear of losing costumers. If you wish to be buried in a Jewish cemetery you might have all sorts of issues as well regarding the Jewish law and other issues, like the ability to be legally defined as a citizen with no religion, the process of converting or the absurd fact that the word “Kosher” is trademarked by religious institutes and it’s basically illegal to define foods and restaurants as Kosher without their approval are very problematic as well and to an American ear might also sound very disturbing.

bench-jews-only

All of these issues have solutions but none of them have a perfect solution, that’s what happen when you need to define what is Judaism and you have many different kinds of Jews plus a dysfunctional political system. And I only mentioned issues regarding the relationships between Jews and Jews, the relationship between Judaism and other nations in Israel and in the occupied territories is a different issue(s) that would take much more than few paragraphs to explain, assuming that there is somewhere an explanation that more than few people would agree upon.

So next time you meet an Israeli at a synagogue and he or she seems a bit uncomfortable, that might be the reason. That’s why even after working and being engaged in a very meaningful way for more than two years at our synagogue, BHA at Beacon NY, I often feel uncomfortable about it even though I have only great things to say about the shul, the rabbi and the community. I find it impossible to tell an Israeli friend that I’m working at a synagogue without sounding a little apologetic, as if I’m doing something wrong. If you grow up seeing something, let’s call it Judaism, as a source of lots of troubles and very little joy, it’s not that easy to let go of that image. Without trying to sound too dramatic, especially since I never really experienced a violent religious oppression, I admire the religious freedom and freedom from religion in the US. Though not at all perfect, I find this system much better than the Israeli one. Though I didn’t marry in Israel and I was lucky to have a car soon after getting a driver’s license, those kind of issues still upsets me when I think of them. I do think that every religion that tries to force itself on others would become a little ugly, often for its most devoted believers too. Maybe these examples, besides being such complex issues, are not that pretty after all.

איזהו גיבור?

בסרטו החדש של יואב שמיר “10%, מה הופך אדם לגיבור” (להשכרה או קנייה כאן) הוא יוצא למסע הרפתקאות ברחבי העולם בכדי לענות על השאלה שרבים שאלו לפניו – מה הופך אדם לגיבור והאם ניתן לשכפל את מודל הגבורות בכדי להביא לעולם עוד ועוד גיבורים שיהפכו אותו למקום טוב יותר. שמיר יוצא למסע בעקבות השאלה בדומה לסרטו הקודם “השמצה”, שם יצא למסע בכדי לברר מה זאת אנטישמיות ואיפה היא נמצאת כיום. המסע מביא את סיפורם של דמויות רבות מתרבויות שונות, כיאה לשאלה אוניברסלית כל כך. שמיר מדלג באלגנטיות בין קופים באפריקה, חסידי אומות העולם, מנהיגי כנופיות שהפכו לפעילים חברתיים, בחור שהציל נוסע שנפל אל פסי הרכבת, טייס קרבי שהפך לפעיל נגד הכיבוש ועוד. כולם גיבורים בעיני שמיר וכעת נותר רק לברר מה משותף ביניהם ואיך ניתן לחקות את פעילותם בעזרתם של שני חוקרים בעלי שם עולמי. תשובה לשאלה הזו תוביל אותנו לעולם טוב יותר, או לפחות זו התחושה שמקבלים מצפייה בקדימון המעולה.

שמיר עובד קשה ונוסע ללא מעט מדינות שונות בכדי להיפגש עם הרבה מאוד אנשים אולם כמה שעות לאחר הצפייה בסרט ניסיתי להיזכר בשמות הגיבורים והצלחתי להיזכר רק באחד. אולי מדובר בזכרון שלי אבל יש תחושה שלא מצליחים להתחבר באמת לאף גיבור – כל סיפור של גיבור הוא יחסית שטחי ולא נכנס ליותר מדי פרטים לגבי חיי הגיבור מלבד המעשה עצמו. אולי כך הדבר מתוך הרצון להראות את חייהם של כמה שיותר גיבורים או מהחלטת עריכה ליצור סרט בעקבות מסעו של שמיר ולא בעקבות הגיבורים עצמם. מדובר באנשים מרתקים שאכן ראויים להיקרא גיבורים אבל לפחות מהסרט לא ברור בדיוק מה הגבורה המדויקת שלהם, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת מלבד המעשה עצמו אותו הם ביצעו. מוצגים המון פרטים ביוגרפיים ומחקרים שונים אבל רוב הגיבורים לא מעוררים יותר מדי רגשות. אין מדובר באיכות הסיפור אלא שפשוט אין מספיק זמן מסך עם כל אחד בשביל להיקשר אליו רגשית בתור צופה.

שם הסרט נלקח מניסוי מפורסם של סטנלי מילגרם משנות השישים בו נתבקשו אנשים להעניש בזרם חשמלי את מי שחשבו למשתתפים בניסוי שלא ענו נכונה על שאלות שנשאלו. בניגוד לכל ההנחות מרבית המשתתפים הסכימו להתנהג בצורה סאדיסטית כלפי אנשים שלא הכירו ואילו רק 10% סירבו ואלה הם הגיבורים אחריהם מתחקה הסרט. הניסוי הפתיע את הקהילה המדעית ועורר הדים רבים והוא חשוב גם כיום.

נדמה ששמיר יצא לחפש גיבורים ומצא את עצמו כגיבור הסרט – מבין כל הגיבורים שמופיעים בסרט שמיר הוא היחיד שמצליח לעורר רגשות מורכבים והוא הדמות היחידה שעוברת איזשהו שינוי משמעותי אותו מצליח הסרט לתעד. ואיזה שינוי? שמיר בעצם מגלה שאין תשובה לשאלה שהוא שאל, אולי השאלה כללית מדי ואולי הנסיון להשיב הוא אבוד מראש. לא ברור מה הופך אדם לגיבור ולפחות על פי חוקרת מיד ושם המתמחה בענייני חסידי אומות העולם עצם השאלה היא קצת לא במקום. גם חוקרים אחרים לא מצאו משהו יותר מדי מעניין בנושא למעט העובדה שמעשים טובים עושים נעים במוח למי שמבצע אותם וכמו סוגים אחרים של הנאה גם הם יכולים להיות ממכרים. אז נשאלת השאלה – איך עושים מזה סרט?

ב”השמצה” שמיר מצליח להכניס את עצמו (ואת סבתא שלו שהיא גיבורה ומצחיקה גדולה בזכות עצמה) בצורה חיננית אל תוך עניינים שברומו של עולם ולהיות במאי שמשתתף בסרט של עצמו ולהוסיף בכך תיבול משובח לסרט שבעיני הוא אחד הסרטים התיעודיים היותר טובים שנעשו בארץ לאחרונה ולדעתי יש בו גם מימד מסוים של גבורה, אם אנחנו מגדירים גבורה כעמידה נגד הזרם והתעקשות לספר פרטים חשובים שאנשים לא אוהבים לשמוע. גם בסרטו מ2003, “מחסומים” בוודאי ובוודאי שיש הרבה מאוד גבורה ואומץ אמנותי. ב”מה הופך אדם לגיבור?”, לעומת זאת, נדמה שהגבורה מעט מתפספסת מרוב נסיונות להגדיר אותה. למרות שדמותו של שמיר מעוררת המון חיוכים ורצון לשתות איתו בירה לדעתי טוב היה לפצל את המסע האישי שלו ושל גיבורי הסרט לשני סרטים שונים כי נדמה שבסרט אחד פשוט אין מקום לכל כך הרבה סיפורים, בטח שלא אם מוסיפים למרק כמה מהשאלות המרתקות ביותר לגבי טיבו של המין האנושי ששמיר לא מהסס לשאול.

בסופו של הסרט נותרתי עם תחושת החמצה, אמנם הכרתי לא מעט גיבורים מעוררי השראה אבל לא מצאתי ולו תשובה טובה אחת לשאלות שהסרט התיימר לענות עליהם, שכאמור הם כמה מהשאלות הבסיסיות ביותר בנוגע למין האנושי. כמו ב”השמצה” גם כאן יש חינניות והומור אבל חסר חוט מקשר בין הסיפורים, אולי באמת אין חוט מקשר בין הסיפורים הללו ואולי גבורה אמנותית תהיה לומר זאת בפירוש – במקום זאת הסרט עובר מדמות לדמות ונוצרת ציפייה לתשובה מסויימת אך בסוף מקבלים מסר לא ברור, קצת ניו-אייג’י, קצת הזוי ובהחלט שלא עומד בסטנדרט הגבוה של הסוף המעולה של “מחסומים”, שם נרקם חיבור עדין בין מציאות, קומדיה וטרגדיה ששמעון פרס היה בודאי קורא לו מזרח תיכון חדש (למי שלא ראה – מומלץ בחום). כנראה שסרט אחד פשוט אינו מספיק למטרה הנעלה הזו וכדאי היה ליצור סדרה בת מספר פרקים או טרילוגית סרטים בנושא.

הדבר הכי טוב בסרט הוא שהוא מצליח לעורר אינספור שאלות ואני בטוח שכל אחת תחשוב על שאלות מרתקות אחרות בעקבות הצפייה. כי באמת, מה הופך אדם לגיבור? מי שמצפה לקבל תשובה על כך בשעה וחצי צפוי להתאכזב, אולי מכיוון שזו שאלה עליה ראוי לחשוב במהלך חיים שלמים. שמיר מנסה לבדוק האם הוא עצמו גיבור ולדעתי נופל בגדול בהנחה שגיבור הוא מי שיסכן את חייו בשביל אחרים, מה שהוא לפחות, כמו רוב האנושות, לא ימהרו לעשות. אמנם זוהי גבורה אבל האם זו הגבורה היחידה? האם אין סוגים אחרים של גבורה מלבד הנכונות לסכן את חיינו? האם לא היו חיילים גרמנים שסיכנו והקריבו את חייהם לטובת רעיונות שפלים? עד לא מזמן לידה היתה כרוכה בסכנת חיים רצינית, האם כל הנשים שילדו ילדים בעבר הן גיבורות? צ’רצ’יל, שרבים רואים בו גיבור מלחה”ע השנייה, לא הקריב שערה משערות ראשו במהלך מלחמת העולם השנייה. סביר מאוד להניח שאם היה בוחר להיכנע להיטלר היה מוצא עצמו במאסר או על עמוד התלייה, משמע לפחות מבחינה אישית גבורתו דווקא מנעה ממנו לשלם מחיר אישי כבד. המכבים, שרבים רואים במעשיהם גבורה עילאית, היו קנאים דתיים שלא היו מביישים את מאיר כהנא ושהביאו חורבן גדול לעם ישראל, גדול הרבה יותר מאשר חנוכת מקדש ועצמאות זמנית שהצליחו להשיג. האם הם היו גיבורים? האם יכולה להיות גם גבורה רגשית, בה הגיבור מתעלה על תחושות או אינסטינקטים שונים מבלי לבצע מעשה ספציפי כלשהו? האם מעשה גבורה יכול להתבצע גם על ידי איש שפל רוח? ועוד ועוד שאלות בנושא גבורה שחשוב מאוד לשאול אך יש להיזהר מאוד בתשובות שטחיות בנוגע אליהן.

חשוב לציין שבשביל צופים רבים שמיר הוא אכן גיבור אמנותי שהצליח ליצור את מה שהוא כנראה הסרט התיעודי הטוב ביותר שנעשה על הכיבוש הישראלי. (ניתן לראות את כל הסרט ביוטיוב אבל גיבורים אמיתיים תומכים באמנות שתומכת בהם לכן כדאי גם לשלם. אני לא תמיד גיבור בנושא הזה אבל אני משתדל). לכן, גם אם הסרט הנ”ל הבטיח קצת יותר מדי ממה שסרט אחד יכול לתת, שמיר הוא מהבמאים האהובים עלי שכיף לראות את ההתפתחות האמנותית שלו. למרות שהוא יחלוק עלי בנושא, בשבילי שמיר הוא ללא ספק גיבור למרות שאחרי צפייה בסרט כבר לא ברור לי מה המילה הזו בכלל אומרת.

מעשה ברב, נחש וכומר

פעם אחת היו רב וכומר מרדפין אחר צאצאיהם בגן השעשועין עד אשר כלו כוחותם והיו מותשין. והיתה בת הרב אצה אלי נדנדה ומפצירה באביה – נדנדני רצוא ושוב, נדנדני נדנדני! והיה הרב מנדנדה, דוחף פעם מלפנים ופעם מאחור כרצון הבת עד אשר החלה כתף הרב דואבת והגיעה שעת דמדומים. והיתה בת הכומר מהלכת בין הקורות ומתישה את רוח אביה עד אשר היתה מגיעה אף היא אלי נדנדה והיתה גם היא מפצירה באביה נדנדני נדנדי, לא כך, מלפנים, מאחור, חדל, המשך. והיו צחוק ובכי נמזגין יחדיו בגן השעשועין והיו הרב והכומר מחליפין מבטים בינהם ולבם נפתח האחד לשני בעוד כוחותיהם תשו. והיה המבט גולש לשיחה והיו מגלין איש על רעהו פרטי פרטים על ביוגרפיה דומה ומערכת ערכים דומה ואמונה שונה, והיה הקשר מפרה ומלמד ונמשך להנאתם. והיתה הדת הנבדלת מקור עניין להם, והיו הרב והכומר נפגשין למה שקרוי בלשון רומי “פליי-דייט” בהן היו הבנות מצחקקות והמבוגרים מדסקסין. והרב היה מחדש חידושים רבים בדרכו לבניית קהילה ברת קיימא והיה הכומר מחדש אף הוא חידושין בקהילתו והיו שניהם אנשי חזון ומעשה, ליברליים אך יחד עם זאת לא פראיירים.

והיתה יד נעלמה בדבר, יד ה’ או ידו של הלורד ובמרתף הכנסייה נותר חלל ריק ומעופש. אמר הכומר לחברו – “הבה נהפכהו לגלריית אמנות בה יוכלו כולם ליצור ולהתדיין על עניינים שבין האדם לאל, האל לאדם ומה שביניהם” והיה החזון קורם עור וגידים ואמרו יחדיו “הבה נערוך יחדיו מפגשים בין שתי הקהילות שלנו והיו למדין זה עם זה וזה מזה” והיו עושים זאת, והיתה נוצרת לה תערוכת אמנות בהשראת ראשית ספר בראשית בהשתתפות קהילת יהודי עמק ההאדסון וקהילת זרם נוצרי אחד (Presbyterian) שבעיר ביקון אשר שוכנת על גדות הנהר (ביקון בלעז – מגדלור, ולא בייקון שמשמעו קתלי חזיר).

והיתה הגלריה, Faith in art gallery, שואבת לתוכה מבקרים מעטים בלבד בשל מיקומה הלא אטרקטיבי ושאינו קרוב לשום מקום בו אפשר ללגום אספרסו (המקימים של הכנסייה לפני 150 שנה, מה הם חשבו לעצמם בדיוק?). להלן עבודותי שלי בתערוכה, הסיפור שסיפרתי הוא בסך הכל נכון אבל עם הפרטים הייתי קצת גמיש. את שאר היצירות ניתן לראות כאן, חלקן הן עבודות מעולות בעיניי. מעולם לא דמיינתי לעצמי שאשתתף בתערוכה קבוצתית בכנסייה ולזכות כל הנוגעים בדבר ייאמר שמלבד טקסט אחד שרציתי להציג בתערוכה ואולי באמת עבר איזה גבול או שניים ניתן חופש אמנותי גמור להרבה אמנים שה’ או ישו לא בדיוק שוכנים בלבם, סחתיין לרב והידד לכומר . חוויית הלימוד המשותפת גם כן היתה מיוחדת ולא רק בגלל שגם הרב וגם הכומר הם באמת אנשים מיוחדים ומבריקים בתחומם אלא כי באמת היה לימוד ושיתוף (חלק מהשיעור היה פשוט שיחה מוכוונת בקבוצות קטנות). אני סקרן לדעת האם אפשרי שבית הכנסת הגדול בירושלים, מסגד אל אקצה וכנסיית הקבר יזמינו אמנים יהודים מוסלמים ונוצרים ליצור תערוכת אמנות משותפת בנושא המשותף לכולם, למשל יחס החברה שלהם לארץ הקודש, יחסי גברים-נשים, מסורת מול קידמה וכו’. אם חזון “וכתתו חרבותם לאתים” אפשרי גם אפשרי לביצוע אז זו דווקא לא פנטזיה גדולה כל כך.


גן ילדים  / God in Lego

Continue reading

אז מה נהיית אמריקאי האא?

מי לא שמע את המשפט הזה אחרי ששהה כאן לאיזה צורך שלא יהיה יותר מחודש?
ולמי לא היתה איזושהי תגובה רגשית כלפי המשפט הזה, עצבות, שמחה, הקלה, התנגדות, אשמה או משהו אחר?
ולמה בעצם? אולי הבסיס הוא איזושהי תחושת מחוייבות לקולקטיב הארצישראלי, שברגע ששואלים לגבי המחויבות הזו כמה שאלות אז יש פחד מסויים מכל הכיוונים. חברה שגרה בקנדה שאלה אותי אם יש לי רגשות אשמה (יותר נכון היה לשאול האם אני מרגיש צורך או רצון להיות בארץ או עצב להיות כאן כי אשמה זה לא בדיוק רגש והיא לא בדיוק פרודוקטיבית בשום צורה) שאני עוזב את הארץ והתשובה היא כן, קשה לעזוב. יש מין תחושת מחוייבות כזו למשהו לא מוגדר, שמבחינה שכלית ורגשית אני יכול לפרק אותו לגורמים ולצאת כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר ויש גם קשיי התאקלמות במקום חדש ויש עוד הרבה גורמים במשוואה. וגם אם נפרק את המשוואה עוד קצת ונוציא ממנה את ה”פוליטיקה” (הכל פוליטי) שחשובה לכל אחת על פי דעותיה בסופו של דבר מה באמת עומד מאחורי העצב והקושי הזה?

יש לי מחשבה בנושא שעולה לי הרבה פעמים כשאני נזכר בילדות שלי – שזה לא יחזור על עצמו. לא בגלל שפעם היה ערוץ אחד והיום יש יוטיוב אלא פשוט בגלל שזה לא יחזור על עצמו. זה מאוד משעשע אותי שמעיין נהנית לראות את קיפי בן קיפוד אבל היא כאן זה היא כאן ואני בשנות השמונים שם זה אני בשנות השמונים שם ואני מראה לה קטעים מרחוב סומסום ביוטיוב לא בגלל בחירה ראציונאלית כלשהי אלא פשוט בגלל שכנראה יש איזה צורך תת מודע לתת לילדים שלנו משהו דומה למה שאנחנו קיבלנו (אם המשהו הזה היה סביר ומעלה כמובן) וכמובן שמעבר לים זה בלתי אפשרי לתת את המשהו הזה. פגשתי חבר שילדיו גדלים בפרבר אמריקאי בסוג של בועה ישראלית של שנות השבעים, התרגשתי מהפתיחות של החברה האמריקאית לאפשר דברים כאלה וכנראה שאכן רוב הדי.וי.דיים שלהם כנראה יותר טובים ממה שעושים היום. אני מנסה למצוא איזשהו “אבל” אבל הוא לא בא, אולי איזה משחק מלים על להתאבל אבל גם זה לא עובד. אולי אין אבל. אבל גם בארץ זה בלתי אפשרי ואולי אף יותר בלתי רצוי.
מישהו ציין בפניי פעם בצורה של “מ.ש.ל.” במתמטיקה (מה שרצינו להוכיח) את העובדה שאני מדבר וכותב בעברית ומקשיב למוזיקה מהארץ כעובדת היותי ישראלי ומקושר לתרבות ולהווי הישראלי ברמ”ח איבריי. אז מה אומרת העובדה שאני מאזין ומתרגש גם ממוזיקה ואמנות באנגלית לא פחות? כמו גם ההשוואות והנסיונות להוכיח (בדרך כלל מאנשים שלא ממש גרו בארה”ב) כמה שבארץ יותר טוב, כאילו זה שבחרנו לגור כאן אומר שיש לנו צורך להתווכח על איפה יותר טוב ולמה וכאילו שזה שהירושימה ווייטנאם או צ’צ’ניה יותר גרועים מהכיבוש אז זה אומר משהו על הבחירות שלנו באיזושהי צורה. כאילו שהמקום בו בחרת לחיות צריך להצדיק את עצמו או בציטוט – “למי הרגו שש מליון האא? אז שלא יגידו לנו כלום”.

בסופו של דבר אחד הדברים המרכזיים בשבילנו בבחירה להיות כאן הוא החופש להיות ומבחינה סוביקטיבית לגמרי התחושה היא שיש מהמוצר הזה יותר כאן, בחלק הצפון מזרחי של ארה”ב בשבילנו בזמן הזה ואם יהיה חשש לשואה שנייה אז נארוז את הפקאעלך שלנו כמה שיותר מהר ונלך למקום אחר. אשתי שמחזיקה בשלוש אזרחויות מרגישה חסרת לאום וחסרת רגש לאומי והתחושה הזו מרתקת אותי (היא לא ישראלית, כן, יהודייה, בתשובה לשאלה שעולה לך בדיוק עכשיו ועלתה גם לרופא השיניים הכהניסט מלונג איילנד שהיה נשוי לישראלית ועכשיו הוא עם שיקסע וישר עלה עליי שאני שמאלני אבל עשה טיפול טוב) ואני מסתקרן האם אפשר לפתח תחושה כזו, אחרי הכל לאומים הביאו לא מעט מלחמות והרס לאנושות (כן גם הרבה דברים טובים אני יודע).
דרכון, מוצר כ”כ בסיסי, הרבה יותר בסיסי מקוטג’, יכול לקבוע את חייהם ומותם של מליוני בני אדם בשרירותיות מרגיזה וקשה לי למצוא בחתיכת הנייר הזו משהו נעלה כלשהו. אני רוצה לשאול שאלה עניינית שהיא גם לא עניינית באותו זמן – האם כל הגבולות (או חוסר הגבולות) האלה מיטיבים עם האנושות בסופו של יום?

אז למה אני כן מתגעגע בארץ? כנראה שבעיקר לזכרונות ולחוויות ההתעצבות שלי כעצמי בתור ילד ובתור בוגר. אין לי רצון כיום לטייל או לחיות בשבילי וערי ישראל, משהו במרחק, בכאן הזה ובזמן הזה הבהיר לי את זה, לא כקביעה עובדתית נצחית לכלל אלא כמשהו אישי עכשווי ופשוט של אני רוצה לחיות את חיי כאן כרגע, אין לי רצון להיכנס יותר מדי לקלחת הרגשית והפוליטית בארץ למרות שאני עושה את זה מדי פעם בנוחיות של האינטרנט אבל הרבה תקריות לא נעימות ושלט אדום גדול בקריית יובל שקרא “שמאלנים בוגדים” הוציאו לי את החשק והגדילו לי את הכאב בנושא. אם אני בוגד במשהו אז זה משהו שאף פעם לא התחייבתי אליו (בהשבעה בצבא רק עשיתי עם השפתיים ולא עם כל הלב) והוא אף פעם לא התחייב אלי אישית אלא רק אל כלל מסויים, כארבעים אחוז מיהודי העולם, ומנסה לייצג את כולם.

למרות שאני מנסה לחיות את חיי על פי הצרכים והרצונות שלי ושל משפחתי השאלות האלה, שאין דרך להסתכל עליהם אלא גם ובעיקר כשאלות פוליטיות, עולות כל הזמן ומוציאות אותי מהכאן ועכשיו. הרצון לבחור את הבחירות הנכונות בשבילנו ובשביל ילדינו מעורר המון שאלות וקשיים. בשביל משפחות שהחליטו לעשות שינוי מהותי כמו הגירה באורח חייהם השאלות האלה מוחשיות הרבה יותר ובעיניי גם מאוד מעניינות.

ואסיים בהמלצה – הספר “קרובים רחוקים” של אודי זומר בנושא הורים ישראלים באמריקה (שמתם לב שכשאומרים אמריקה מתכוונים למדינה אחת בצפון היבשת?) אשר מכיל מגוון רחב של ראיונות מרתקים בנושא עם משפחות של ישראלים בארה”ב, יחד עם הרבה שאלות וגם לא מעט מסקנות.

מחשבות על קדושה וגלות לקראת ט’ באב, קפה בארה”ב ושלום עליכם

 

אני זוכר את העוצמה של להיות בירושלים בט’ באב, אולי זה המקום היחיד בו הייתי מסוגל לחוות אבל על חורבן הבית. כל העיר נהפכת ליום אחד לקצת יותר שקטה, יש עצב באוויר וברחבת הכותל אלפי אנשים מתפללים בכמעט דממה. אולי בגלל שהחורבן התחולל שם ואפשר קצת לדמיין אותו הצלחתי להרגיש את ט’ באב רק בירושלים בניגוד למקומות אחרים בארץ ובעולם בהם היום הזה תמיד עובר לידי. ככה חוויתי את ט’ באב כמה פעמים עד ששנה אחת נזדמנתי אל מחוץ לעיר ביום הזה אותו ביליתי עם זוג חברים שהיו בדרכם לבדיקת אולטרה-סאונד לבנם הלל שאז עוד לא נולד, הרופא לא ממש הבין מה תפקידי בחבורה אבל חיכיתי להם בהסכמתם מאחורי הוילון ושמעתי את דפיקות הלב של הלל ואת הדוקטור מבשר “זה בן”. היה מאוד מאוד מרגש. מאז התחלתי גם לחשוב קצת אחרת על ט’ באב, הניגוד הזה בין החיים החדשים לאבל על המוות והחורבן שנשאר במרחק שעה נסיעה ממני וכמו נשכח העלו בי המון מחשבות. קודם כל, לא הבנתי על מה בדיוק מתאבלים. היה בית מקדש והוא חרב ובעיניי טוב מאוד שחרב – לא הייתי בוחר להיות יהודי עם עיקר הפולחן היה הקרבת קורבנות, עלייה לרגל וממסד כהני, אני חושב שהגלות והחורבן של ביהמ”ק הפיזי עשו גם המון טוב ליהדות, ליהודים ולעולם לאורך ההסטוריה (יהודים בגלות עוזרים ליהדות ולעולם להפוך למקום מעניין יותרכייפיעמוקמורכבנוקב בכנותו ומצחיק יותר). היהדות הפכה מדת של קדושת המקדש והמקום לדת של קדושת הרעיון, המחשבה, הזכרון, הכמיהה, הלימוד, האתגר, הקהילה ועוד. לא שלא היו בה מאלה לפני כן אבל הם התעצמו והתפתחו לאחר החורבן ותוך כדי הסיטואציה הגלותית המורכבת והשונה מקהילה לקהילה.

יחד עם חורבן המקדש נהרגו מאות אלפי יהודים ע”י הרומאים ובמלחמת אחים, עליהם אני רוצה להתאבל. הם נהרגו לפי הבנתי (אני לא הסטוריון ואם למישהי/ו יש השגות על מסקנותיי אשמח לשמוע) בגלל החלטות מסוכנות של השלטון היהודי בזמנו, בראש ובראשונה מרד חסר סיכוי כנגד האימפריה הרומית. אני חושב ששלטון שמסכן בצורה כזו את חיי אזרחיו מן הראוי שייפול ואולי אפילו אפשר לשמוח מעט על נפילתו. ב70 לספירה עם חורבן ביהמ”ק החלה תקופה שנהוג לכנותה כ”אלפיים שנות גלות” אולם גם הרבה אחרי החורבן ואחרי המרד השנוי במחלוקת של בר כוכבא (שלא היה גיבור כזה גדול אלא אם כן המושג גבורה תקף רק לגבי גבורה צבאית) נשארה נוכחות יהודית לא קטנה בארץ, נסתיים תהליך הקאנוניזציה של התנ”ך, נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי, הסנהדרין ישב ביבנה ואח”כ בגליל ותנועת הקבלהפרחה בצפת הרבה אחרי דיכוי המרידות, אמנם ללא ריבונות ושלטון יהודי אך עם פעילות רוחנית תוססת. בניגוד למה שנהוג לחשובהיהודים לא גורשו מא”י, רובם היגרו ממנה לאט לאט ומסיבות שונות אל התפוצות, חוץ משלטון צלבני קצר וכמובן האיסורים הבריטיים הדרקוניים בספר הלבן ומלחמתם במעפילים כמעט ולא היו חוקים לאורך תקופת הגלות אשר גירשו יהודים או מנעו מיהודים להגר או “לעלות” לארץ (עליה היא ביטוי שמניח שמקום מסויים מתעלה על מקום אחר)

לגבי קדושה – אני לא חושב שירושלים או א”י קדושות בשום צורה. ישראל והשטחים (=אנשים) הכבושים, היום ובעבר הן מקומות מדהימים ומרגשים, טעונים, מלאי היסטוריה ואנשים מרתקים, יש בהן סיטואציות שיכולות לקרות רק שם לטוב ולרע וחווית החיים שלי אישית קשורה אליהם קשר רגשי עמוק וכנראה שאין עוד מקום כזה בשום מקום (אפשר לומר את זה על כל מקום, לא?). באופן אישי לא חושב שקדושה נמצאת במיקום גיאוגרפי כלשהו. בדר”כ אנשים נוטים לייחס קדושה למקומות על סמך אירועים היסטוריים-רוחניים מכוננים שקרו בהם אבל אני לא מבין למה לקדש מקום מסוים ולא לקדש את עצם המאורע? הקדושה בעיניי נמצאת ברעיון שמאחורי המאורע, בין אדם לחברו או לדברים אחרים שכל אחד מקדש אבל קשה לי למצוא קדושה בשטח גיאוגרפי, בקבר או במבנה. אני מייחס קדושה לאירועים בהם יש קשר, חיבור, הבנה, שינוי, אהבה, כנות, שמחה ועוד בין בני אדם לחבריהם ולעצמם. אם יש מקום פיזי שמכיל ומעודד הרבה אירועים כאלה (כמה מקומות שעולים לי בראש הם איזבלה פרידמןמכון חפ”ןהמדרש אלול ובית היתומים של קורצ’אק) זה טוב ויפה ומעודד עוד ועוד רגעים קדושים אבל אני לא אתן לו הגדרה של “מקום קדוש” לנצח ולו רק בגלל החשש הקל שהוא לא ישאר כזה. שוב, הקדושה בעיניי היא בין אנשים, אני לא חושב שקדושה נמצאת במקום. אני מאוד אוהב את הרעיון של ספרים קדושים ומנהגים שונים הנוגעים לקדושת המילה הכתובה כמו גניזה וכתיבה תמה אולם אף אחד מהספרים שהשפיעו על חיי הוא לא קדוש בעיניי, אם כבר יותר קל לי לחשוב מנגינות וריקודים כקדושים.

עלה לי בעבר רעיון להדפיס סטיקרים עם הכיתוב “מקום קדוש”, “מקום קדוש?” ו”מקום_____” ולהפיץ אותם בארץ לאנשים שידביקו וימלאו אותם במרחב הציבורי או הפרטי שלהם בכדי לעורר מחשבה על האספקט המעניין הזה של קדושה בארץ, מה הופך מקום לקדוש ומי מכריז עליו ככזה. אולי שורש המלחמות בא”י לאורך ההיסטוריה הן על קדושת המקומות בה ואנשים לוקחים אותה כמובנת מאליה למרות שמדובר במושג מאוד עמוק ולאו דווקא נתפס. אברהם יהושוע השל כותב בספרו המופתי “שבת” שהיהדות קידשה מקום בזמן (היום השביעי) בניגוד לדוגמאות רבות אחרות של קידוש המקום, המבנה או הסדר החברתי.

ובנושא אחר לגמרי (במעבר חד) – כמה מסקנות לגבי קפה בארה”ב

ציינתי בעבר את הסלידה האוטומטית של ישראלים מטעם הקפה כאן בעוד בארץ הם שותים נסקפה או קפה בוץ, שתי דרכים להכנת קפה שאני מחבב ומכין לאשתי לסירוגין מדי בוקר בבוקרו אולם בלשון המעטה הנסקפה לא ממצה את הארומה הפוטנציאלית של הקפה (שחור זה סיפור אחר). בארץ ראיתי רק פעם אחת אישה יקרה (שלימדה אותי המון, בין היתר היא לימדה אותי שכל דבר יכול להיות מעניין והיא גם כותבת את אחד הבלוגים היפים בארץ) מכינה קפה פילטר ואני זוכר את התמיהה שלי ואת כמות השאלות שלי לגבי דרך החליטה הפשוטה והטעימה הזו שהיתה זרה לי עד אז ושגם קפה בינוני זוכה בה לעדנה לעת זיקנה. קפה זה קצת כמו שחמט, אחרי מס’ מהלכים יש אינסוף אפשרויות למשחק וככל שיש יותר דרכים להכין אותו ויותר קואופרטיבים של חקלאים ובתי קלייה קטנים ועצמאיים שקולים קפה בכמויות קטנות יחסית תוך כדי סחר הוגן, גידול אורגני וטריות מדהימה ככה עשיר ומעשיר יותר הטעם, צריך רק להתרחק מסטארבאקס זה הכל. אני מניח שאותם מסקנות תקפות גם לגבי בירה, אמנם הבירה האמריקאית הנפוצה, באדיוויסר, מרגישה כמו סודה עם קצת חומרי טעם וריח אבל יש פה אינספור מבשלות קטנות ונגישות לצרכן הברוקלינאי שלימדו אותי המון דברים שלא ידעתי שלא ידעתי על בירה (כנ”ל לגבי ארטיקרח). באופן כללי לגבי אוכל בארה”ב – הסופרמרקט השגרתי לעתים נופל ברמת מוצריו (בעיקר הירקות) מזה הישראלי אבל אם מחפשים – ועוד איך שמוצאים.

ולסיום – קדימון מקסים לסרט דוקומנטרי על שלום עליכם, אחד ממספרי הסיפורים הטובים והמצחיקים ביותר שאני יכול לחשוב עליהם, לא זוכר ספר שצחקתי בו כמו מוטיל בן פייסי החזן (בתרגום י.ד. ברקוביץ, הבנתי שהתרגומים החדשים פחות מוצלחים ופחות יידישאיים)

 

קורט של מסקנות וגם – געגועים זה בעיקר לאוכל ולא תמיד לזה של הארץ

ישראליות? מה זה בכלל? ומה זה אמריקאיות? אני חושב על זה לעתים קרובות, חושב על טיפוסים  שאין ביניהם ולו קמצוץ של קשר אך בגלל שהם נולדו באותם גבולות שנקבעו, בדרך כלל באלימות, הם חיים תחת אותה הגדרה לאומית. ‬
אני חושב על התגובה הראשונית שלי לחברה האמריקאית, מעין אינסטינקט מעניין כזה. קודם כל להתלונן שהקפה גרוע, האוכל זוועה, אין הבעת רגשות, אצלנו זה ככה ואצלהם זה ככה. אז נכון, הפרבר האמריקאי ותרבות השופינג הם לא מנת חלקי ואכן לעתים הקפה לא משהו אבל גם לא מעט תרבויות וישובים בארץ – קהילתיים, התנחלותיים, גלותיים ואחרים הם לא משהו בעיניי. תל אביב בהחלט היתה לא משהו בשבילי בשלבים מסויימים בחיי ונס קפה חול זה נו, תעשו לי טובה. אני תמיד שם לב לדקויות של התגובות של ישראלים על החברה האמריקאית ויש בזה משהו קצת, בוא נאמר בעדינות, דפוק. כבר בביקור הראשון שלי כאן שמתי לב לזלזול העמוק שיש לישראלים (בני כל הדתות) לתרבות הזו. כל מי שבאתי איתו לביקור (סדנת תיאטרון יהודית-ערבית, אספר על זה בהזדמנות אחרת) יצא עם מזוודה ורבע נוספת של מתנות תוצרת סין, רב ריבים מפגרים עם השכנים שלו על דברים שהוא או היא בת’כלס מסכימים עליהם אבל הרגלים עתיקים קשה לשנות ומה שאיחד את כולם זה לרכל ולהתלונן על כמה שהאמריקאים מזוייפים ולא אומרים את האמת בדוגרי בפנים כמונו אבל שנייה אחרי שהתחילה עופרת יצוקה (מהאוויר, בעיקר על אזרחים, זרחן) היה מאוד נוח לחצי קבוצה לשכוח מהקבוצה ולהגיד את האמת בכאילו בוול של הפייסבוק. אם ככה אז כבר עדיף וול מארט. ‬

רציתי לברוח מהמציאות הזאת. יותר חשוב מה בן אדם עושה מאשר איפה הוא גר; אני בטוח שבסקנדינביה יש כלמיני חארות ובגרמניה הנאצית היו גם חסידי אומות עולם או אם לומר את זה בצורה אחרת אז בכל חברה, ובייחוד בחברת הגירה גדולה אפשר למצוא מגוון עצום של אנשים מכל כיוון אפשרי, מכל תרבות אפשרית ומכל אופי אפשרי ואני אוהב את זה. אני אוהב את החופש כאן להיות מה שאני רוצה בלי להיכבל בהגדרות האלה של הארץ, מבלי שיסיקו עלי מסקנות על פי איפה גדלתי ומה עשיתי בצבא (זה שכתבתי שירים זה יותר חשוב מאיזה יחידה הייתי למרות שזו מסקנה די הגיונית להסיק מכתיבת השירים שהייתי בן גרעין בנח”ל אבל אז ישר ישאלו אותי מאיזה תנועה ולאיזה קיבוץ אבל לא זה ולא זה. זה היה בכלל החברה להגנת הטבע בנתיבות אבל למה להיכנס לזה למה? כי באנגלית אי אפשר אז זה למה) ‬
כשאני חושב על כל זה אני חושב על דילן שסירב להיכנס אל תוך שום כלל ודבק באינדיבידואל ומתישהו ב65 חיבר את הגיטרה למגבר ובכך שם קץ לדמות שלו כנביא של דור שניסו להדביק לו תנועות השמאל והתנועה לזכויות האזרח אבל זה הדליק לבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים, החופש הזה להיות ולהתגלגל מבלי מחויבויות קיבוציות, (ואני לא אצטט משיריו בתרגום קלוקל כי זה יישמע מאעפן כמו כל הכתבות על ההופעה שלו שזכיתי לפספס ולראות כאן שתיים מעולות במקומה), חופש שאולי לא ממש קראו לו בשם לפני כן למרות שזה שלשפינוזה ולסוקרטס כנראה לא היה אכפת יותר מדי מתגובת החברה כלפיהם זו גם קריאה בשם לאותו דבר בצורה אחרת. (רואים בסרט המעולה של סקורסזה איך כלמיני רכרוכי לב צועקים לו בוז ואחד אידיוט גם קורא לו יהודה איש קריות).‬

אז איפה היינו? הורים בברוקלין? אנחנו כבר בכלל לא גרים בברוקלין, נסענו לקיץ לעיירה קטנה על הנהר והחלטנו אחרי שבוע להישאר, הילדה חוגגת כאן, השנייה תכף תצטרף אליה וגם אנחנו טוב לנו, רגוע, אפשר להיפגש  עם אנשים מבלי לתזמן את זה יותר מדי, כמעט ואין ישראלים, יש קפה מעולה (בקרוב פוסט בנושא), פיט סיגר מופיע על גבעה בפארק ושר שירי שמאל פולקיים על היוניון, אני חושב על הקואופ המדהים בברוקלין ברחוב ההסתדרות בין השישית לשביעית ומתגעגע קצת לטריידרס ג’ו, לגארי המקסים על אטלנטיק שמוכר כנאפה תבלינים וחרובים מעולים מלבנון(שאלתי, הוא יכול לשלוח מטעמים ביו.פי.אס לכאן), לאברהם לידו שגדל באחד הכפרים היחידים שמדברים ארמית (מסוריה, פוחד לבקר בארץ למרות שהוא יכול עם דרכון אמריקאי כדי שלא יפגעו במשפחה שלו איכשהו, הוא לא מאמין שיהיה שינוי פוליטי בסוריה. יש לו במבה ומנעמים בחנות)  ולמסעדה התימנית שם ליד שהיינו אוכלים שם כל הזמן, כמו בכרם כזה.
כשבאנו ללילה בעיר לא מזמן בשביל הראיון שלי לגרין קארד (הלך מצויין, המראיינת ביקשה מלא מסמכים ומעיין הביאה לה אותם אחד אחד; היה מאוד חמוד, אני יכול לעבוד באופן חוקי סוף סוף.‬ פתאום העיר הרגישה לשנינו קצת הרבה יותר מדי, כמו שמעיין אומרת קצסת קצסת נדנד אבא, עוד קצסת בננה, עוד האארבה נדנד בלי דיגידיגי מאמו, היה בכל האנשים האלה שאני לא מכיר שהולכים מסביבי משהו קצת לא נינוח בשבילי, בניגוד לגוף קטן בתוך גופה של אשתי שרק המחשבה עליו מסבה לי עונג.‬